חלק שני: לזכר הימים ההם ולאלו שעוד יגיעו

 1
   נקודה כחולה, מהבהבת, הופיעה על המסך. הודעה חדשה, כמובן. הושטתי אצבע ונקשתי. צריך להגיב במהירות. זהו קצב החיים החדש. מענה מידי לנקודות כחולות.
"לבוגרי תיכון היימס מחזור שלושים ואחת," התפרצה לנגד עיניי כותרת משכבר הימים. "השבוע, לפני עשרים שנה בדיוק, יצאנו לטיול לרגל סיום התיכון במדבר. מה דעתכם להיפגש באותו מקום לזכר הימים ההם? היום יש שם אתר נופש מדהים. נוכל ליהנות ממפגש רעים ולשחזר חלק מהחוויה ההיא."
   לא חולפות כמה דקות וקבוצה חדשה קורמת עור וגידים. בתחילה בתוכנת המסרונים, בהמשך ברשת החברתית, ולבסוף יש לה גם כתובת מייל.
   עד סוף השבוע מתפקדים חמישים ושישה מתוך שמונים ושישה. אחרי כמה ימים, כשרוב האחרים הצטרפו, נותר רק לנסות לאתר את אלה שחסרים. שלושה הלכו לעולמם. שלושה שהו בארצות רחוקות.
   נותרנו שמונים בסך הכל.

 

2
   פרנק האס הניח את הטאבלט על שולחן ארוחת הבוקר. כהרגלו, עבר על כותרות היום באתר החדשות האהוב עליו, קרא איזו ידיעה או שתיים שעניינו אותו, וחשב לפרוש, כשההודעה תפסה גם אותו. האס בדיוק יצא לשנת שבתון ממשטרת סאן פרנציסקו. הוא חיכה שנים רבות לשנה הזו: בהתחלה דחו אותו כי לא היה לו מספיק ותק, אחר כך כי לא היה מי שימלא את מקומו, ורק כשאיים לעזוב קיבל את מבוקשו. שנה אחת. חופשה אמיתית – בלי מדים, בלי לחצים, בלי לילות ללא שינה. בלי פנסים מהבהבים, מרדפים, אזיקים.
   ההודעה תפסה אותו בזמן הנכון. בשנה אחרת אפילו לא היה חולם לקחת לעצמו כמה ימי חופשה. האס הגיב במהירות, כמו כולם. היו שם חברו ג'ימי, שכנו לספסל הלימודים ביט המתופף ויולנדה הפצצה. מה איתה חשב, והבין שהוא מתחיל להתרגש. כשהייתה עוברת בצידי המגרש, הכדור היה נשכח לשנייה.
   רק בשבילה היה מוכן להרחיק עד למדבר.

3
  הקבוצה התגבשה בהדרגה. השיחה ברשת קלחה, כאילו לא נפרדו. מישהו העלה איזה נושא אקטואלי וכולם החלו להגיב. בהתחלה היה צפוף. אחר כך הידלדלו השורות. נותרו כמה שהיה להם מה לומר על כל דבר, כל הזמן: שתי נשים שחיו בגפן, אחת עורכת דין דעתנית והשנייה זמרת, שהיה חשוב לה לומר דברים חיוביים בלבד, איש עסקים, בעל תודעה כלכלית מפותחת במיוחד, סופר מצליח, ששלח את עצמו להתבודד בבית בהרים וליצור, יועץ עצמאי בהי-טק, שכנראה לא הייתה לו הרבה עבודה ותמיד הרגיז את כולם, ורוחניקית נחמדה, אחות במקצועה, ששלחה ברכות מהיקום לכולם.
והייתי גם אני, שהצגתי את עצמי כפרסומאי עסוק, מה שאפשר לי להגיב רק כשמשהו בער בי באמת, וידידי פרנק, שפעם הציל אותי מדוח תנועה, שקיבלתי על לא עוול בכפי. הוא היה היחיד שאתו שמרתי על קשר לאורך כל השנים. פרנקי – כך קראתי לו ברגעים נדירים כשממש אהבתי אותו, היה איש גדול. תרתי משמע –גם במובן הפיזי וגם במבנה האישיות. כבר כנער החליט שיהיה שוטר. מתוך אידיאולוגיה. לשמור על תקינותה של החברה. בתיכון בילינו אינספור שעות ביחד. הייתה לנו שפה משותפת וחיבה הדדית עמוקה.
   גדלנו בסאן פרנציסקו. הרוב נשארו בעיר. אני, לעומתם, נדדתי דרומה בעקבות העבודה.

4

   ניסינו לקבוע תאריך למפגש. תמיד היו כמה שלא יכלו. עדיפות הוענקה לקריירה, למשפחה, לאירועים אחרים. התייאשנו. החלטנו לשנות את מקום המפגש מאתר אקזוטי במדבר לכנס בבית קפה בעיר.
   שמחת המפגש הייתה גדולה: התחבקנו, התנשקנו, השווצנו בהישגים, בדקנו קרחות וקמטים. למרבה המקריות, המפגש נקבע ליום שבו גיליתי את הדיסק און קי.
   בדיוק הייתי באזור.
   באותו ערב, בפינת החדר, לחשתי על אוזנו של פרנק שיש לנו משימה. פרנק טלטל את ראשו לאות סירוב, אפילו לא רצה להקשיב. לא ויתרתי: "יש הוכחות חד משמעיות," אמרתי בשפה המקצועית שהכיר.
   קבענו להיפגש למחרת.
הדיסק און קי נשלף מהכיס וחובר למחשב הנייד. צפצוף קל אישר שהפכו לאחד. הבחורה החייכנית, עם השיער המתנופף, חייכה אלי בשנית. השארתי אותה במקומה, שגם פרנק יוכל להתחיל טוב את היום. שייק פירות, שמתאים לשעת בוקר מאוחרת, הונח על השולחן. הדלת נפתחה ומשב רוח קריר הרטיט את האוויר. פרנק ניצב בפתח, מבטו תר אחרי, וכמו תמיד קלט אותי בשנייה.
הוא התיישב בקלילות על המושב מולי. "תָראה," אמר. גם הוא השתהה על הבחורה, חושב שהיא העניין. עשיתי תנועה שימשיך, והוא החל לגלול את המסך. לפתע עצר ושלח מבט שואל לעברי. בתנועת ראש קלה, אישרתי שהגיע למקום הנכון.

5
   פרופ' רות ניצבה בחדר ישיבות מפואר, סמן הצבעה אלקטרוני בידה. על הקיר מאחוריה הוצגו כמה גרפים. מולה ישב אחד האנשים החזקים בתעשייה – גלגול נוסף והצדודית שלו התגלתה.
   הוכחה מספר אחת.
מה הקשר בין מומחית לאתיקה ומי שהרשת פרושה לרגליו?
   פרנק המשיך לגלול וגרף יחיד, על כל המסך, הצטייר לנגד עיניו. "מספר המשתמשים משבע בבוקר לשעה שלוש אחר הצהרים," ציינה הכותרת. היא הציגה קו עולה ממיליון לשמונה מיליון. המסך נגלל שוב והופיע גרף נוסף. "מספר המשתמשים לשעה שלוש ותשע דקות," הדגישה כותרת חדשה. קו שעלה משמונה מיליון לשלושה עשר, הצטייר לנגד עינינו.
   מה קרה בתשע דקות?
האיש החזק חייך לעבר האיש שישב לימינו.
   גלגול נוסף של המסך, לשעה לאחר מכן, והגרף התכווץ בחזרה לשמונה מיליון.
פרופ' רות חייכה לאיש החזק.
   הוכחה מספר שתיים.
מה פשר התצוגה הגרפית?
למה מישהו טרח לצלם?
הרגשנו שנפל דבר. ככל הנראה, היינו עדים לרגע גדול.

6

 פרנק סגר את המסך והפנה כלפי מבט שואל. הבנתי שעלי לשתף אותו בפרטי המשימה. על פי המסמך לשמירת סודיות, שעליו חתמתי באופן שגרתי לפני שיצאתי לדרך, אסור היה לי לחלוק את המידע שקיבלתי. כמובן שאסור יהיה לי לחלוק את המידע שאגלה. אלא שהמידע שהוצג התגלה באקראי, ואיש מלבדי, ומלבד פרנק, לא נחשף אליו. מאידך, המידע הזה היה בדיוק מה שנשלחתי לחשוף: קשרים בלתי כשרים, שהופכים אותנו לעבדים. תיארתי לעצמי שפרנק חשב כמוני. 
   "רעידת אדמה," הוא ירה לעברי בקולו העבה. "מה עכשיו?"

חלק שלישי: המשימה

1

   "ביום ההוא, כשהבוס הציג את המשימה בפני, נחשפתי לראשונה למתרחש ברשת. עד אז הייתי המשתמש הטיפש," התחלתי מונולוג ארוך, שמטרתו הייתה לעדכן את פרנק. "ייאמר לשבחו של הבוס, שהוא התחיל את השיחה באזהרה: תראה ג'ימי, חייך עומדים להשתנות. המשימה הזו תיקח אותך לעולמות חדשים, שאינך מכיר. אלה עולמות בני כמה שנים, שמתגבשים ומשתנים מדי יום. המטרה של המושכים בחוטים היא להשתלט על העולם. לא באופן שאתה חושב – לא יופעלו כלי נשק, לא יהיה מאבק גלוי. הכל יתנהל מתחת לפני השטח, כך שהציבור לא יידע. אבל מי שינצח, ישלוט בעולם כולו."
  נטלתי כמה שניות של שקט כדי שיפנים. הבחנתי שפרנק מקשיב בתשומת לב. לקחתי אוויר והמשכתי: "הבוס הציג בפני מצגת שמישהו עמל עליה זמן רב. הבנתי שזה לא היה מישהו מהמשרד, כי לא נחשפתי לחומר – אצלנו, בגלל הקרבה הפיזית, קשה לשמור על סודיות. איכותה של המצגת גם הבהירה לי, שמאחוריה ניצבים כוחות רבי עוצמה."

בהבלחה של רגע החלטתי לרדת לפרטים, מודע לכך שהרגעים הבאים יכריעו אם יצטרף אלי: "השקף הראשון עסק ברשתות החברתיות הבולטות, אחוז המשתמשים, כמות הכסף שהן מגלגלות, ובעיקר לאן הן שואפות להגיע – בחמש השנים הקרובות ובטווח הרחוק. המספרים היו אסטרונומיים."
"השקף השני הציג את בעלי השליטה בכל רשת ואת ההון האישי שצברו. הבחנתי שלכולם היה תיאבון ענק."
"השקף השלישי הישווה את כמות המשתמשים ברשתות ואת זמן השימוש במדינות העולם המובילות."
השקף הרביעי היה המעניין מכולם: הוא הצביע על קשרים בין הבעלויות, על אינטרסים משותפים ומנוגדים ועל כיווני הפעולה של המשתתפים." 
"לאחר כשעה של הצגת נתונים והסברים מפורטים, התחלתי להבין מה התגלה בפני."
עצרתי את דבריי והתבוננתי בפרנק. הוא בחור דעתן. תמיד רצה להבין מה לפניו, שאל שאלות והתעניין בכל פרט. הפעם היה שקט מדי.
   הבנתי שקלעתי בול.

2

   ניצלתי את הדממה והמשכתי בסיפור: "עשינו הפסקת קפה, הבוס יצא לענות לשיחה אליה התחייב, ואני נותרתי תוהה בחדר. הבנתי שבפני ניצבת משימת על, חסויה ביותר. לא הבנתי מה פרסומאי כמוני יכול להועיל, ולמה היא התגלגלה דווקא לחיקי. סיכמתי בראש את הנתונים שנחשפו בפני וחיפשתי תשובות לשאלות שהחלו להציק."

   "כשהבוס חזר, החל השלב הבא – שלב ההסברים. הוא סיפר שלפני כשבוע פנה אליו לקוח ותיק, שעמד בראש הסניף האזורי של אחת מחברות הפארמה הגדולות בעולם. התברר כי החברה עשתה לאחרונה מסע פרסום ברשת, שהיה דומה לכל מסעות הפרסום הקודמים שעשתה. אלא שהמסע נכשל כישלון חרוץ. הרכישות היו נמוכות בכעשרים אחוזים בהשוואה למסע הקודם, ולחברה נגרמו הפסדים כבדים. בניסיון לבחון מה קרה, עלו מספר השערות: אולי החל מיתון, אולי פגמים במוצרים, אולי כשלים טכניים ברשת, אולי פרסומים מקבילים – מוצלחים יותר. צוות מיוחד, שגויס לבדוק את כל הכשלים האפשריים, חזר בידיים ריקות. לא נמצאה שום סיבה הגיונית למה שהתרחש. כמוצא אחרון, אפילו הסכימה החברה להעלות לרשת מסע פרסום דומה, וזכתה לרווחים נאים."
   פרנק נראה מרוכז בדבריי. בדרך כלל כשהיה מרוכז, הגבות שלו היו מכווצות משהו. הוא שלח כלפיי מבט מהיר, דוחק בי להמשיך בדבריי. המבט החזיר את האור לפניו – הגבות מצאו מרחב מחייה גדול יותר במצח.
הרגשתי שאני יכול להמשיך: "משהו בכל זאת לכד את תשומת לב מנהלי החברה. מניתוח דוחות הבורסה בתקופת מסע הפרסום, הסתבר שחברת הפארמה המתחרה דווקא גרפה רווחים גבוהים על מוצרים דומים. פעמוני האזעקה החלו לצלצל. הם הבינו שמישהו עשה משהו לא תקין, אבל לא הצליחו להבין מה. בשלב הבא החליטו המנהלים לברר מי מחזיק במניות החברה המתחרה, חוץ מבעלי השליטה. גם כאן הכל נראה תקין, למעט חברה אחת, מאיי קיימן, שקנתה לאחרונה נתח קטן של מניות מאחד מבעלי השליטה. אלא שהניסיון לברר את זהותה נכשל: מספר הטלפון שלה היה מפוברק, הדואר האלקטרוני שגוי והכתובת פיקטיבית – היא הייתה של גן ילדים, שנסגר לפני כשנה."
עצרתי את דברי כשהבחנתי שפרנק מתחיל להקליד הערות לנייד. זה היה הרגע לו ייחלתי. הבנתי שהוא אתי והמשכתי: "המנהלים בדקו בכל מיני ערוצים אפשריים מה ניתן לעשות. בכל מקום נתקלו בקיר אטום. ואז עלה הרעיון לשלוח אותי לעמק הסיליקון, כדי לנסות לגלות האם ניתן להשפיע על הפעילות ברשת כך ששני קמפיינים דומים יניבו תוצאות שונות לחלוטין. הבוס שיער, שעם הרקע שלי במחשבים, יחד עם הידע בפרסום, אהיה האיש שיוכל לסייע לפתור את התעלומה."
   פרנק הרים את מבטו והתבונן בפני. בהתחלה חשבתי שהוא מעכל את הדברים ועיניו לכדו אותי במקרה, מעצם היותי אובייקט בולט בסביבה. לאחר דקה, כשהחל לגרד בראשו, הבנתי שטעיתי בגדול. הכרתי את התכונה הזו אצלו. כשהוא גרד בראש, זה היה סימן שהבין המון. פרנק ידע משהו, שאני, כנראה, לא התחלתי להבין: הוא הבחין שהסיפור הרבה יותר מורכב מהנגלה. ובעיקר – הוא התחיל להפנים שגויס למשימה שבהתחלה לא רצה בה, ועכשיו כבר היה עמוק בתוכה.
   את שארית היום ההוא העברנו בניסיון להבין את הקשר בין המשימה שהוטלה עלי למה שגילינו. הבנו שאנחנו לא מבינים, וזו הייתה התחלה גרועה. הבנו גם שצריך לאמץ תומכי משימה, שאולי יוכלו לעזור לנו. בתיק המשימה מצאתי את הפרטים של דין רידמן, בכיר באחת החברות החזקות בתעשייה. בסוגריים, ליד שמו, צוין שמכיר אישית את הבוס.

חלק רביעי: אם בארזים נפלה שלהבת 

1

פאלו אלטו, 6 במרץ

את הפסקת הצהרים ביום שלמחרת סעדנו רידמן ואני ביחד. הייתי צריך לבדות סיפור כיסוי ואפילו לא ידעתי איך להתחיל. מנוע החיפוש פתר את הבעיה. כשהקלדתי את שמו של רידמן, התגלה עמוד באנציקלופדיית הרשת. מסתבר שכתב פעם ספר נחשב לפסיכולוגים מתחילים. דין הוצג שם כבעל דוקטורט כפול. הוא היה פסיכולוג, מומחה לפסיכולוגיה יישומית. על הדרך גם עשה תואר שלישי במחשבים. הרגשתי שמצאתי את העוגן.
החלטתי להציג את עצמי כפרסומאי עם תואר במחשבים, שמתעניין במניפולציות ברשת כדי להפעיל אותן לצורכי עבודתי.
דין לא אהב את המילה מניפולציות. למרות זאת השיחה קלחה.

   "אני מאלץ את הגולשים לשהות זמן רב יותר ברשת," הסביר במשפט אחד את תורתו כולה.
"מה זה אומר?" יריתי לעברו.
הוא פצח בנאום על הרווח שבעלי אתרים מפיקים משהיות ארוכות. "ככל שיש לך שוהים רבים יותר, ולאורך זמן רב יותר, האתר שלך מקבל דרוג גבוה יותר. גם על ידי המפרסמים. כך אתה מצליח לעשות יותר כסף.
מתפקידי לפתות את האנשים שישהו ברשת מה שיותר."
הרגשתי את תחילתו של החוט.
הזמנתי עבורו קוקטייל נוסף – שלישי במספר.
הוזמנתי למחרת לביקור במקום עבודתו.
"חובה לבקש מראש אישור כניסה," התנצל בחטף.

2
פאלו אלטו, 7 במרץ

 התייצבתי בקמפוס בשעה היעודה. רידמן חיכה בכניסה לבניין מספר שבע – האגף שבניהולו. לצידו ניצב בחור צעיר, שהציג את עצמו כרון הקב"ט. הוא היה בעל ארשת חביבה ודיבר בקול רך. בהחלט יכולת לחשוב שהוא חובב מוזיאונים, מוזיקה קלאסית וספרות יפה. כשהתחיל לתחקר אותי, הבנתי שעומד לפני דוברמן בתחפושת. טאבלט קטן נשלף מכיסו האחורי ומבול של שאלות נחת עלי. בתחילה השבתי לשאלות שהתמקדו בפרטי האישיים. בהמשך הן שינו כיוון לעניין שלשמו הגעתי, כמו מהי מטרת הביקור? – "דין הזמין אותי," למה? – "כי ביקשתי שירחיב את הראייה המקצועית שלי," מה אתה מצפה ללמוד? – "איך להשתמש טוב יותר ברשת, לצורך  פרסום בה." כשהניד בראשו לחיוב, הייתי בטוח שקיבלתי את האישור המיוחל. אלא שאז החלו השאלות המורכבות יותר, כמו מאיזו חברה אני ובמה אנחנו מתמחים, מה מסעות הפרסום האחרונים שעשיתי, מול איזה חברות עבדתי בעבר, וגם את מי אני מכיר בפאלו אלטו – בתעשיית ההי-טק ובכלל.
לאחר כמחצית שעה של תחקיר חודרני למדי, התבקשתי לחתום על מסמך סודיות, בתחתית הטאבלט הקטן. המסמך כלל בעיקר "אזהרת מסע": אסור לצלם – הנייד יופקד בכניסה. אסור לגלות לאף אחד פרט כלשהו מהביקור – לא מידע, לא שביב שיחה, גם לא איך נראה המקום.
   ככל שגברו האיסורים, שרירי הגפיים של כלב הציד שבקרבי החלו להימתח והאף החל לרחרח באוויר. הבנתי שנפלה לידי הזדמנות פז. לא כל אחד יכול להיכנס לקודש הקודשים, ולי, מפאת הקשר עם רידמן, שעד אז אפילו לא הבנתי באמת את חשיבותו, ניתנה זכות יחידים.
בשלב הסופי הצטלמתי לאישור כניסה, קיבלתי תג עם תמונה, ונרגש קמעה התחלתי לצעוד בעולם הבא –  מטאפורית, כמובן.

 3
   בשלוש השעות ששהיתי שם, עולמי השתנה באחת. איפה חיית עד עכשיו? שאלתי את עצמי לא אחת.
בקמפוס היו כמה בניינים, אבל התג אפשר להיכנס רק לבניין שאליו הוזמנת. כל בניין התמקד בתחום אחר, שיחדיו היוו מרכז שליטה, שלא היה מבייש כל שירות מודיעין במדינה מערבית.
   רידמן הזמין אותי למשרדו, בקצה האולם, שבקומה הראשונה. טיפסנו אליו במדרגות – "לנער את השרירים לפני מצב ישבני ארוך" – הוא חייך לעברי. לאורכו ישבו עשרות צעירים בעמדות מחשב, אוזניות ומיקרופונים קטנים לראשיהם. העמדות הוצבו במעגלים. כל מעגל היה צוות עבודה. כל צוות עסק בנושא אחר.
"שרשראות די.אנ.איי," פלטתי.
"אתה אפילו לא יודע עד כמה אתה צודק," נורתה לעברי תשובה.
התרשמתי מסביבת העבודה המדהימה: בקצה האולם היו מטבחון קטן, עמוס שתייה מכל הסוגים, מקרר קטן, ודלפק עם צנצנות מלאות שקדים, אגוזים וחמוציות. רק בריאות, ציינתי לעצמי. ממסדרון קטן בהמשכו, התפצלו כמה דלתות לאגפי משנה. מאחורי דלת זכוכית אטומה ורחבה, הסתתרו בדיסקרטיות חדרי שירותים ומקלחת גדולה, מריחים במיוחד. לאחריהם נפרש חדר מנוחה ענק, עם כורסאות נוחות, ערסלים משתלשלים מהתקרה וכורסת מסג'. דלת שקופה נוספת הסתירה אגף משחקים, שבמרכזו ניצב שולחן ביליארד מהודר. בסוף שרשרת ההנאות התגלה חדר כושר, עם מכשור חדיש במיוחד.
בית בתוך עבודה. עבודה בתוך בית.
אבל מה שהפליא אותי במיוחד הייתה הדממה. למרות שהיו באולם עשרות אנשים, שכמה מהם הניעו שפתיים, כלומר שוחחו עם אחרים, השקט נשמר. משהו ניטר את רעשי הסביבה.
כהרגלי, חיפשתי תיאור הולם למראה עיניי: עבדים מודרניים, שכל צרכיהם בהינף יד, חובשים אוזניות של שקט, נועצים עיניים מרוכזות במסך. זמן אחר. זמן יקר.

4
 "אז מה הסוד שלך?" שאלתי את דין כשהתיישבנו בחדרו – הוא מאחורי שולחן עץ עתיק, מתנדנד על כורסת ענק, ואני מולו, בכורסה צבעונית, שתמונה שלה הייתה מוכרת לי מירחון לריהוט אקלקטי. ציפיתי למשרד מנוכר, אולי לעמדת עבודה גדולה משל השאר. במקומם מצאתי את עצמי מתבונן בשטיחי משי קטנים בסגנון אפגני, ובפסל אישה ייחודי, שעמד על שולחן קטן בפינה. על קיר המסך מאחוריו, התחלפו לאיטן יצירות אומנות מוכרות.
משהו לא הסתדר לי. המשרד לא התאים לסביבה. בכוונה? אולי סוג של התרסה?
כפרסומאי הבנתי שלפני דמות שונה, ומחשבה מוזרה צפה ועלתה; אולי דווקא הוא האיש המתאים ביותר למשימה?
"אני חייב לך תשובה," דין קטע את הרהורי. "יש היום שני ענפים בפסיכולוגיה, שמאפשרים לשנות את ההתנהגות  ברשת: הפסיכולוגיה ההתנהגותית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ההתנהגותית, הביהביוריסטית, מציעה באמצעות התניה לעצב אצל הגולש כל התנהגות שנרצה. היא מאפשרת לשנות הרגלים באמצעות חיזוקים חיוביים או שליליים. אלא שתהליך כזה דורש זמן, ובחברה המערבית המודרנית, זמן הוא כסף. לכן הגישה ההתנהגותית איטית עבורנו."
"הגישה הקוגניטיבית, לעומתה, עוסקת באופן שבו האדם תופס את הסביבה. היא בוחנת את דרכי הפעולה שלו על סמך האופי, ראיית העולם, האמונות והערכים. פרופיל האישיות נבנה בהתאם להתנהגות של האדם ברשת. למשל, כשהוא ממלא שאלון העדפות כאשר הוא מזמין מוצר כלשהו, או כשהוא מזמין מצרכים מהמרכול. כל אות או מספר שאדם מקיש על המקלדת כאשר הוא מחובר לאינטרנט, נאגר בבסיס נתונים אדיר. יש לנו מידע עצום על רוב הגולשים. למעשה, אנחנו יודעים על כל גולש יותר ממה שהוא יודע על עצמו. בעיקר מעניינות אותנו חמש התכונות הגדולות: אם האדם מוחצן או מופנם, נעים הליכות או גס רוח, בעל פתיחות מחשבתית או אטום, האם הוא נהנה מיציבות רגשית, והאם הוא ממוקד מטרה – מה שמתאר את אופן הפעולה שלו. כך אנחנו מסוגלים לנבא את המהלכים שיעשה ברשת, באיזה סוג של מקומות עבודה יבחר וגם באיזה סוג תפקידים יתמקד. הקוגניטיבית מצליחה לנבא התנהגות מהר יותר מההתנהגותית, אבל גם לה חסרונות משלה. במשך השנים למדה הפסיכולוגיה לשלב בין השיטות, כדי להשיג את התוצאה הרצויה."

"מה זה אומר מבחינת הרשת?"
"זה אומר שברגע שאנחנו מזהים את הטיפוס של הגולש, אנחנו יכולים לגבש אסטרטגיה שתשאיר אותו זמן רב יותר אצלנו באתר. אחר כך אנחנו גורמים לו לבצע את הפעולות שאנחנו בוחרים עבורו. איך עושים את זה? זו כבר תיאוריה שלמה. אחת האפשרויות היא לכתוב את התוכן כך שימשוך אותו מה שיותר. דרך אחרת היא, שכאשר אנחנו מזהים שהגולש רוצה לצאת מהאתר, נעניק לו מיד משהו שימשוך אותו עוד קצת. למשל, נבקש שימלא שאלון כלשהו, ובתמורה יקבל קופון הטבה לרכישת מוצר, שאנחנו יודעים לפי היסטוריית הגלישה שלו, שהוא מתעניין בו. בדרך כלל זה שילוב של מספר מהלכים."
"אנחנו יודעים היום באיזו תצורת מסך להשתמש, סוגי אותיות, צבעים, דרכי תגובה, סוגי פרסים שאנשים אוהבים. אנחנו יודעים כמה זמן גולש ממוצע שוהה בסוגים שונים של אתרים וכיצד למקסם אותו. אנחנו מבינים מיד, מאופן הגלישה, מי גולש ותיק ומי חדש, אנחנו מזהים אם זה גבר או אישה, ילד או מבוגר. אנחנו מגיבים לפי כל העקרונות הללו: שולחים לו פרסומות מתאימות, ולפעמים אפילו גורמים לו לעשות דברים שלא העלה בדעתו שיעשה, כמו לקנות מוצר מסוים."

5

 ייאמר לשבחו של דין, שהוא היקצה לי את כל הזמן שהייתי צריך כדי להתחיל להבין כיצד מכונת הרשת פועלת. למדתי את הרקע, את האמצעים, את האפשרויות, את הטריקים המקובלים ואלה שפחות. מדי פעם שאלתי את עצמי, אם ייתכן שאין מי שיגן על המשתמשים, אבל לא העזתי להרגיז את דין. חשבתי שככל שאהיה חיובי יותר, כך אקבל יותר מידע. צדקתי. את הביקורת והשאלות החצופות טמנתי עמוק בבטני, אולי לפעם הבאה. 
מה שסיקרן אותי במיוחד, הייתה השאלה האם כל החברות פועלות אותו דבר. דין לא היסס כשהשיב. "אנחנו תעשייה קטנה. כולנו מקושרים. כל החברות מחפשות נתיבים יותר ויותר מתוחכמים לליבו של הלקוח. כולנו מלהטטים בין מה שהחוק מאפשר למה שהוא מגביל. אצל כולנו פועלים האקרים, שתפקידם, בין היתר, לעקוב אחרי המתחרים."
הייתי המום מגילוי הלב שלו.
לאור מעטה הסודיות שבו נתקלתי בכניסה, הייתי בטוח שמישהו מאזין.
באותו רגע הבנתי שעוד לא התחלתי להבין.

משהו אחר מסתתר שם, אמרתי לעצמי.
אבל מה?

6

 התגוררתי בפאלו אלטו. פרנק – בסאן פרנציסקו. ביום טוב, ללא פקקים בכביש המהיר, יכולתי להגיע אליו בשעה לערך. הבנתי שהקרבה לפרנק תהיה עכשיו חיונית. חשבון ההוצאות שלי למשימה, אפשר לי לחיות בנוחות במלון בן שלושה כוכבים. פרנק, מאידך, התגורר בדירה צנועה בעיר. היינו צריכים לצמצם מרחקים, אלא שלא היה לי מקום אצלו בדירה.

   כשהיינו בתיכון נהגנו לברוח מהשיעורים. שנינו אהבנו את המקצועות הריאליים ותעבנו "שיעורי בזבוז," כך קראנו להם. התכוונו ללטינית – מי צריך את זה בכלל, תורת הנאום – הרי לא היינו דברנים גדולים והבנו זה את זה בניע ראש בלבד, וספרות – היינו מעשיים, שירה אנגלית לא אמרה לנו כלום.
   כדי שלא יתפסו אותנו, נהגנו לברוח בכל שבוע משיעור אחר. בדרך כלל מצאנו את עצמנו בקפה הקטן בקצה הרחוב, שותים מיץ מוגז וזוללים ופל מתוק. פעם בחודש היינו בורחים רחוק יותר, לקיוסק, כשהגיעו החוברות המיוחדות. לשנינו החוברות עזרו להנעים את הזמן בלילות, מתחת לשמיכות. נהגנו להחליף אותן בינינו, חולקים חוויות על הבנות שכיכבו בהן. כל אחד טווה בדמיונו את הדמות האידיאלית, שהתאימה ללוות אותו לאורך חייו. בדיעבד הסתבר שהבנות לא עזרו לנו במיוחד: פרנק עדיין היה רווק. אני הייתי גרוש.
   פרנק, כבר אז, הכריח אותי לדבר בקודים ליד החברים, "כדי שלא יצטרפו אלינו מלשינים וסתם כאלה שנדבקים," אמר. "כואבת לי השן," היה הקוד הכללי להתחמקות מבית הספר. לבית הקפה קראנו הגינה ולקיוסק קראנו החצר. נזכרתי בחיוך בשפת הקודים, כשחשבתי באירוניה שהגיע הזמן להחזיר אותה לחיים.
    כשהתקשרתי לפרנק ואמרתי לו בחצי חיוך שכואבת לי השן, הוא הציע מיד שניפגש בגינה בעוד שעה.

פרנק חיכה לי עם חיוך גדול על שפתיו. הנוסטלגיה עשתה את שלה. החיוך נמחה כשהתחלתי לעדכן.

  "גילוי הלב של דין והאירוח הפתוח, לא עמדו בהלימה עם התחקיר הקפדני שעברתי. הקטע של ההאקרים היה בכלל הזוי. איזה בכיר בחברה יאמר שהיא מעסיקה האקרים? הרגשתי שמישהו משתמש בי. אני לא מבין למה."

7

   פרנק הציע לבדוק את תיק המשימה וליצור קשר עם האנשים שהוזכרו שם.
"סיפור הכיסוי צריך להיות זהה לסיפור שמכרת לדין. לפני זה, כדאי שתיצור קשר עם הבוס כדי שייתן לך רקע עליהם."

כששלפתי את הנייד לחייג לבוס, פרנק עשה את התנועה עצור, ונתן לי את הנייד שלו.
"מישהו טיפל בנייד שלך כשהיית אצל רידמן," הוא קבע בנחישות.

   שנון, המזכירה הוותיקה של הבוס, ענתה בקול חנוק. הבנתי שמשהו נורא קרה.
"הבוס נפגע אנושות בתאונת דרכים." הייתי המום. ביקשתי פרטים.
"הבוקר, בדרך למשרד, ג'יפ ענק נכנס בו בעוצמה מאחור. המכונית שלו עפה על עמוד תאורה, שקרס עליה מעוצמת המכה. הוא בטיפול נמרץ, מנסים לייצב את מצבו. הג'יפ נמלט מהמקום ומנסים לאתר אותו."
  ניתקתי את השיחה ועדכנתי את פרנק.

משהו התרחש מהר מדי.

חלק חמישי: עניין רציני ביותר

 

1

   וויטני בדיוק סיימה את כוס הקפה, שמטרתה הייתה להחזיק אותה ברמת ערנות סבירה עד שמשמרת הלילה תתייצב בתחנה, כשהגיעה ההודעה מפרנק: "צריך אותך דחוף. לא יכול לדבר בנייד. מתי להגיע?"
   וויטני חיבבה את פרנק. תמיד עזר לה כשהייתה צריכה. כבר הרבה זמן לא שמעה ממנו. היא הייתה בטוחה שהוא נהנה מהשבתון ושכח לגמרי ממנה ומהתחנה. ההודעה הבהולה לא התאימה לו.
"אצלי בבית בעשר," סימסה לו.
   בעשר בדיוק, פרנק הגיע עם ג'ימי. "חבר ילדות", הציג אותו. ג'ימי מצא חן בעיניה מהרגע הראשון. גובה ממוצע, עיניים כחולות, שיער חום קצוץ, מבנה גוף כמו שהיא אוהבת, לא דק מדי וגם לא עבה. ג'ימי שלח אליה חיוך ביישני והשפיל מבט.
הייתי מלטפת אותו, חשבה.
  כשפרנק החל לדבר, חשה בעננה כבדה מתיישבת על כתפיה. משהו שלא הכירה נכנס פתאום לחייה. היא הייתה מורגלת בפושעים קטנים, בגנבים, פדופילים, גברים מכים. שולי החברה. פתאום הצטיירו בפניה דמויות מפתח, שכל אחד הכיר, באור אחר. מאבק ענקים, הבינה באחת, ורצתה להפנות את פרנק ליחידה לפשעים חמורים.
אלא שפרנק הגיע אליה.
כנראה הייתה לו סיבה.
   "אני צריך משרד קטן, פיענוח טביעת אצבע, מיסוך לנייד שלי ושל ג'ימי, ציוד מעקב מרחוק, אולי גם משקפת לראיית לילה. אני צריך האקר במשרה מלאה, תעודות שוטר בתפקיד לי ולג'ימי, עיתונאי מגויס ונציג בביטוח לאומי. אני צריך קוד פתוח לחשבונות הבנקים ואולי אפילו צוות מעקב."
   "זה הכול?" היא שאלה וחייכה. הוא הבין שהיא צינית ויקבל את מבוקשו. הוא תמיד ידע שעל וויטני אפשר לסמוך. "ועוד משהו קטן. בגלל שאני הולך לבזבז את כל שנת השבתון שלי, תפני לי גם את השנה הבאה." הוא היה רציני.
   היא הבינה שלפניהם עניין רציני ביותר.

2

   מוניקה הייתה העוזרת של פרופ' רות. היא קיבלה את המשרה לפני חצי שנה בדיוק, כשהדוקטורנטית הקודמת יצאה לחופשת לידה. "מילוי מקום," הדגישה פרופ' רות, ומוניקה הבינה שמעתה והלאה תעבוד על זמן שאול. בכל פעם שהדוקטורנטית דיברה עם פרופ' רות, וזה היה תכוף יותר בזמן האחרון, הרגישה שהקץ קרב. עד כמה בדיוק לא ידעה, אבל בחושיה החדים העריכה שימיה ספורים.
   מוניקה לא חיבבה את פרופ' רות, אבל אהבה את תחושת הכוח שהמשרה העניקה לה. כל הבקשות עברו דרכה, עם כל הבכירים באוניברסיטה דברה לפחות פעם אחת. פרופ' רות, בתוקף תפקידה כיו"ר ועדת האתיקה של האוניברסיטה, הייתה אחראית על פסילת עבודות ומבחנים, על שימוש לא תקין בחומרים עם זכויות יוצרים, על יישום תקנות המועצה להשכלה גבוהה בקמפוס ובעיקר על קשר עם כל מיני ידוענים, שרצו להגיע דרכה לעמדות שליטה וכבוד. לא מזמן, למשל, שוחחה עם אחד האנשים החזקים בהי-טק, שהיה מוכן לתרום אגף שלם לבית הספר לרפואה. הוא רצה בתמורה רק משהו "קטן": שהאגף ייקרא על שם אשתו, ושהיא תסיר את הלוט ביום הולדתה הקרוב. אלא שהדרישה שהציב יצרה בעיה: לבנות את האגף ייקח כשנתיים לפחות, ואילו יום ההולדת של האישה היה בחודש דצמבר הקרוב.
   פרופ' רות פנתה לדיקן, שפנה לחבר הנאמנים. האוניברסיטה הציעה שבינתיים יוצב השלט, שיבשר את הקמת האגף העתידי, בפאתי הקמפוס, והגברת תגזור את הסרט בדיוק במועד הנקוב. אלא שהתורם יצא מכליו ואיים שיעביר את התרומה לאוניברסיטה מתחרה. חבר הנאמנים הציע פשרה: התמונה שתצא לתקשורת תראה את רעייתו עומדת על רקע בניין בית הספר לרפואה, והשלט ההוא יותקן בחזיתו, לצורך התמונה בלבד.
   במהלך עבודתה למדה מוניקה לזהות רמאים ותחמנים, הבחינה איך האוניברסיטה מתמרנת בין מה שהיא לחוק, ובעיקר הבינה שפרופ' רות היא לא האישה הישרה ביותר בקמפוס.
   ביום שצעקה עליה בגלל איזו שטות, הבטיחה מוניקה לעצמה שתחזיר לפרופ' המכובדת כגמולה. באותו ערב, כשעמדה לנעול את המשרד, הבחינה בדיסק און קי בתושבת המחשב שלה. היא שלפה אותו במהירות וטמנה עמוק בתיקה. "זה ערב המזל שלי" חשבה, כשדמותו של אהובה הצטיירה לנגד עיניה. היא בדיוק הייתה בדרכה לפגוש אותו במלון בעיר, כמו תמיד. שלישי בערב היה רק שלהם. לאשתו סיפר שהוא משחק ברידג' עם חברים.
   כשנכנסה לחדר במלון, הנייד שלה רטט. פרופ' רות שאלה אם הדיסק און קי במחשב במשרד. "הולכת לבדוק," השיבה. היא עשתה כמה צעדים כאילו הגיעה עד המחשב, וענתה עם הבעת קול עגומה: "לצערי אינני רואה."
   השיחה עם פרופ' רות גזלה זמן התארגנות יקר. הוא אהב שהיא מתקלחת ומתבשמת ומחכה לו במיטה.            בדיוק כשעמדה להיכנס למקלחת, הגיעה ההודעה שהוא עולה. היא השאירה את דלת החדר פתוחה קצת לקראתו. כעבור כדקה שמעה אותו נכנס. אחר כך היה שקט. מוזר חשבה, אבל המשיכה במשימתה. כמה דקות לאחר מכן, הוא קרא בשמה. "כבר באה," אמרה ויצאה במלוא הדרה לעמוד לפניו. כשהביט בה במבט חומד, הניפה את השיער לאחור. לשנייה קלטה משהו מוזר. התיק שלה היה הפוך על הרצפה וכל תוכנו מפוזר. לרגע היססה, אך מיד החליטה שאהובה במקום הראשון. וכשהוא נטל אותה בזרועותיו שכחה מהתיק, והרגישה את הפיצוי על כל תלאות היום.

 3

   כשלוש שעות לאחר מכן, כשאהובה עזב את החדר, נזכרה לפתע בתיק ההפוך. היא זינקה מהמיטה והחלה לאסוף את תוכנו חזרה. לפני שיצאה לדרכה, העיפה מבט אחרון לעבר רצפת החדר. נראה שהכל בתיק, סיכמה לעצמה את האירוע. כשהגיעה לביתה התנפלה על המיטה. היום הארוך היה מתיש. חוויות היום נשכחו, כשהמפגש עם האהוב השתלט על הכל.
   כשנכנסה למחרת למשרד, פרופ' רות שלחה לעברה מבט מהיר. "בואי נדבר" אמרה, ומוניקה הרגישה את הסוף קרב. לאחר נאום ארוך, שכלל שלל שבחים וציונים גבוהים למדי לתרומתה לתפקיד, כשיצאה מחדרה, הבחינה בארגז על שולחנה. תזמון מושלם חשבה, וידעה בדיוק מה לעשות. במהירות.
היא נטלה את מטלטליה ויצאה בחזרה לביתה.
הדיסק און קי נשכח, כשחווית הפיטורים השתלטה על הכל.

4

   פרנק ואני קבענו להיפגש למחרת בתחנה. הגשתי את הנייד לבדיקה מדוקדקת, וקיבלתי דוח מפורט מה עבר עליו. טביעות האצבעות של האנשים שבחשו בו לא היו בנמצא – ככל הנראה עבדו עם כפפות. אחר כך הועבר המכשיר למעבדה למיסוך קול, שימנע מזרים להקשיב לי. לבסוף פגשנו בחור צעיר, עם משקפי הארי פוטר על קצה אפו. קולין הציג את עצמו כמומחה לרשת. האקר, תרגמתי לעצמי את ההגדרה המדויקת.
בחדרון, שהוקצה עבורנו בתחנה, היה מסך תלוי על קיר אחד, ארון ברזל בצבע אפור בפינה, שולחן משרדי ממתכת שנשאר שם, מלפני חמישים שנה בערך, שני כיסאות עץ שרוטים מיושן, שכנראה אף אחד לא רצה, בלוק כתיבה וכמה עטים. קיבלנו את הכל באהבה. ברירה אחרת לא הייתה בנמצא.
   הפשלנו שרוולים והתחלנו לעבוד. כמה שעות לאחר מכן, כבר הצטיירה בפנינו תמונה שלמה, שכללה את מה שהתרחש עד כה. ביחד קבענו חורים שצריך לסתום וכיווני פעולה אפשריים.

חלק שישי: מתחילים

1

   "איך הבוס מרגיש?" שאלתי למחרת בבוקר את שנון. "הצליחו לייצב אותו, אבל הוא בתרדמת" – היא נשמעה עגומה. 
החלטנו לדבוק במשימה, כמו שקבענו. השלב הראשון היה להגיע לכל אלו שהבוס ציין כתומכי המשימה. ברשימה הופיעו שמות שלא הכרתי, תיארתי לעצמי שכולם עבדו בעבר עם הבוס.
   הראשון היה בעל שם משפחה יפני, שהתהדר בתואר דוקטור, מה שגרם לנו לפנות אליו לפני כולם, מתוך כבוד. הצגתי את עצמי, הסברתי שאני במשימה של המשרד, שהבוס ציין בתיק המשימה שאולי יוכל לעזור לי, אבל אינני יודע במה. סת קודו התגלה כאדם חביב, שהבין מיד במה מדובר: "אני מומחה לחשיבה יצירתית." כשלא הגבתי, הסביר שהוא יועץ לחברות ברשת כיצד ללכוד את תשומת ליבם של המשתמשים. יש לו גם חברה לקידום אתרים, שנחשבת מוצלחת למדי. לפעמים הוא יועץ לחברות בסדר גודל עולמי. לרגע הצטיירה במחשבתי דמותו של דין רידמן וחיפשתי את ההבדלים. קודו היה עצמאי, רידמן עבד כשכיר בחברת ענק. "בדוק והשווה," כתבתי ליד שמו. הודיתי לו וביקשתי להיעזר בו בעתיד.
   השנייה הייתה מיי אנדרסון. כשענתה רק לאחר כמה צלצולים, הייתי בטוח שהערתי אותה משינה. היה לה קול כבד ומחוספס. כשהצגתי את עצמי, היא שתקה ארוכות ואחר כך אמרה: "אנחנו צריכים לדבר. מתי אתה פנוי?" הסברתי שאני באזור סאן פרנצ'יסקו, מתוך מחשבה שהיא באל.איי. טעיתי. "מצוין," אמרה, "הערב בשמונה אצלי," ונתנה לי את הכתובת.
   דיווחתי לפרנק שיהיה פנוי.
   השלישית הייתה בחורה שנשמעה צעירה יחסית, מוניקה מילר, שסיפרה שהיא דוקטורנטית באוניברסיטה, שבדיוק סיימה לעבוד שם, והיא מחפשת הכנסה נוספת. כששאלתי במה עסקה עד כה, אמרה שהייתה העוזרת של הדיקנית לענייני אתיקה.
   הרגשתי את העור סומר.
אמרתי למוניקה שייתכן ואצטרך חברה לצוות, אולי אפילו עוזרת, ואני מבקש להיפגש בהקדם. קבענו למחרת.
   דיווחתי לפרנק שיהיה פנוי.
   מהנייד האחרון לא הייתה תשובה. בדקתי את המספר וראיתי שהוא בניגריה. מה אעשה עם מישהו מניגריה? אולי הבוס טעה? החלטתי לנסות להתקשר מאוחר יותר ופניתי להתרכז בשתי הנשים.

2

   המשימה הראשונה של קולין ג'ונס, כך ההאקר הציג את עצמו, והיה ברור שהוא בטוח לא ג'ונס, אולי גם לא קולין, הייתה לבנות עץ משתתפים ולבצע חיפוש ברשת על כולם. כבדיחה משותפת, יחד עם פרנק, החלטנו לכנות אותו קולין פוטר – בגלל המשקפיים, מהסוג ההוא, שנחו על קצה אפו. תארנו לעצמנו שאנחנו לא מקוריים, אבל הכינוי  התאים למי שלפנינו.
הקצבתי לו זמן. רציתי לקבל מידע על מיי לפני הפגישה איתה.
רגע לפני שהחל לעבוד, הבנתי שחסר לי פרט חשוב: "ועוד משהו," פניתי לעברו, "כדאי שתעקוב מה המשטרה כבר יודעת על מי שהתנגש בבוס."
   כשסיימתי את חלקי במשימה לאותו יום, החלטתי להתייעץ עם פרנק לגבי מקום המגורים שלנו. מצד אחד, נראה היה שאיאלץ לשהות לא מעט בפאלו אלטו. מאידך, היה לנו משרד בתחנה בסאן פרנציסקו. פרנק, בתבונתו כי רבה, הציע לא לקבל עדיין החלטות. "תישאר בפאלו אלטו, אישאר בסאן פרנציסקו. בהמשך נחליט מה לעשות. בינתיים תגיע אליי מדי יום. אולי בהמשך הכיוונים יתהפכו ואצטרך לנדוד אליך."

3

   בשעה היעודה התייצבנו מול דלת ביתה של מיי אנדרסון. היא התגוררה בבית מהודר למראה, שהשקיף אל המפרץ. מיי המתינה לנו ככל הנראה במבואה, כי מיד לאחר שצלצלנו בפעמון, הדלת נפתחה. מיי הייתה אישה נמוכת קומה, בסביבות גיל חמישים, שהחזיקה פומית ארוכה בידה השמאלית. היא לבשה טרנינג ביתי מהודר למדי ונעלה סניקרס מדגם משובח. כשהובילה אותנו למרפסת, שצפתה אל הנוף, חצינו סלון אלגנטי וכלב מסוג קוקר ספניאל, שהביט בנו במבט שואל. השולחן היה ערוך בקפידה, עם מתאבנים משובחים, כלי אוכל עדינים מפורצלן פרחוני, וקנקן קפה, שריחו נישא למרחוק. "ההיפך מחדרון בתחנת משטרה," גיחכתי בשקט לעברו של פרנק. הוא הגניב כלפי מבט מתריע, שפירושו היה להתנהג בנימוס, אבל חשתי שחשב כמוני.
   בשעות אחר הצהרים קולין שלח לנו את המידע על מיי. היא הייתה בתו של אחד מעשירי המדינה, שעשה את הונו בתחום הפלדה. לימים נישאה לאהוב נעוריה, ועוררה את זעמם של הוריה, שייעדו לה חתן אחר. ההורים נישלו אותה מהירושה והעניקו לאחותה היחידה את רובה. האחות שמרה עם מיי על קשר חם, ולאורך החיים העניקה לה מתנות נכבדות. הבית בו התגוררה היה אחת מהן.
בעלה של אנדרסון עשה הון בעסקי הנעליים, לא לפני שפשט את הרגל כמה פעמים. היא תמיד ניצבה לצידו, מסייעת לו בכל פעם מחדש לעמוד על הרגליים. בשנים האחרונות, לאחר שהתייצבו כלכלית, זנח אותה לטובת מזכירתו. לזוג שני ילדים מוצלחים למדי. אחד עובד עם האב, השני כלכלן, עושה קריירה אקדמית. התמונות, שנלוו לתיאור הפשטני, הציגו אישה נאת מראה בצעירותה, שבשנים האחרונות הלכה וכבתה.

4

   "לפני מספר שנים פניתי לבוס שלך כדי שיעזור לי לארגן מסע פרסום לעסק הנעליים שהיה בבעלותנו," מיי החלה לספר על הקשר שלה עם הבוס. "קיבלתי על הבוס המלצה מחבר ולא בררתי עליו הרבה. התקשרתי והוא הגיע אלינו. הכימיה עבדה מהרגע הראשון."
   "מסע הפרסום, שהיה הצלחה בלתי רגילה, הוביל אותנו לחיי רווחה, לראשונה בחיינו. אלא שאז בעלי החל לסובב את הראש אחרי נשים אחרות. "משבר הגיל," אמרו החברים שהיו בסוד העניינים, וזה יעבור. אלא במקום שיעבור, המשבר הלך והחריף עד שלבסוף בעלי החליט לבחור דווקא במזכירתו, מכל הנשים שחלפו תחתיו. היא לא הייתה אישה יפה במובן המקובל, ודאי לא אחת ששווה לזנוח בגללה משפחה וחיי נוחות, שלראשונה יכלו לתת לו כל מה שרצה. הזוג החדש גרם להרמת גבה בכל אירוע שבו נכח, אבל בעלי כאילו לא ראה דבר. הוא התמקד בזוגתו ונראה מאושר. לאחר שהתגרשנו הוא עזב את הבית, שכר דירה מפוארת בעיר והחל חיים חדשים."
   "יום אחד קיבלתי מייל עם התוכן הבא: "בעלך פנה אלי לקבל מידע על חברת אינטרנט חדשה, שצצה ברשת. הוא סיפר שאתם מעוניינים להשקיע בה. המלצתי לו לברר את כל מה שניתן עליה. בכל מקרה, הייתי ממליץ לכם, בתור התחלה, להשקיע בה רק סכום כסף קטן, אולי כמה עשרות אלפי דולרים בלבד". על המייל היה חתום הבוס שלך. הבנתי שהבוס לא היה מעודכן שהתגרשנו, ומשום מה החליט לשלוח את המייל אלי. החלטתי להודות לו על עזרתו, ובאותה הזדמנות גם לעדכן אותו בשינויים שחלו בחיינו. אלא שאז ציפתה לי הפתעה. הבוס לא ידע על איזה מייל אני מדברת והבנתי שמישהו שלח אלי מייל בשמו."
   "לא הצלחתי להבין למי יש אינטרס לשלוח מייל כזה ולמה, למעט אולי בעלי, שחשב כי בחסות המלצת הבוס ארצה להשקיע כמה עשרות אלפי דולרים באיזו חברה מבטיחה, כלומר להעביר את הכסף אליו כדי שישקיע. החלטתי להתקשר אליו ולספר על המייל כדי לבחון את תגובתו. הוא לא נשמע נרגש במיוחד, ובאותה נשימה שאל אם אני מעוניינת להשקיע סכומי כסף "קטנים". כמובן שהשבתי בשלילה והנחתי לדבר. הייתי בטוחה שבזאת באה פרשייה זו על סיומה. אלא שמספר שבועות לאחר מכן, בעלי לשעבר פנה אלי שוב, "בהצעת השקעה פנטסטית" כלשונו. כמובן שלא שיתפתי פעולה. הפעם החלטתי לרחרח. פניתי לחוקר פרטי, שגילה שבעלי שלח את המייל הראשון מאיזו כתובת פיקטיבית, כי מצבו הכספי היה בכי רע, בגלל כמה טעויות עסקיות שעשה, וכי אשתו קיבלה שליטה על כספי החברה ומצצה מהם כמה שיכלה. הסתבר שהיה לה כבר עבר על מעשה נוכלות דומה שביצעה – נישאה למישהו, גנבה את כספו והתגרשה. כשדיווחתי לבעלי, ואיימתי שאגלה לילדים על הניסיונות שלו להוציא כסף ממני, הוא הודה ששגה, עזב אותה, הפקיד את ניהול העסק בידי הבן, וביקש שלא יחפש אחריו עד להודעה חדשה."
   "מאז אותו אירוע, נהגתי לפנות לבוס בכל פעם שהייתה לי בעיה כלשהי בתחום העסקי. הרגשתי שהוא איש ישר ולא ירמה אותי. כשהתקשרת, חששתי ששוב מישהו מנסה לעקוץ אותי, ולכן הזמנתי אתכם לביתי. אני שמחה שעשיתי זאת, כי אני מבינה שאנחנו מאותו הצד של המתרס. שמעתי על התאונה של הבוס. כמי שחייבת לו, אשמח לעזור לכם מתי שתצטרכו."

5
   מוניקה מילר הכניסה משב רוח רענן כשפסעה לתוך בית הקפה הקטן בו קבענו להיפגש. בצעדים קלילים פנתה לעבר השולחן שישבתי ושאלה אם אני ג'ימי. כשלחצתי את ידה, הרגשתי יד עדינה ויציבה בו זמנית. למוניקה היה זנב סוס קופצני, עיניים כחולות יפות, אף קטן ומבט חודר. לא רע, נתתי לה ציון. כדקה אחריה פרנק נכנס, והתיישב על הספסל שלצדי. הצגתי לה אותו כשותפי, ושמתי לב שהוא בוחן אותה בעניין.
   מכרתי למוניקה את הסיפור הרגיל. הצגתי את עצמי כפרסומאי עם תואר במחשבים, שמתעניין במניפולציות ברשת, כדי להפעיל אותן לצורך עבודתי. את פרנק הצגתי כחבר ילדות, שוטר בשנת שבתון, שעוזר לי. אמרתי לה שהופיעה בתיק משימה שקיבלתי מהמשרד, כמי שתהיה מסוגלת לעזור לי, אם אצטרך כמובן. כשאמרה שמחפשת עבודה, רציתי לפגוש אותה, כי בדיוק אנחנו מחפשים מישהי, שבשכר סמלי – כלומר בחלק מתקציב ההוצאות שלי, תוכל לעזור לנו.
   מוניקה ביקשה הסבר למניפולציות ברשת. פתחתי בהסבר ארוך, שהסתמך בעיקר על הסיפור של חברת הפארמה והדברים של רידמן. כמובן שלא הזכרתי את הדיסק און קי, שאולי למוניקה היה קשר אליו. כשסיימתי את דברי, ביקשתי לשמוע על הקשר שלה לבוס. מוניקה סיפרה שהבוס הוא חבר ותיק של אבא שלה. לאורך השנים נפגשו באירועים חברתיים, ותמיד התייחסה אליו כמו אל דוד חביב. שנתיים קודם לכן פנתה אליו, כדי שיתרום מניסיונו לעבודת הדוקטורט שלה. היא בחרה לכתוב על התפתחות האנושות, בעקבות ההתפתחות המהירה של כוח המחשוב. לצורך העניין הייתה צריכה ללמוד כמה קורסים בתחום המחשבים, כמה בחקר העתיד והתלבטה אם לעסוק גם בתחומים נוספים, כמו פסיכולוגיה ופרסום. היא פנתה לבוס להתייעצות. הבוס שמח לסייע, ואמר שבטח ייעזר בה בעתיד.
  איש משניהם לא שיער לעצמו עד כמה העתיד הזה היה קרוב.

6

   כשהגעתי לתחנה ביקשתי מוויטני לוח מחיק. הערכתי שוויטני ביצועיסטית מהמדרגה הראשונה, אלא שעדיין לא צברתי ניסיון בעבודה מולה. עשר דקות לאחר מכן, נשמעה דפיקה מהוססת על הדלת. כשהרמתי את עיניי ראיתי לוח נכנס, נישא בידי שוטר צעיר. מצאתי מסמר בולט על אחד הקירות והלוח נחת במקומו. כמה דקות מאוחר יותר הגיע גם ציוד נלווה: ערכת טושים צבעוניים וספוג מחיקה.
   הענקתי לוויטני את הציון מצוין, שיגרתי אותו לירכתי מוחי, וצללתי לעבודה.
   על הלוח שרטטתי ארבעה מלבנים: האוניברסיטה, הארגונים הגדולים, המשטרה ומשרד הפרסום שלי, שממנו התחיל הכל. כתבתי את שמות המעורבים וחיפשתי קשרים. סימנתי אותם בחיצים. הבחנתי שלמוניקה היה קשר לרובם: לאוניברסיטה כמובן, לפרופ' רות, לבוס שלי, וכמובן אלי ואל פרנק. לבסוף, ציינתי את הקשר ביני לבין המשטרה. שמתי לב שכתבתי את וויטני אחרונה. הדובדבן שבקצפת? חייכתי.
חיפשנו אם הקשרים הללו יכולים להוביל אותנו לכיווני חקירה חדשים, שעדיין לא חשבנו עליהם.
   סיכמתי לעצמי בהנאה שהספקתי הרבה בזמן קצר, וגייסתי את קולין לברר מה אנחנו לא יודעים על הארגונים שהשתרבבו למשימה: הארגון של רידמן והארגון של האיש החזק. ביקשתי ממנו לחפש עליהם חומרים ייחודיים, כמו ביקורות שליליות, שלא זכו להד ראוי ברשת.
ביקשתי לקבל מידע נרחב על פרופ' רות.
חששתי לאבד את הדיסק און קי. ביקשתי מפרנק שיאחסן אותו כקובץ, תחת הסיווג סודי ביותר, במחשב המשטרה. המהלך הצריך אישור של וויטני, שהגיע כמעט מיד. נקודה חיובית נוספה להערכה כלפיה.
   התיישבתי מול פרנק לסיעור מוחות.

חלק שביעי: ואז הכל התחיל להתחבר

1

   המשימה שכתבנו על הלוח עמדה לאתגר אותנו תקופה ארוכה. חיפשנו מידע נוסף על המשתתפים. לא ידענו מיהו האיש מניגריה. שיערנו שאם יהיה חשוב למשימה, הוא יתגלה בהמשך. לא ידענו דבר על מי שפגע בבוס – הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לפי הממצאים שנאספו בשטח, זוהה הג'יפ כרכב שטח עוצמתי, מתוצרת מקומית, שחביב בעיקר על חוואים. המשטרה בדקה את כל כלי הרכב מהסוג הזה, שהיו ברדיוס נרחב סביב לאזור התאונה. היו מעטים למדי. אף אחד מהם לא היה באותו בוקר בקרבת הכביש בו התרחשה התאונה. המשטרה הבינה שיש לה עסק עם מקצוענים.
   על החברות החזקות היו כל כך הרבה כתבות, עד שחשנו שאנחנו טובעים בים המידע וצריך לחפש בכיוונים אחרים. עדיין לא ידענו מהם. החברה של רידמן, למשל, הייתה אחת החזקות בעולם. כמעט כל אוכלוסיית הגולשים עשתה שימוש במוצריה. רק בגלל תחושותינו, שיערנו שמשהו שם לא כשר.
לא יכולנו לשאול את הבוס. לא הייתה לי ברירה אלא לשוחח עם המקור.
"הי דין, מה שלומך? יש לי שאלה, שמציקה לי מאז שנפגשנו."
דין המתין. שילחתי אותה לאוויר כדרך אגב: "מסקרן אותי לשמוע מהיכן אתה מכיר את הבוס?"
לתשובה שהגיעה לא ציפיתי:
   "מהצבא. שירתנו ביחד."
   גם פרופ' רות הייתה חידה בעינינו. בכנס הייתה מאוד נחמדה, אבל הנחנו שהיה לה אינטרס כלשהו. לא יכולנו להעלות בדעתנו מהו. לא ידענו לזהות למה הופיעה בתיק המשימה. צריך היה לבדוק עם שנון.
מוניקה התגלגלה לפתחנו בדיוק בזמן. קבענו לתשאל אותה, אולי תספר לנו משהו משמעותי על הפרופסורית, אולי על הדיסק און קי. הורינו לקולין לבצע סריקת תמונות שהופיעו בו, ולהציג בפנינו את הדמויות הראשיות.
   "קלי קלות," פלט במהירות. "תוכנת סריקת פנים תציג לי מייד את כל המצולמים."
   לגבי האיש החזק כבר חיפשנו זוויות ראייה חדשות. בחרנו לעסוק בקשר שלו לפרופ' רות. היישומון "הקשרים ברשת" אמור היה לספק את המידע. הוא היה אחד מהיישומונים שהאקרים ומרגלים תעשייתיים אהבו במיוחד. באמצעותו אפשר היה לגלות קשרים נסתרים בין חברות, מידע מעניין על המנהלים שלהן, וכמובן על מעניקי שירותים כמו משרדי פרסום, עורכי דין, חברות יחסי ציבור, בנקים ומשקיעים. זו הייתה האפשרות המתקבלת על הדעת להתחיל בעבודה, כיוון שלכאורה היישומון אפשר לדעת הכל על מי שמעניין בתעשייה. בפועל, הוא בעיקר חשף שאם אתה לא שם, אז או שאתה לא מעניין, או שיש לך הרבה מה להסתיר.
להפתעתנו, למרות שעל החברות החזקות היה ברשת מידע אינסופי, מה שנחשף עליהן באמצעות היישומון היה מועט מדי, אפילו זניח.
   הן מאוד התאמצו להסתיר פרטים חשובים, הבנתי.
את זה כבר חשתי על בשרי.

2

  מוניקה התייצבה בתחנה למחרת. היא הסכימה לשכר שהצענו וביקשה, אם אפשר, גם כיסוי הוצאות לרכב, אם תשתמש בו לצורכי עבודתה. הסכמנו מייד – ייעדנו אותה למשרד, לא רצינו שתתחיל לנדוד.
לפני שהצגנו בפניה את המשימה, חשוב היה לנו להבין מה היא יודעת שאנחנו לא. התחלנו עם השאלה איך הייתה עבודתה עם פרופ' רות. בהתחלה השיבה תשובות קורקטיות, מתארת אישה חכמה, דעתנית, מקצוענית, חרוצה מאוד. להפתעתנו, מוניקה לא ציינה מומחיות בתחום האתיקה.
   חשפנו בפניה את העובדה שהמשרד היפנה אותי להתחיל את המסע דווקא איתה ולא היה ברור לי למה. מוניקה הפנתה כלפי מבט תמה. היא הייתה המומה מכך שהבוס שלי הכיר גם אותה וגם את פרופ' רות, והן אפילו לא ידעו. לפחות לא היא.
   מוניקה ניסתה לשחזר כיצד הגיעה למשרה, ונזכרה שיום אחד מצאה אצלה במייל הודעה לגביה, לדעתה מהצעות העבודה שמפרסם איגוד הדוקטורנטים.
כשראינו שהקרקע הוכשרה, דהיינו מוניקה נתקלה בסימני שאלה, ביקשנו לבדוק איתה מי היא, באמת, פרופ' רות. האם היא מומחית לאתיקה? אולי למשהו אחר? מדוע דווקא היא קיבלה את התפקיד? האם ידועים למוניקה דברים חסויים עליה?
   פרנק, שתשאול היה חלק מתחום התמחותו, נטל את הפיקוד. לאט ובעדינות הוא שאב ממוניקה את כל מה שהיה חסר לנו. שאלה אחת נותרה ללא מענה – מדוע דווקא היא, מכל אושיות האוניברסיטה, נשאה בתפקיד שנחשב בכיר במיוחד? פרופ' רות, כך התברר, הייתה פרופ' לחינוך, מומחית ללמידה חברתית-רגשית. מה לזה ולאתיקה? מוניקה לא ידעה את התשובה.
   מאידך, חשנו שמה שראינו בדיסק און קי, היה נקודת פתיחה מצוינת לחקירה.
פרנק קרב לעברה את המחשב האישי. על המסך עלו התמונות מהדיסק און קי.
הבעת פניה של מוניקה השתנתה מיד. היא החווירה והחלה לרעוד.
    היינו המומים.

3

   מייקל רוז היה גבר נאה. הוא נהנה מהיתרון הזה לאורך חייו. כשהיה צעיר נחשב לחתיך. כשהתבגר וחצה את גיל ארבעים, הסתפק בכינוי נאה במיוחד – לא יותר, אבל גם לא פחות. מייקל היה בר מזל; הוא היה נשוי באושר, אב לשלושה ובעל הכנסה יציבה יחסית. הוא הקפיד לעשות ספורט ולאכול בריא, ולמרות פגעי הזמן, נהנה מהדמות שניבטה אליו מהמראה. הוא לא היה שאפתן במובן המקובל של המילה. תמיד נהג לשלב עבודה עם תחביבים; רכיבה על אופניים ומשחקי ברידג'.
את עבודתו אהב בעיקר בגלל הגיוון. בגלל היכולת שלו להתל במספרים. הוא למד מתמטיקה בתואר הראשון וסטטיסטיקה בתואר השני. את המשרד הקים לאחר ניסיון שרכש במפעל אחד, בארגון כספים גדול ובאיגוד התעשיינים. בהתחלה עבד בקטן. נתן יעוץ סטטיסטי לכמה חברות בסדר גודל קטן ובינוני, ואת ההכנסה השלים מניתוחים סטטיסטיים לעבודות סטודנטים. לא מזמן שכרה את שירותיו חברה בתחום האינטרנט.
בשלב הזה החליט להיעזר בכוח אדם נוסף. הוא פנה לאגודת הדוקטורנטים באוניברסיטה, כדי לשכור עוזר מחקר. מטרתו הייתה להוריד מעליו את עבודות הסטודנטים, שאילצו אותו לעמוד בלוחות זמנים.
במקום עוזר ניצבה בפתח עוזרת. חמודה, עם זנב סוס, שהתנדנד לכל הכיוונים. בסיוע חיוך רחב ואנרגיה טובה,  היא שינתה את תמונת חייו. הוא לא תכנן. זה פשוט קרה. ואז פתאום היה צריך להסתיר, להתחבא מאחורי שקרים קטנים, לחיות חיים שונים. בתור סטטיסטיקאי, ידע שאינו היחיד.
ימי שלישי היו שלהם. תמיד נפגשו באיזה מלון, מדי פעם מחליפים מקום. שניהם ידעו שלא ייצא מזה כלום. הוא הבין שהיא יודעת שלא יעזוב את משפחתו. היא הבינה שהיא רוצה ילדים משלה וחיים רגועים. מייקל לא התאים למה שרצתה.

4

   ואז הכל התחיל להתחבר.
ידענו שהבוס היה הגורם המקשר – אלי, לפרופ' רות, מוניקה מילר, דין רידמן, סת קודו. אבל עד אז לא עמדנו על הקשר בינם למשימה אליה נשלחתי. לפתע צצה לפנינו העובדה שכולם היו קשורים איכשהו לרשת האינטרנט. יוצאים מן הכלל היו מיי אנדרסון והאיש מניגריה, שעדיין לא עלינו על עקבותיו. לא מצאנו קשר למייקל רוז, לבד ממוניקה כמובן, אבל במקרה שלו הרגשנו שיתגלה.
לאחר שמוניקה התוודתה על גניבת הדיסק און קי מפרופ' רות ועל המאהב שנחשף, חשנו עד כמה צרופה אלינו היה נכון: הבחנו במוטיבציה להחזיר לפרופ' רות כגמולה.
זיהינו את תרומתה לדלק של המשימה.

5

   בשעה חמש אחר הצהרים, כשכבר חשבנו שסיימנו את העבודה לאותו יום, העלה קולין את השאלה לגבי הקשר בין הדיסק און קי למשפחתו של מייקל. ביקשנו ממוניקה לגלות את כל קשריו המקצועיים של מייקל. חיפשנו את הקשר שלו לחברות שעוסקות ברשת.
כשבדקנו את העיסוקים של שאר האנשים, זיהינו בברור כי כל אחד מהם תרם משהו אחר לאותן חברות: פרופ' רות כמומחית בתחום האתיקה, ככל הנראה לאתיקה ברשת, מוניקה ועבודת הדוקטורט שלה, דין רידמן כמומחה לפסיכולוגיה של הרשת, סת קודו בדומה לו, רק כמומחה עצמאי לחשיבה יצירתית, ואני כאיש פרסום. החלטנו בשלב זה להתעלם ממיי ולהתמקד בכל השאר. הבנו שגם למיי יש קשר כלשהו, אבל לא הצלחנו לזהות אותו. התשובה הגיעה במפתיע למחרת.

6

   פרנק נכנס למשרד, מנופף בנייד, שהציג את עמוד השער של המגזין "הגשר לסאן פרנציסקו". לא אהבתי את המגזין, ולא פעם אמרתי את זה לפרנק – הוא נע על התפר שבין עיתון מכובד לצהובון. על עמוד השער התנוססה דמותו של בחור צעיר תחת הכותרת: "והפרס הולך אליו".
"תנחש מה?" פרנק התריס כלפי. הבחור לא היה מוכר ולא ידעתי באיזה פרס מדובר. הרמתי גבה.
פרנק היה בחור זהב, אבל לא צנוע במיוחד. תמיד כשהצליח במשהו, היה חשוב לו להראות את זה לכולם. כך היה כילד, כשניצח בתחרות ריצה או קיבל ציון גבוה במבחן. כך גם היה כאדם מבוגר. ההתנהגות שלו במשרד חשפה לנגד עיניי את התכונה שהכרתי מני אז.
"נו?" דחק בי. לא הצלחתי לחשוב בכיוון שהוא רצה. "רמז?" הוא חזר למשחק שנהגנו לשחק בילדותנו, כשאחד מאיתנו ידע משהו, ורצה שהשני יגלה אותו, אבל בכוחות עצמו. נכנעתי והנהנתי.
"מיי אנדרסון," נשמעה ספק תרועה ספק תשובה.
משהו במראה של הבחור העיד על קרבת דם. "אחד מבניה," החזרתי תשובה.
"בינגו," פרנק צהל. ייאמר לשבחו שהוא תמיד שמח בשמחתי. לנחש בפעם הראשונה, גם אצל פרנק, לא היה ברור מאליו.
"זהו בן אנדרסון," אמר בגאווה, "בנה של מיי, כלכלן במקצועו, איש אקדמיה."
"תנחש היכן הוא עובד?" את התשובה כבר ניחשתי בקלות.
"והקשר לפרופ' רות?" תהיתי.
"עדיין לא ברור. בעבודת הדוקטורט שלו הציג אנדרסון הצעיר מודל כלכלי, שמאפשר לדוחות של חברות בבורסה להפוך לכשרים, בעזרת תרגילים חשבונאיים, שעד אז נחשבו כרמאות לשמה."
מוניקה הרימה מבט מקובץ האקסל המסובך שהתבקשה להכין. שניים נוספו מיד לטבלה, בן אנדרסון ומייקל רוז, כמובן.

7

   באותו ערב החלטנו לחגוג את סיום השלב הראשון של החקירה בבר של אריק. את אריק הכרנו שנים רבות. בכל פעם שרצינו לחגוג, העדפנו ללכת אליו. פרנק דחף את פשפש העץ הכפול, שהיה הסימן המסחרי של הבר. אהבנו את המקום, שהסגנון שלו היה משהו בין מסעדה כפרית לבר מהסרטים על המערב הפרוע. היו שם מכונות מוזיקה ישנות, שולחנות עגולים מעץ, עם כסאות נוחים למדי, תאורה בדיוק במידה, שאפשרה לזהות את הבעות הפנים של היושבים ממול, וגם אקוסטיקה טובה. המוזיקה הייתה נעימה, לא צעקנית מדי ועם זאת לא מוזיקת מעליות. אבל מי שהיה הבעלים של המקום, אריק ידידנו משכבר הימים, היה האיש שהעניק למקום את האווירה. הוא היה מארח במלוא מובן המילה; חביב, איש חברה שאוהב אנשים, ובעיקר דיסקרטי. לא יכולת להוציא ממנו מילה על הנוכחים בבר – כאילו לא היו בנמצא. מאידך, אם ביקשת שיחבר אליך מישהו, הוא היה עושה זאת בשמחה.
חיוך גדול התפשט על פניו של אריק, שבא לקבל את פנינו. הצגנו בפניו את קולין ומוניקה וסיפרנו שאנחנו עובדים ביחד. אריק נראה מבולבל – הצוות שלפניו לא התיישב לו עם שום דבר. זה לא היה צוות משטרה, הרגיש בחושיו. עדכנתי אותו שאנחנו עובדים על פרויקט בתחום הפרסום ופרנק יועץ לנו מניסיונו. אריק הנהן ורץ למלא את תפקידו, כלומר לגרום לנו להיות שמחים יותר. האמת שהיינו עליזים למדי. די מהר הצלחנו לעמוד על הקשר בין האנשים. עכשיו יתחיל השלב הבא, שבו נתחיל כנראה "לאכול קש". זה היה הלילה האחרון שיכולנו לשתות קצת ולהיות אופטימיים. זה גם היה הלילה שבו היינו אמורים להכיר טוב יותר את חברינו לעבודה. לאחר הבירה – זה מה ש"הילדים" רצו לשתות, נפלו קצת המחיצות. מוניקה סיפרה על ילדות מאושרת בבית בפרברים, לימודים שאהבה, ואף מילה על חיי האהבה שלה. קולין סיפר שתמיד אהב מחשבים, שהתחיל לעסוק בהם ברצינות כשהיה עדיין ילד, ואם היו סופרים את שעות המחשב שלו, היו מגלים כמה עשרות אלפים בוודאי. על קולין האדם לא ידענו הרבה יותר ממה שידענו קודם.

חלק שמיני: הנעלם הבא

1

   קבענו שיום העבודה יהיה מתשע עד חמש. אחרי שנתקעתי בפקקים בכניסה לעיר מספר פעמים, הודעתי לפרנק שעלי לדחות את שעת תחילת העבודה. הצעתי שתושבי סאן פרנציסקו – הוא וקולין, יתחילו בתשע, ואילו מוניקה ואני נתחיל בעשר. אלא שגם זה לא קרה. בהתחלה פרנק וקולין התחילו בתשע, ובהמשך, כשראו שהם ממתינים שנגיע כדי לקבל תשובות, הציעו שנתחיל כולנו בעשר. וכך היה. שאפנו לסיים את העבודה בין חמש לשש. זה בדרך כלל לא קרה. תמיד נסחפנו לשעות מאוחרות יותר.
   בבוקר ההוא התעוררתי מוקדם. ירדתי לבר של המלון לכוס קפה, ואיכשהו מצאתי את עצמי במכונית בדרכי לעבודה. משהו בער בי, כמו אצל כולנו בשלב הזה, כשהבנו שעלינו על משהו.
   התנועה על ה-101 הייתה דלילה, ובשעה בשבע וחצי מצאתי את עצמי לא הרחק מהתחנה. אהבתי את העיר ובייחוד את האתרים המיוחדים שבה: הפארק מסביב למפרץ, גשר הזהב המוכר לכולם וכמובן הקטע העקלתוני ברחוב לומברד, שנהגתי לאורכו בכל פעם שהחלפתי מכונית. בהתחלה חשבתי שהמצאתי איזה טקס חניכה קצר ביני לבין כל מכונית שעברה לרשותי. אחר כך הבנתי שפשוט בדקתי את המעצורים. כשמכונית חדישה הפכה לבת לווייתי במסע הנוכחי, היה ברור שהטקס מיותר. משהו בכל זאת משך אותי לשם. דווקא במורד הכי פתלתל שהכרתי, היה שווה לבדוק איך היא מתנהגת. הפרסומאי הסקרן בער בי כל הזמן.
   המכונית התנהגה למופת. תיארתי לעצמי שגם יצרני המכונית בדקו אותה באותו רחוב.
   דמות מוכרת משהו לכדה את תשומת לבי מרחוק. אישה קטנה, מטיילת עם קוקר ספניאל. מיי אנדרסון? מה היא עושה פה? בהתחלה רציתי לעצור ולשוחח, אבל המכונית שמאחור נשפה בעורפי. החלטתי להמשיך לגלוש ולהמתין לה בסוף המורד. עצרתי בצד, לשמחתי עוד אפשר היה למצוא מקום חנייה. לאחר דקות מספר של המתנה מתוחה, הבנתי שנעלמה. לאן? הבתים היו בתי מגורים, עם כניסה אחת בלבד. אולי נכנסה לסמטה?
   בלעתי את הרוק שהצטבר בפה.

2

   שלחתי לקולין מייל בהול. "דרוש חיפוש מקיף על מיי אנדרסון, מבקש כל בדל מידע שתוכל לאתר". קולין הגיע רק לאחר השעה עשר, מספר על פקקים איומים במרכז העיר. ידעתי שלא היו כאלה, ושערתי שסתם התפנק במיטה וחיפש תרוץ. אלא שבו ברגע, משום מקום, הרגשתי מתיחה קלה לאורך עמוד השדרה.
   כלב הציד שבי נכנס לפעולה.
  החלטתי לשוחח עם וויטני. חיפשתי תרוץ כדי לפגוש אותה שוב. דווקא מאנקדוטה זניחה למדי, הוא התגלגל לפתחי.
  דלת משרדה הייתה פתוחה קמעה ולי לא נותר אלא לשרבב נקישה קלה ולדחוף אותה. וויטני קיבלה את פני עם חיוך רחב, שתרם לתחושת השמחה שלי. 
   וויטני הייתה חמודה, לא יותר. לא מישהי שהיית מפנה אחריה את המבט ברחוב. הכל אצלה היה ממוצע: הגובה, אורך השיער שחבק את הסנטר, הפנים שלא היו יפות במיוחד אבל גם לא מכוערות, הציפורניים, שהיו מהוקצעות, אבל אפילו ללא לכה שקופה. רק שני דברים לא היו ממוצעים: חריפות השכל והאישיות. היא הייתה מה שנקרא בסלנג "תותחית". פרנק פעם אפילו הגדיר אותה כ"תותחית על".
מה שוויטני לא סבלה זה פטפוטי סרק. עליתי על זה מההתחלה. ניגשתי ישר לעניין: "יש לי שאלה לגבי קולין," וויטני התבוננה לעברי בסקרנות.
    "מה את יודעת עליו?"

3 

"קולין עובד איתנו כבר כמה חודשים. אינני זוכרת כיצד התחיל הקשר – אני יכולה לבדוק. הוא בסדר. תמיד מבצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר, מספק את המידע הנדרש בטווח קצר."
את כל זה ידעתי וחיפשתי עוד.
   "מה את יודעת על חייו הפרטיים? איפה עבד קודם? למה הוא כאן? הרי בחוץ יכול היה להרוויח פי שלושה לפחות?"
בפעם הראשונה הבחנתי שוויטני נבוכה משהו.
   "האמת, לא נתתי על זה את הדעת. יום אחד מרטין, אחד מקציני התחנה, היה זקוק להאקר והביא אותו לכאן. מאז הוא איתנו. אני אפילו לא יודעת מה הסיווג הביטחוני שלו. סמכתי על מרטין שיעבוד לפי הכללים."
   וויטני התבוננה בפני בעניין ודמיינתי איך הגלגלים במוחה מסתובבים במהירות. המציאות העידה שזה היה הרבה יותר מהיר מששיערתי: "מרטין בוקר טוב, גש אלי בבקשה," ירתה לנייד שצץ מאין שהוא לידה.
   מרטין התייצב מיד, מרגיש שמשהו דחוף קרה. "מה אתה יכול לספר על קולין ג'ונס?"
מרטין נד מרגל לרגל – הבוסית, בדרך כלל, הייתה רכה יותר כלפיו.
   לאחר חמש דקות של תשאול קפדני, שלא היה מבייש אפילו את רון הקב"ט, "הדוברמן" מהארגון של רידמן, הסתבר שקולין הוא משהו בלתי ברור. למעשה, מרטין לא ידע עליו כלום, הוא לא עבר בתחנה תשאול ביטחוני. הוא התגלגל אליו מידיד במפקדה הארצית, לאחר שביקש ממנו לקבל האקר לפי שעות לתחנה.

4

   היינו בראש אחד. גם וויטני הבינה שצריך להנמיך את רמת הפעילות של קולין, לתת לו אפילו משימות סרק ולהמתין.
בינתיים הייתי זקוק בדחיפות להאקר. פניתי למוניקה, שתגייס מישהו מהאוניברסיטה. הייתה לי רק בקשה מוזרה אחת: לא מישהו שעבד עם פרופ' רות.
מוניקה גיחכה – אחרי כמה ימים איתנו, כבר הבינה לאן נושבת הרוח.
   כשהוספתי "ואף מילה לקולין," הבינה שנפל דבר.
כשפרנק נכנס למשרד עם ברכת בוקר טוב בקול תרועה, השבתי בקול ענות חלושה. הוא התבונן בי בעניין.
  "אני מת לקפה," השבתי.
גם פרנק הבין מיד. הוא ידע שהפעולה הראשונה שאני עושה בבוקר היא להתחבר למכונה.
"גם לי בא," הכריז ויצא אתי למטבחון.
   סיפרתי לו על ה"פגישה ללא פגישה" עם מיי אנדרסון, ועל "המידע ללא מידע", שגיליתי על קולין. פרנק גרד בראשו. החלטנו להמשיך בקו שגיבשתי עם וויטני: להעסיק את קולין במשימות סרק ולתת לזמן לעבור. דיווחתי לו על האקר חדש שמוניקה תנסה לגייס, וביקשתי שיבדוק על קולין באמצעים שלו.

5

   כל עוד קולין היה במשרד, צריך היה למדר אותו ממידע רגיש. את יום המחרת התחלתי בפגישה עם פרנק, בבית קפה קרוב לתחנה. ידעתי שהפגישה תהיה ארוכה, והזמנתי משהו לאכול. כיוון שהטריטוריה לא הייתה משטרתית, סגנון הדיבור של פרנק היה "מותאם מקום." מחוץ למשטרה, הוא נהג להכביר פרטים. כשסיפר מעשייה מחייו, הוא כלל גם את השאלות שנשאלו וגם את התשובות שנאמרו. לפעמים זה היה מכביד, לפעמים משעשע. מאידך, בתחנה, וגם בטלפון, כשעסק בענייני החקירה שלנו, היה קצר וענייני.
  פרנק פרש בפני את הסיפור הבא: "נפגשתי אתמול בערב עם חברתי לעבודה ברנדה מאיירס. ברנדה הייתה בת הזוג שלי, בשלב שעוד נהגנו לצאת בצמדים למשימות שיטור בקהילה. היא הייתה חייבת לי טובה מאז שהצלתי את חייה."
 הגנבתי כלפיו מבט מסוקרן – את הפרט הזה בחייו לא הכרתי. הוא הבין: "היינו בסיור ברובע, כשהגיעה הודעה בהולה על מאבק אלים באחד הרחובות. כשהגענו למקום גילינו שתי חבורות מתכתשות בעוצמה. כשניסינו להפריד בין הניצים, קלטתי מזווית העין סכין שהחלה במעופה היישר לעברה. זינקתי על ברנדה והפלתי אותה לרצפה. הסכין המשיכה בדרכה ופצעה את הבריון שבחבורה. בשניית השקט שנוצרה, שלפתי אקדח ויריתי באוויר. תוך דקה נעלמו כולם, למעט הבריון, שנאנק מכאבים על הרצפה."
"במשך השנים ברנדה התקדמה משוטרת זוטרה לדמות מפתח במשטרה. היא יצאה ללימודי מחשבים על חשבון המשטרה, וחזרה לשרת כמנתחת נתונים – תפקיד שהלך והתעבה עם השנים. כיום, האגף בראשותה הפך לחלק ממרכז העצבים של המפקדה הארצית, ונחשב טוב למדי."
"ללא קשר לאירוע ההוא, חיבבנו באמת אחד את השנייה. הדבר היחיד שציער אותה, כשהתבשרה שהיא יוצאת ללימודים, היה הוויתור על השיחות הארוכות, מלב אל לב, שמהן נהנינו מדי יום. כשסיימה את הלימודים הוצבה במפקדה. במהלך השנים, למרות שניסינו לשמור על הקשר, הוא הלך ונפרם עם הזמן."
"כשהתקשרתי אליה אתמול, הרגשתי שליבה ניתר משמחה. שמעתי את זה בקולה: היי פרנקי, אמרה בצהלה. היי דובשנית, חזרתי אליה בכינוי שאהבה. דקות אחדות פטפטנו על הא ועל דא, מעדכנים אחד את השני במה שעברנו, עד שהגיע הרגע הבלתי נמנע, בו ביקשתי להיפגש איתה. באופן פרטי או במפקדה? שאלה. היא הבינה שיש דברים בגו.
תבחרי היכן שאת רוצה, העיקר שלא יהיו אוזניים בסביבה, השבתי לה.
קבענו בדירתה בשעה תשע בערב, בתקווה שכבר תהיה בבית. כשברנדון פתח את הדלת, חשבתי איך מכל השמות בעולם נישאה דווקא למישהו עם שם דומה לשלה."

6

   "הצגתי בפני ברנדה את הסיפור שלנו," פרנק הגיע לעניין: "אמרתי לה שאני מעורב כחוקר בפרשה מוזרה בעמק הסיליקון. נראה שמשהו לא לגמרי חוקי מתבשל בענקיות המחשבים, שיגרור את העולם לכאוס בלתי נמנע. יחד עם ג'ימי חברי, איש פרסום מאל.איי, שפנה אלי לסייע בפתרון הפרשה, בנינו צוות חקירה קטן, שמתקדם יפה. אלא שהמשאבים שלנו מוגבלים לרמת התחנה שלי. אני זקוק לעזרה ברמת המדינה, בתקווה שלא נצטרך את האף.בי.אי."
פרנק הגניב אלי מבט ופרש: "תמיד הייתה תחרות בין המשטרה לארגון ההוא, והבנתי שהזכרת השם במפורש תעודד את ברנדה לסייע לנו."
"ברנדה מתחה זוג רגליים עייפות על ההדום שלפניה, והבנתי שזמני מוגבל. בקווים כלליים סיפרתי על המשימה שאליה נשלחת, על כיוון החקירה ומה גילינו עד כה. התעכבתי על ניסיון הרצח של הבוס. אמרתי שהמשטרה לא מצליחה למצוא את הנהג, למרות שהיה חומר ממצלמות, למרות שכלי הרכב היה נדיר משהו. הבנו שיש לנו עסק עם מקצוענים. גם המניע לא היה ברור. הבוס עמד בראש סוכנות פרסום מדרג בינוני, ומעולם לא היה לו קשר לרשויות החוק, ודאי שלא לגופים אפלים. נראה לנו שמישהו היה מוכן להשקיע הרבה מאוד כדי להעלים אותו. הסברתי שהבוס בתרדמת, ועברתי אליך. ציינתי שאמרת לי אתמול, שאתה מרגיש שהאדמה רועדת. אמרתי שיש לך חושים חדים ואני סומך עליך במאת האחוזים. סיכמתי שאני חושש לך, ואולי אחרי הבוס תהיה הבא בתור."
פרנק הביט בי ברצינות: "ידעתי שעם המשפט הזה, כל מוסדות המדינה, לפחות אלה שבטווח אצבעותיה של ברנדה, יועמדו לצידי."

7

   מייל חדש מקולין הופיע בתיבת הדואר. לרגע היססתי. חשבתי לדלג עליו – שיערתי שחלקים ממנו יהיו מפוברקים. במחשבה שנייה, הבנתי שיש לי הזדמנות לברר מה קולין העלה בחכתו, על מנת לתת את אותה משימה להאקר החדש שיגיע, כדי להשוות ביניהם.
   בדוח היו חמישה עמודי רשת. לא הרבה, גם לא מעט – איכות דוח כזה נמדדת גם בכמות הקישורים, בתמונות, בסרטונים מצורפים ובנתונים מאומתים. חיפשתי מידע בתחום הנדל"ן. איפה מיי מתגוררת ומה הנכסים שברשותה. מצאתי רק את הבית שכבר הכרתי. מוזר חשבתי. החלטתי להעביר את הטיפול במיי למוניקה.
   בחור לא מוכר התדפק על דלת המשרד. "ברנדה שלחה אותי," הוא אמר. קולין התבונן בו בסקרנות. הצבעתי על הדלת ויצאתי בעקבותיו. "אני סטיבן," הוא הושיט את ידו. כשהתחלתי להציג את עצמי, הוא עצר אותי: "תחסוך. אני יודע עליך כמעט הכל, אולי חוץ ממידת הנעליים."
סטיבן נשלח לשמור עלי. בשנייה הראשונה חשתי שזו מחמאה. בהמשך הבנתי שזו בעיה – לא הייתי מורגל במלווים צמודים, והבנתי שהחופש האישי שלי יוגבל. אחר כך התחלתי לדאוג – ברנדה לא הייתה מבזבזת כוח אדם יקר, אם הצעד הזה לא היה נחוץ.
   הזמנתי את סטיבן לקפה, כדי להבין טוב יותר מה התפקיד שלו אומר לגבי. הסתבר שילווה אותי מהרגע שאגיע לתחנה ועד לרגע שאכנס למכוניתי, בדרכי בערב למלון. בפאלו אלטו תקבל התחנה המקומית את ההשגחה עלי; ניידת תתצפת על המלון מהרגע שאכנס אליו ועד היציאה בבוקר לעבודה. הייתה לי תחושה שיש כאן "עשייה מוגברת". התקשרתי לפרנק כדי להתייעץ. פרנק היה יותר ממרוצה. "הוקל לי," אמר. "האירוע עם הבוס שוכן דרך קבע בירכתי מוחי. אבל לא מוצא חן בעיניי שבדרכים תהיה ללא שמירה."

8

   בשני נושאים החלטתי לטפל באופן אישי: בפרופ' רות ובמידע שחשף בפני דין רידמן. שמתי לב שבשני המקרים חסר לנו מידע. את הטיפול בבוס העברתי לפרנק. על הפעילות השוטפת, לוחות הזמנים והפגישות, מוניקה קיבלה אחריות.
   התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב את כל מה שאני יודע על פרופ' רות. ביקשתי ממוניקה להוסיף ולערוך. כשהדוח המלא היה בידי, ביקשתי מקולין להוסיף עליה מידע נרחב מהרשת. כשעברתי על כל החומרים, הבנתי שמשהו מהותי חסר: שום דבר ממה שהוצג שם לא קישר אותה לבוס, גם לא לאיש החזק. החלטתי להתחיל לחפור לבד. לאחר כמה רגעים הבנתי מה הציק לי. בכל הדוחות הוצגה השכלתה הרשמית כפרופ' לחינוך. לא  הופיעה אף מילה על אתיקה, שהייתה בתחום אחריותה. השאלות עלו במהירות; איך קיבלה מינוי בכיר כל כך ללא רקע מתאים? למה בכלל הייתה בקשר עם האיש החזק?
   ביקשתי ממוניקה חלקים מיומנה הדיגיטלי של פרופ' רות. חיפשתי את התקופה שעבדה איתה. זנב הסוס של מוניקה נע ונד לאות הסכמה. תוך מספר דקות היה היומן שלה מסונכרן עם שלי. עברתי עליו בקפידה והבחנתי במקומות הריקים. "הפרופ' ביקשה להשאיר זמן פנוי מדי יום לעבודה שוטפת במשרד," הבהירה. זה היה מוזר. לכל מנהל דרוש זמן משרד. הוא נוצר בדרך כלל בין הפגישות, אולי לפניהן, אולי לאחריהן. נזכרתי בדיסק און קי. בשקפים היה מצוין תאריך ושעה. כשאיתרתי אותם והשוויתי ליומן, הבחנתי שהפגישה ההיא נערכה במקביל למקום ריק ביומן. הפתעה! למה לא היה מצוין ביומן?
עדיין הרגשתי כמי שמגשש את דרכו באפלה, ולא אהבתי את התחושה. מה אני יודע על תפקידה? הבנתי שכמעט כלום. מוניקה המליצה על הספר "אתיקה ומדע", שהיה הבסיס לקורס חובה לחוקרים באוניברסיטה, ושלחה אותו אלי למייל.

9

   אף פעם לא אהבתי את מזג האוויר של סאן פרנציסקו. הוא היה תזזיתי, כאילו בא לתעתע בבתי העיר, שנצמדו, אפילו נאחזו, בגבעות. יכולת לצאת בבוקר עטוף במעיל, ותוך כמה דקות לרצות להיפטר ממנו. כשחשבת לקחת מטריה, לפתע פתאום הייתה הופכת לסרח עודף, כי השמש מצאה לנכון לשנות את סדר היום. אבל, בעיקר, היה בה קר. שנאתי רוחות, והעיר סבלה מהן לא מעט. לא אהבתי ערפילים, והם שכנו בה דרך קבע. אולי זו הייתה הסיבה שבחרתי לנדוד דרומה. העבודה הייתה, כנראה, רק תירוץ.
   באותו יום, כשהשמש הפציעה, לאחר ערפל בוקר שהסתיר את המפרץ, החלטתי לנשום אוויר צח, זאת אומרת  לצאת מהמשרד. נטלתי את המחשב הנייד ודמיינתי את עצמי קורא על אתיקה ומדע מספסל בפארק. שכחתי את סטיבן. נכון יותר – עדיין לא התרגלתי אליו. כשיצאתי מהתחנה נתקלתי בו נשען על מכונית משטרה סמויה מול הכניסה. בגלל המבט השואל בעיניו, הבנתי שעלי לעדכן אותו במעשיי. "אהיה הצל שלך," אמר ולא פרט. ממותחנים שקראתי, ידעתי שהוא ילווה אותי מרחוק.
לא הייתה לי ברירה אלא להסכים. שלחתי אליו את היעד, והבחנתי שהוא עוקב אחרי מאחור.
   שעתיים לאחר מכן, על ספסל בפארק, הבנתי למה כל הדוחות התעלמו מתפקידה הרשמי של פרופ' רות; הוא היה משעמם עד מוות. הוא כלל עקרונות והנחיות, שאפשר היה לאכוף, אבל גם לעקוף. היו בו הרבה מלים כלליות, שאם היית מפריד אותן זו מזו – היו חסרות משמעות. אם חיברת אותן לכלל אתי, היה להן בקושי מה לומר. כמו סטטיסטיקה, חשבתי. אפשר לכופף את האתיקה לכל הכיוונים, ולרוב להשיג את התוצאות הרצויות.
מי יעסוק בדבר הזה? ניסיתי לשרטט דמות דמיונית של מומחה לאתיקה. איכשהו, דמותה של הפרופסור חמורת הסבר הצטיירה לנגד עיניי; רק מישהו, או במקרה הזה מישהי, שהיא פריקית של שליטה, וגם לא לגמרי ישרה, שמחפשת פרצות כרונית, שיתאימו בעיקר לה. רק מישהי שיודעת לסלול את דרכה, דהיינו יודעת ללקק לאנשים הנכונים. רק מישהי שהיא גם עקשנית, גם דעתנית וגם תחמנית, ולהודות על האמת, גם ידענית ואפילו קצת יצירתית.
חשבתי שמצאתי את התשובה לשאלה למה דווקא פרופ' רות זכתה בתפקיד, אבל לא הייתי מסופק. התקשרתי למוניקה, שגם היא אכזבה: "היא החלה את התפקיד לפני שהגעתי. האמת, חשבתי שהיא כל כך מתאימה לו, שהיה ברור לי למה דווקא היא ביצעה אותו."
 המבוי הסתום העיק עלי והייתי חסר מנוחה. פתאום, משום מקום, צפה ועלתה לנגד עיניי תמונה מילדותי; הייתי ילד רזה, שלא אהב לאכול. אמא שלי הייתה בטוחה שלא אגדל אם לא אוכל. בכל פעם שסיימתי לאכול והותרתי קצת בצלחת, היא הייתה מתיישבת לצדי, ובתחבולות אינסופיות גורמת לי לא להשאיר בצלחת אפילו פרור.
   אינני יודע למה, אבל דווקא הקטע הזה מעברי הגיח כשנתקלתי בשאלה ההיא. החלטתי לנהוג כמו אמא שלי; לא לוותר. לא להשאיר פרור. לנקות את הצלחת.
   התקשרתי לפרופ' רות.

10

   "יש לי שעה פנויה בין אחת לשתיים. ניפגש לארוחה קלה בקפיטריה של הסגל," הציעה בסגנונה הנחרץ.
   נקודת ציון נוספת נשלחה לתוכנת הדרך של סטיבן. כבר התרגלתי.
   בחרתי להגיע לקמפוס לפני הפגישה, להתחיל בסיור קצר, כדי לספוג את האווירה. אהבתי אוניברסיטאות. המבנים העתיקים בחלקם, החדשים ביותר לצידם, הגינון המדויק, השקט ששרר בדרך כלל – גרמו לי תמיד לתחושה נעימה. מקום אחר, הפוך מהעולם שבחוץ, הבחנתי. אי של חוכמה, של כובד ראש. הצעירים הרבים שחלפו על פני סימנו את העתיד. התבוננתי בפניהם. במי מהם טמון הזרע להיות בעל משרה בולטת? אולי אפילו נשיא? 
   בשעה היעודה התייצבתי בקפיטריה של הסגל. פרופ' רות המתינה בכניסה ולחצה את ידי בעוצמה. שלפנו סלטים קטנים מהמקרר הפתוח ובקבוקי מים מינרלים. המקום הלם את יושביו. קורקטי. מכובד. קירות ספוני עץ ונותני שירות בלבוש שחור לבן. על השולחן היו מפות מעומלנות, מפיות נייר רכות במיוחד וסכו"ם מכסף בוהק.
   הפרופ' הביטה בפני והמתינה למוצא פי.
בדרך אליה, במכונית, רקמתי את הסיפור באמצעותו אקבל את מבוקשי. ידעתי שיש לי עניין עם אישה חכמה, ולכן הייתי צריך להיות אותנטי ככל האפשר. מאידך, הייתי צריך לעקוף שתי אבני נגף ענקיות – דיסק און קי שהתגלגל לידי, ובו הייתה בעיני הכוכבת הראשית, והעוזרת שלה לשעבר, שעכשיו הייתה שלי.
התרכזתי במה שהציק; למה קיבלה את התפקיד שביצעה, ומה היה בו שחיבר אותה לאיש החזק.
   "המשימה שלי כאן היא להוציא את משרד הפרסום שלנו זכאי, והיא קשורה לתחום שאת ממונה עליו." התחלתי במשפט שיכול היה לעניין מומחית לאתיקה. "המפרסמים פונים אלינו כדי לחדור לשוק. אנחנו מוגבלים בגלל חוקי האתיקה, עובדים על פי אלו של התקשורת. אסור לנו להציג תכנים פוגעניים, אלימים, שמסיתים להתנהגות בלתי מקובלת. כדי ללכוד את תשומת הלב, אנחנו נעים על הגבול הדק שבין פרובוקציות הגיוניות לעבירה על החוק. אנחנו נעים גם על הגבול הדק שבין אמירת אמת לשקר לבן. מאידך, יש גופים ואפילו חברות ענק, שאינם צריכים ללהטט כך. פרסומים שקיימים בשנים האחרונות על ענקיות האינטרנט, מדברים לא מעט על מוסר כפול."
המתנתי לשנייה כדי שתקלוט את הכיוון. היא התבוננה בי בעניין – הבחנתי בהיצרות קלה של העפעפיים.
   "החברות האלה מתפרנסות גם מפרסום וגם מהגולשים. אפילו השם שהעניקו להם – משתמשים, כמו בסמים, במקום גולשים, מצביע לאן נושבת הרוח. אנחנו יודעים גם שהחברות מפעילות שיטות שונות, שאינני יודע עד כמה הן חוקיות, להאריך את זמן השהייה של הגולשים ברשת, כדי להרוויח מהם יותר, אפילו להטות את דעתם הפוליטית. מטריד אותי אם החברות יכולות לעשות בהם שימוש שיעמוד בניגוד עניינים לתחום שלי."
הרגשתי שפרופ' רות מתעניינת. היא שלחה אלי מבט שאומר תמשיך.  
"הבוס היפנה אותי אליך כדי לדעת מה את יכולה לתרום לנו בנושא. אחת השאלות שאנו מתלבטים בה היא האם יכולים לצוץ ניגודי עניינים אתיים בין המשתמשים לפרסומאים. אם ענקיות הרשת, למשל, דוחפות את הפרסומות בדרך לא ישרה למשתמשים, האם גם הפרסומאים יכולים להיות מואשמים כמי שעברו על חוקי האתיקה?"

חלק תשיעי: האח הגדול

1

   הנייד של מוניקה רטט. הודעה מחברת השמה הופיעה על המסך: "מחפש עובדים בהי-טק?" לרגע רצתה להקיש על הקישור, אבל אז שמה לב שעדיין לא פרסמה במחלקה למדעי המחשב שהיא מחפשת "מומחה לרשת." נכון שהתכוונה, נכון שאפילו ניסחה את המודעה בדואר האלקטרוני, אבל לבסוף נכנסו דברים חשובים יותר והיא נשארה בטיוטה. היא בפירוש לא שלחה אותה. בטח טעות, חשבה והניחה לעניין. אבל משהו המשיך להטריד את מנוחתה. משהו נראה לה מוזר.
   היא החליטה לבדוק מהיכן הגיעה ההודעה. היא פנתה להיסטוריה במנוע החיפוש, לבחון את החיפושים שביצעה ברשת. היא גילתה שנכנסה לאתר של המחלקה למדעי המחשב, דווקא להצעות עבודה, אבל רק קראה את המידע. היא ראתה שגלשה באתר של הדוקטורנטים כדי לראות אם מישהו שם מחפש תפקיד שרלבנטי להם. היא אפילו הבחינה שהקלידה את המילה האקר במנוע החיפוש, כדי לראות מה ההגדרה המקצועית שלו.
במהלך היום קיבלה לנייד חדשות מהרשת. בכמה מהן הופיעה המילה האקר. מודעות נוספות הציגו הצעות עבודה בתחום המחשבים. היא הבינה שיש מי שעוקב אחר הפעילות שלה ברשת. בהגדרות מנוע החיפוש גילתה את הסעיף "הנתונים שלך בחיפוש". היא מצאה שם הודעה: "ניתן לעיין בפעילות בחיפוש או למחוק אותה, ולגלות איך אנחנו משתמשים בנתונים שלך כדי להתאים את החיפוש לצרכיך… השימוש שלך בחיפוש מייצר נתונים, כמו המונחים שחיפשת, מיקום המכשיר שממנו חיפשת והקישורים שלחצת עליהם…" מוניקה הבינה את גודל האסון. הם היו חשופים. לרגע עצרה וחישבה את המשך דרכה. היא חשבה על ההבדל בין הדפדפן – התוכנה שמאפשרת לגלוש ברשת, כמו כרום, לבין מנוע החיפוש, כמו גוגל – שמאפשר לבצע חיפוש באינטרנט. היא ידעה שתצטרך לנקות את ההיסטוריה בשניהם ולחסום את הגישה שלהם לנתונים שאינה רוצה שייחשפו. בו זמנית הקפידה לא לפגוע בתוכנות שהתבססו על נתונים נדרשים, כמו אפליקציות הנסיעות והמפות, שפעלו על סמך המיקום שלה. שם מחקה רק את ההיסטוריה. אחר כך נכנסה להורדות שביצעה למחשב שלה ומחקה אותן. תהליך דומה ביצעה בטלפון הנייד. עד עכשיו "האח הגדול" עקב אחריהם, אולי גם גורמים נוספים. כולם חשופים היום, אמרה לעצמה, וציינה בקול ליישומון התזכורות להדריך את ג'ימי ופרנק לעשות כמותה.

2

   וויטני התעניינה לדעת איפה ג'ימי. הוא לא ענה לנייד. חמש דקות לאחר מכן, היא חיפשה את פרנק במשרד. "רק קולין ואני כאן," מוניקה השיבה.
   היא ביקשה לשלוח את שניהם אליה.
מוניקה שיערה שמשהו חשוב קרה.
  דקה לאחר מכן, המזכירה של ברנדה חיפשה את ג'ימי. הוא לא ענה לנייד. היא שאלה אם פרנק במשרד. "רק קולין ואני כאן," ענתה.
   היא ביקשה שייצרו עם ברנדה קשר במהרה.
מוניקה כבר הייתה בטוחה שמשהו חשוב קרה.
היא יצאה מהמשרד בניסיון לאתר אותם בתחנה. פרנק בדיוק הופיע בקצה המסדרון, והגיב במהירות לדבריה; הוא פרץ בריצה לכיוון המשרד של וויטני ובו זמנית התקשר אל ברנדה.

3

   המידע הגיע אל שתיהן באותו זמן לערך. במכונית שפגעה בבוס לא היה נהג. היא הייתה אוטונומית. המכונית נמצאה במוסך פרטי ליד מקום התאונה. היא הייתה חדשה לגמרי, ונגנבה ערב לפני כן מסוכנות מכירות שהייתה קרובה למקום התאונה.
   פרנק קיבל את המידע לפני ג'ימי, שהיה בפגישה עם פרופ' רות. הוא התקשר לסוכנות, והועבר למנהל, שנשמע נרגש: "ערב לפני התאונה קיבלתי טלפון מלקוח ותיק, שרכש את המכונית החדשה. הוא ביקש ממני להחנות אותה מחוץ לסוכנות, במפרץ החנייה שברחוב, כדי שייסע איתה מוקדם בבוקר לחלקת אדמה חדשה שרכש. כיוון שהתשלום על המכונית שולם במלואו, שמחתי לעשות שרות טוב ללקוח, שהיה מצויד כבר בקוד ההתנעה  ובתעודת ביטוח כחוק."
   פרנק חזר לוויטני, שבינתיים הצליחה להוסיף פרטים: "הלקוח לא הגיע למכונית. כשהמשטרה פרצה לביתו, התברר שישן שנת ישרים. מישהו הצליח להרדים אותו לשעות רבות. המכונית גרמה לתאונה הקשה, שלגביה נשאלת השאלה אם התרחשה במקרה או במכוון." 

4

   כשחזרתי למשרד היה לי מספיק מידע כדי להתחיל לגבש עמדות. למעט קולין, המשרד היה ריק. התיישבתי מול המחשב על מנת להקליד את השאלות שנותרו ללא מענה. כולן התחילו במשפטים כמו "מוניקה צריכה לספק תשובה בקשר ל…" או "מוניקה צריכה לציין מה המקור ל…." אלא שלא יכולתי להשלים אותן. הייתי צריך להשתמש בקודים, כדי שקולין לא יהיה בסוד העניינים. הבנתי שאנחנו בבעיה. אי אפשר לעסוק בפרשייה כל כך מסובכת ולכתוב בקודים. פעם שנייה, בטווח זמן יחסית קצר, מצאתי את עצמי מול דלתה של וויטני. הפעם כדי לקבל ממנה את התשובה לשאלתי מיהו קולין.
   כשנקשתי על הדלת לא הייתה תשובה. התקשרתי ושמעתי את הנייד שלה מצלצל. הבנתי שיצאה מהחדר ולא לקחה אותו. המתנתי עוד דקה ליד הדלת, אולי תשוב, ופניתי לחזור לחדרי. סטיבן התקרב לעברי, מסמן לי לבוא אחריו. הוא עצר ליד המטבחון וירה לעברי ללא הקדמה: "מישהו עוקב אחריך."
הייתי המום.
   "כשהגענו לאוניברסיטה, חניתי במרחק שתי מכוניות מאחוריך. רוכב אופניים, לבוש בעליונית עם כובע, חלף ליד המכונית שלך, עצר לשנייה, התכופף והמשיך בדרכו. הוא עשה משהו, אבל ממקום מושבי לא יכולתי לראות מה. קיוויתי שעשה משהו שקשור לאופניים, אבל הכובע לראשו עורר את חשדי."
התבוננתי בסטיבן. הוא נראה רציני ומהורהר.
  "הרוכב התרחק במהירות. יצאתי לבדוק את המכונית. לא גיליתי דבר."
הוקל לי, יכול להיות שהוא התכופף לסדר את המכנס. אלא שסטיבן המשיך: "כשהתחלת לנסוע, הבחנתי במכונית משפחתית, בצבע אפור, שנסעה אחריך. המכונית ליוותה אותך עד לכניסה לרחוב של התחנה ונעלמה. צילמתי את המספר ונכנסתי לוויטני כדי שתברר את פרטיה. היא בודקת את העניין, תיכף תשוב. בינתיים כנראה שנהדק עליך את השמירה."
   באותה שנייה קולין יצא מהמטבחון.
   הבנו ששמע את השיחה.

5

   אחד המקומות האהובים עלי בעיר הוא מזח הדייגים. בעיקר נהגתי להגיע לשם בכל פעם שהיה מתחשק לי לאכול סרטנים מתוך קופסת קרטון ירוקה, עם פלח לימון מעל. ליד המבנה ברציף 39, הייתי נעמד כדי להתבונן באריות הים שהשתלטו על מזח העץ, ולשלוח מבט רחוק לכיוון האי, לכלא אלקטראז. לעיתים חשבתי על חיי האומללים שבילו בו שנים ארוכות, והשוויתי אותם למזל הטוב של המטיילים בחופשיות על המזח. אחר כך הייתי משוטט לאיטי בין החנויות, מחפש מציאות, עוצר ליד אומני הרחוב ונהנה מהאווירה התיירותית של המקום.
   נזכרתי במזח כשעמדתי מול סטיבן. סימנתי לו בידי להיכנס לחדר המנוחה של השוטרים, כשרעיון החל להתבשל במוחי: "אם מישהו עוקב אחרי, הוא עושה את זה כל הזמן?" סטיבן הנהן.
"אם המכונית עזבה אותי, סימן שמישהו אחר עוקב אחרי בדיוק ברגע זה?" סטיבן הנהן בשנית.
"אם חשוב לנו לזהות את העוקב, אפשר לעשות לו תרגיל!" סטיבן החל לרדת לסוף דעתי.
"פעם קראתי באיזה מותחן, שכדאי למשוך את העוקב למקום הומה אדם, לשוטט שם כמו כולם, ולנסות להבחין במישהו שעושה את אותו מסלול כמוך."
בדל חיוך הופיע על פניו.
על הוו לימינו היה תלוי מעיל של שוטר. תמיד היו תלויים שם חלקי מדים שמישהו שכח.
סטיבן לקח אותו, כאילו היה שלו.
   קבענו ליצור קשר עין ליד פסל אריות הים בעוד שעה. כשילבש את המעיל, זה יהיה האות שהעוקב זוהה וצולם, ואפשר לחזור לתחנה.
התחלתי במסלול הרגיל שלי, לאורך הרציף. נמנעתי מלקנות את המנה שאהבתי, כדי לא לפגוע בבלוטות הרוק של סטיבן. נכנסתי לאחד המבנים שבדרך. עשיתי סיבוב קצר ויצאתי החוצה. חזרתי למקום שממנו באתי. עצרתי ליד לאחד הבניינים, שהיו בו מדרגות לקומת חנויות, נמוכה מהרחוב. הכרתי את המקום. ידעתי שמאפשר הצצה לא רעה לרחוב, מבלי להיחשף. ידעתי שסטיבן אחרי, הבנתי שגם העוקב יחפש אותי, אולי לא יבין לאן נעלמתי. לא עבר זמן רב ובחור בעליונית עם כובע נצפה לא רחוק, הסתובב ונעלם. סטיבן זיהה אותו. כשהגחתי מהמחבוא, הבחנתי שהוא לובש את המעיל.

6

  בחנתי היטב את התמונות. לפני נגלה בחור צעיר, שחבש משקפי שמש גדולים ועבי זגוגיות. לצווארו היה חם-צוואר, ויחד עם הכובע על הראש, לא הותיר חלק חשוף משמעותי. הוא יכול היה להיות כל אחד. תוכנת זיהוי פנים תעשה את העבודה, ניסיתי לנחם את עצמי.
התבדיתי.
 "שאלות ללא תשובות", הייתה הכותרת שהקלדתי להודעה ששלחתי לפרנק כשחזרתי למלון. כל השאלות עסקו באנשים: בראש וראשונה ביקשתי לבדוק אם הבוס היה הכתובת או שהמכונית שפגעה בו יצאה משליטה. אחר כך עברתי אלינו: מי מעוניין לעקוב אחר המחשבים שלנו ולמה? מי הבחור שעוקב אחרי? מיהו קולין ג'ונס?
קינחתי בפרופ' רות: עדיין לא הבנתי מה הקשר בין הדיסק און קי למשפחתו של מייקל.
קיוויתי שלמחרת יצפו לי במייל חלק מהתשובות.
זה לא קרה.

7

   בשעת בוקר מוקדמת יצאתי לדרכי. שוטר שמנמן נמנם בניידת שחנתה מול הכניסה למלון.
הייתי צריך להגיע לוויטני לפני שמשמרת הלילה תעזוב את התחנה, והיא תהיה עסוקה בעדכון המשמרת הבאה. שלחתי לה הודעה שאני בדרכי אליה ומקווה להגיע מוקדם. כמו תמיד היא חייכה לקראתי, והצביעה על הכיסא שמולה. הבחנתי אצלה בדריכות מסוימת. הרגשתי שגם לה היה מה לדווח.
   "קולין ג'ונס הוא ג'רום קליין," וויטני התחילה כהרגלה, ללא מילות הקדמה. "בן 28, גאון מחשבים, האקר מוכר בקהיליית ההאקרים של אזור המפרץ, נוהג לעשות עבודות על גבול הפלילי. בדרך כלל דורש סכום גבוה עבור שירותיו. הוא מתגורר בכל פעם במקום אחר, בהתאם לתפקיד. הבחור השתחל אלינו בגלל משימה אחרת ונשאר כשהגעת. המטרה שלנו היא ללכוד אותו, כדי לטהר את השטח, וגם להיפטר מנזקים, אם נעשו. נצטרך "להרדים" אותו, לתת לו הרבה משימות סרק ובעיקר לעקוב אחריו. מהבוקר, המחשב שלו תחת מעקב של המפקדה הראשית. האקר מומחה לא פחות ממנו, יושב לו על הזנב."
   מי שאמר שוויטני אלופה, לא ידע עד כמה. התפלאתי איך הצליחה לייצר מצב חדש מבלי לזעזע את מה שבנינו:
"המשרד שלך עובר מחדרון קטן ללשכה של ממש. מוניקה תשב בשולחן בחדר הכניסה. אתה ופרנק תחלקו את החדר הגדול שבהמשך. תשבו אחד מול השני כדי שתוכלו לתקשר ללא מלים. קולין יקבל חדרון קטן לאחריו, אבל ירגיש ששודרג – יש בו חלון למפרץ."
   "המחשבים שלכם עולים בדרגת המיסוך. אם לא תשבו מולם, המסכים יכבו. רק זיהוי הפנים שלכם יפעיל אותם. המחשב של קולין יפעל כרגיל. אם הוא ירצה לחטט במחשבים שלכם, ויזהה שהמסכים כבויים, יבין מיד שיצטרך להזיע. ייתכן וינסה להיכנס אליכם בדרכים מוכרות רק לו. אל דאגה, נעלה עליו מיד."
   "במחשבים הניידים תשתדלו להשתמש רק לעתים רחוקות, ורק לחומר לא מסווג."
   "פתחנו לכם תיבות מייל חדשות לצורך המשימה. כל מייל ביניכם לא ייראה לעיניים לא רצויות – גם על המיילים שמנו מיסוך מיוחד."
   "כשלא תהיו במשרד, התקשורת ביניכם תתנהל באמצעות תוכנת מסרונים מוצפנת, שמיד תותקן אצלכם בניידים."
   "ועוד משהו; קולין יהיה תחת מעקב מצולם. צפו להפתעות."
   התבוננתי בוויטני, הקשבתי לקצב הדיבור המהיר וחשתי בכושר השליטה. הרגשתי יותר מנפעם. זו הפעם הראשונה שנחשפתי לעבודת המשטרה בכלל ולתחום הנוכחי בפרט. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשוטרת מפקדת, ששולטת בתחומה ברמה כה גבוהה. "שאפו וויטני" חשבתי לעצמי. לא יכולתי להתאפק ומיד אמרתי את זה גם לה. היא חייכה בצניעות ועברה לנושא הבא.
   "מה באמתחתך?"

8

   התחלתי מהסוף. עדכנתי אותה לגבי העוקב. דיווחתי שסטיבן בודק מיהו ומי מפעיליו.
ציינתי שקולין יודע שאנחנו יודעים שעוקבים אחרי, אולי יש לו קשר לעוקב.
שלחתי אליה למייל את השאלות שהעברתי לפרנק.
את פגישתי עם פרופ' רות השארתי לסוף. ציינתי שרציתי לוודא למה דווקא היא נבחרה לשאת בתפקיד המכובד, ומה הקשר שלה לאיש החזק. תיארתי בגדול את תשובותיה של פרופ' רות "כגיבוב של מלים מיותרות," ואת הבעות פניה, "שנעו בין רצון לרצות אותי לבין רצון לשמור על עצמה."
"לשאלה החשובה – אם חברות הפרסום עוברות על חוקי האתיקה כאשר חברות ההי-טק מבצעות לגבי לקוחותיהן דברים לא כשרים ברשת – היא לא השיבה. הוספתי את השאלה הזו לרשימת אבני הנגף בינינו, שכללה כבר את מוניקה והדיסק און קי." 
"למרות שלא קיבלתי תשובה לשאלתי, לא רציתי לסיים את הפגישה בלא כלום. רציתי להיפרד מהפרופסורית המכובדת ברוח טובה, כדי לשמור על ערוץ פתוח בינינו. ניווטתי את השיחה לכיוונים שידעתי שהיא יכולה לברבר בהם ללא הפוגה. כמרצה באקדמיה, ידעתי שהיא רגילה לדבר הרבה."
"אלא שבאותם רגעים, כשהפגינה יכולת נדירה למדי – למלא את האוויר שבינינו במילים חסרות ערך, הבנתי למה נבחרה לתפקיד. היו לה את הכישורים המתאימים. אומנם לא הבנתי את הקשר שלה לאיש החזק, אבל הרגשתי שנטלתי חלק בהצגה הטובה בעיר. כשהיא חשבה "שהרדימה" אותי, הרגשתי כמו דייג שמשחיל את הפיתיון על הקרס. איכשהו שרבבתי את שמה של החברה החזקה לשיחה. כאשר היא היססה לשנייה בתגובה, דמיינתי לעצמי את רגע השלכת החכה. הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שתבלע את הפיתיון."
וויטני חייכה. מבטינו הצטלבו.
משהו בהם רמז לעתיד מבטיח.  

9

   בשעה תשע הייתי אמור לפתוח את היום בישיבת עבודה עם פרנק. כשנכנס למשרד ושאל לשלומי, השבתי ששוב מציקה לי השן, ושאלתי אם הוא מכיר רופא שיניים מקומי. פרנק ציין את שם הרופא שלו, והוסיף שעד שיקבל אותי, כדאי שאגרגר קצת ויסקי סביב השן.
  יצאנו לבר של אריק. ידענו שברגעים אלו הוא מכין את הבר לשתיינים הכבדים, אלה שמחליפים את הקפה באלכוהול כדי להתניע את היום. לא החמיא לנו להיכנס לבר בשעה הזו, אבל הבנו שזה המקום היחיד שבו נוכל לדבר בחופשיות. אריק הרים גבה כשנכנסנו, שהתחלפה מייד בחיוך רחב וברכה שמחה לראות אותנו. "קפה?" הוא פנה להפעיל את המכונה.
  פרנק ביקש להיות הראשון שידווח. תמיד הענקתי לו את הכבוד הראוי. והוא בהחלט היה ראוי. פרנק היה שוטר מתוך אידיאולוגיה, שהיה מספיק מוכשר כדי לעשות כל דבר אחר. את פרנק הכרתי מהשורשים. מהיכן שצמח, מהבית. הכרתי את הוריו, קארן ופטריק – היא יאפית אמריקאית, הוא עם שורשים צרפתיים משהו. הם היו אנשים נחמדים, שתמיד קיבלו אותי בסבר פנים יפות. פרנק היה נחמד כמותם. תמיד תמך בי כשהייתי זקוק לעזרתו, תמיד נתן עצות נבונות. אהבתי את השעות שבילינו יחדיו. שמתי לב שאני אוהב לשהות במחיצתו גם עתה.
  "בוא נתחיל מהבוס. המצב שלו משתפר. הוא יצא מהתרדמת, אבל משאירים אותו בטיפול נמרץ. ממשיכים לשחק את המשחק. כלפי חוץ הוא מוגדר "חולה בתרדמת". הצוות המטפל הוחלף בצוות משטרה. הוא מורכב מאנשי רפואה וסוכנים בדרגה גבוהה. הבוס משתף פעולה. רוב הזמן הוא במיטה. עדיין חלש. כאשר מישהו מתקרב לחדר, הצוות שמול הדלת מקבל התראה, והבוס מעמיד פני ישן."
   פרנק עצר לרגע, מאפשר לי לעכל את המידע. רווח לי. הרגשתי עד כמה הייתי מתוח עד עכשיו. כנראה גם בגלל הבוס. הפניתי מבט של הודיה כלפי מעלה וספקתי כפיים. פרנק חייך וטפח לי על הירך. הוספנו כוסית ויסקי לקפה, לברך את הבוס על חזרתו אלינו.
   "התאונה הייתה מכוונת. עוצמת הפגיעה מעידה על כך. לא הייתה אף סיבה נראית לעין לפגיעה בעוצמה כל כך גדולה, גם במקרה של נסיעה במהירות גבוהה ואובדן שליטה. זו לא הייתה אפשרית בגלל המיקום. ראיה נוספת היא המוסך שבו הוחבאה המכונית, מיד לאחר התאונה. כרגע מסתבר שהמוסך היה שייך למישהו שלא השתמש בו הרבה זמן, והופתע כאשר המשטרה הראתה לו מה התגלה בתוכו."
  "את התרגיל עם בעל המכונית, המעקב אחריו וההרדמה ערב לפני כן, מנסה מפלג הבילוש לפענח ממש עכשיו. ייתכן שהיה מישהו מסוכנות המכוניות ששיתף פעולה. ייתכן שאפילו מישהו בדרג גבוה יותר, אולי מהיצרן עצמו. המשטרה מחפשת עכשיו קשרים שונים."
את שאר השאלות השארנו למפגש הבא, אותו קבענו לשעה שבע בערב במשרד.
    שיערנו שקולין כבר לא יהיה שם.

10

   ג'וזפינה רוז חגרה את הפעוט בכיסא ונכנסה לרכב. היא מיהרה לשים אותו בפעוטון ולהמשיך לעבודה. ג'ו, כך קראו לה מכריה, הייתה מורה לבריאות הגוף. כך היא הגדירה את עצמה. בסטודיו, ששכרה לפי שעות במרכז העיר, העבירה כמה חוגים, שהותירו לה מספיק זמן לטפל בשלושת ילדיה.  
   ג'ו עבדה בשעות הבוקר. היא הדריכה בחוגי פילאטיס, יוגה וצ'י קונג. היו לה גם כמה לקוחות פרטיים שסבלו מכאבי גב, ןהיא העבירה להם שיעורים משולבים – קצת מכל חוג.
ג'ו הייתה מומחית בתחומה, ולא רק. היה לה גם מה לומר בתחומים משיקים: תזונה ודיאטה, רפואה סינית, צמחי באך והומאופתיה. כמעט תמיד היה אחד התלמידים נשאר לאחר השיעור כדי לקבל מידע לגבי בעיה שהציקה לו. תמיד שמחה לענות, הרגישה שתורמת.
   ערב אחד בשבוע היה הערב שלה. היא נהגה לצאת עם חברות. לפעמים בילו בבר, לפעמים בסרט או במופע. כמו למייקל, הערב החופשי היה חשוב לה במיוחד. היא הייתה זקוקה לאוורור מסדר היום העמוס שלה, מהטיפול בילדים ומהאחריות על הבית. מייקל היה די מפונק. מעבר להתגייסות לטיפול בילדים בערב החופשי שלה, הוא נטל אחריות רק על החשבונות, הגינה ותחזוקת המכוניות.  
   ביום ההוא, כשסם ניגש אליה לאחר השיעור, כבר הכינה את עצמה לתשובה בנושא בריאות הגוף. סם שאל אם יש לה כמה דקות והיא הציעה להיכנס למשרד. סם עבד באחת מחברות ההי-טק באזור, והתאמן באופן קבוע בחוג לצ'י-קונג. הוא כחכח בגרונו ונראה נבוך משהו.
   "זה לא בעניין החוג," הוא אמר והישיר אליה מבט. "הבנתי שבעלך מומחה למספרים." ג'ו הייתה מופתעת, אישרה את הקביעה והוא המשיך: "אני עובד בחברה שמתמחה בהגדלת רווחים מהאינטרנט. בדרך כלל אנחנו עובדים מול חברות הפרסום הדיגיטלי. לאחרונה גילינו, שבנוסף לדרכים המוכרות לנו, מתרחש משהו ברשת שאנחנו לא יודעים לזהות, אבל הוא מפחית את ההכנסות של המפרסמים מפרסום. כאילו מישהו שולח יד לתוך הרשת ועושה שם משהו לטובתו. אני מחפש מישהו שיוכל בדיסקרטיות לעשות עבורי עבודה שתהיה קשורה לעניין הזה. האם אוכל לשוחח עם בעלך?"
הוקל לה. כיוון שהייתה אישה מרשימה, כך לפחות טענו חברותיה, עסקה לא מעט בהדיפת  מחזרים פוטנציאליים. כשסם פתח ואמר שזה לא קשור לחוג, חששה שגם אותו יהיה עליה להדוף. היא מאוד לא אהבה לתמרן את הלקוחות.  
   ג'ו נתנה לו את מספר הטלפון, נעלה את המשרד, ויצאה בדרכה למרכול כדי להצטייד במצרכים לארוחת הערב.

חלק עשירי: כמו פרי בשל

1

    כשחזרתי למשרד הבחנתי שקולין לא במקומו. שלחתי למוניקה מבט מלווה בהטיית ראש לעבר החדר הריק. מוניקה משכה בכתפיה. ניצלתי את ההזדמנות ובדקתי איתה אם יש כבר מועמד חדש. היא סיפרה על התופעה המוזרה בקשר למודעה ועל החסימות שביצעה. התיישבתי לידה עם הנייד וביצעתי את החסימות שהציעה. לאחר מכן ביקשתי שתאתר בדחיפות ממלא מקום לקולין. עכשיו, כשידעתי מיהו קולין, הבנתי שתפקידו אצלנו הסתיים.
   חיכיתי למידע בקשר לעוקב. שלחתי לסטיבן שאלה; "מה בקשר לאריה הים?" ידעתי שיבין. לא היה כל חדש. חיפשתי את השאלות ששלחתי לפרנק, והתחלתי לנסות לשרטט מתווה הגיוני, שרציתי להעלות על הלוח.
   כעבור כחצי שעה שמתי לב שקולין לא חזר. ניסיתי להתקשר אליו ולא היה מענה. סטיבן עמד בפתח התחנה. גם הוא לא ראה אותו. יצאתי מהחדר ועשיתי סיבוב בין החדרים. קולין נעלם כלא היה. שלחתי הודעה לוויטני, שנענתה מיד: "אין לי מושג. תשים לב".
ביקשתי מסטיבן להיכנס למשרד. יידעתי אותו. יידעתי גם את פרנק. לאחר כשעה נוספת נכנסתי לוויטני. היא לחצה על הכפתור שלצידה, ושוטר גבוה, שהרכין את הראש כשעבר מתחת למשקוף, התייצב מיד. היא הראתה לו תמונה של קולין ובקול סמכותי הורתה לחפש אותו מיד. התמונה הופצה לכל השוטרים בעיר. וויטני יידעה את המפקדה הראשית.
קולין ידע יותר מדי.
   בעיקר זיהה שעלינו עליו.

2

   בחור צעיר ונחמד למראה התדפק על דלת המשרד. "שמי שון, וויטני שלחה אותי לטפל במחשב שנזנח," הוא חייך ואנחנו בעקבותיו.
שון התיישב בכיסא של קולין והתחיל לרוץ עם האצבעות על המקשים. מוניקה ואני הגנבנו מבט זה אל זו. נפעמנו מהמהירות. הרגשנו כמו בקונצרט, כשפסנתרן מיומן מלהטט על הפסנתר. שון התעלם מנוכחותנו. הוא נראה מאוד מרוכז. הבנתי שמצאתי את המחליף ויצאתי אל וויטני כדי לקבל אותו אלינו.
   בפעם הראשונה ראיתי את וויטני מהססת: "יש בעיה. הבחור הושאל אלינו מהמפקדה הראשית כדי להעמיד אותנו על הרגליים. גם לנו יש משימות חשובות לפתור. אם אעביר אותו אליך – הן יצטרכו להמתין בתור." כשוויטני היססה לרגע, משהו בחושיי שידר שיש אפשרות למשא ומתן. עשיתי את תרגיל הארנב והגנבתי אליה מבט. היא התרככה. הבטחתי שנעסיק אותו רק בחצי משרה. "דיל," אמרה ופנתה לענות לנייד, שבאותו רגע דרש את תשומת ליבה.
   במשרד יידעתי את שון שהוא מושאל אלינו לחצי משרה. הוא הגניב מבט למוניקה. נראה שבלי משים, היא הייתה זו ששכנעה אותו להישאר איתנו.

3

   פרנק חזר למשרד. כהרגלו שאל מה נשמע, וכשהתחלנו ליידע אותו בדרמה שעברנו, התלוצץ כמו תמיד: "אני נוטש אתכם לחצי יום וכבר יש פה מהפכה."
   איכשהו הוקל לכולנו שקולין נעלם. הבנו עד כמה העיקה עלינו העובדה שהיינו צריכים לעבוד עליו. שון היה הרבה יותר נחמד. הוא התבקש לחבר דוחות על מיי, בן ודין. "בחצי משרה?" שאל.
   "קטן עליך," הגבתי. "כבר ראינו כמה אתה זריז."
פרנק ואני התייצבנו מול הלוח המחיק, והתחלנו לשרטט את תמונת המצב נכון לעכשיו. מוניקה פנתה לבטל את המודעה.

4

   בערב ג'ו עדכנה את מייקל שמישהו יתקשר אליו בקשר לעבודה. מייקל הנהן. הוא בדיוק הכין לילדים את ארוחת הערב. היא נשקה לכולם ויצאה לבילוי השבועי.
   באותו ערב חזרתי לפאלו אלטו עם "זנב" חדש ישן: וויטני דרשה שסטיבן יתלווה אלי. הוא השתכן בחדר צמוד לשלי. קבענו לארוחת ערב במסעדת המלון.
   חיבבתי את הבחור. הוא היה מקצוען. השיחה קלחה. סיפרתי לו על עולם הפרסום, על הטלטלה העצומה שהוא עובר, בגלל המהירות שבה הרשת מתפתחת, על שיטה חדשה להטמעת תכנים סמויים ועל מושגים מקצועיים, כמו שיווק שותפים. סטיבן סיפר לי כיצד הגיע לתפקיד, למה אהב אותו כל כך ולאן הוא שואף להתקדם.
   בדיוק כשעמדתי להניף יד למלצר כדי לקבל את החשבון, ראיתי את הבחורה מהדיסק און קי. במציאות היא נראתה אפילו טוב יותר. היא הייתה גבוהה ומרשימה, עם שיער ארוך והבעה נעימה על הפנים. היא קמה ממקום מושבה ליד השולחן, בקצה השני של המסעדה. המלצר הגיע אליה עם המעיל. בהיתי בה ארוכות. בראש התרוצץ כל מה שאני יודע עליה. שהיא אשתו של מייקל, המאהב של מוניקה, שיש לה שלושה ילדים ובית נאה. שהיא קשורה לפרופ' רות משום מה. מולה התרוממה מכיסאה בחורה נוספת, שנראתה בגילה. מלצר אחר הגיע עם מעיל נוסף. סטיבן הבחין שתשומת הלב שלי נדדה למקום אחר וסובב את הראש. הן עמדו לעזוב. לא רציתי שתראה אותי, למרות שבאותו רגע היא לא ידעה מי אני. הורדתי את הראש וביקשתי מסטיבן לצלם אותן. הבנות חלפו על פנינו ויצאו לרחוב.
חשתי בעננה של עצבות קלה מרחפת מעל ראשי.
אולי בגללי חייה יתהפכו בקרוב. 

 5

    את הבוקר שלמחרת פתחתי בהשוואת הדוחות של קולין ושון על מיי. הדוחות היו די דומים, למעט פרק נוסף ששון הכין. הוא הכיל שאלות מקיפות לבדיקה, כמו מה מקורות ההכנסה שלה, האם היא בקשר עם בעלה ואיך יחסיה עם בניה. השאלה האחרונה, האם יש קשר בין מיי לפרופ' רות, הקפיצה אותי מכיסאי: זה ההבדל בין האקר שמטרתו לא כשרה, להאקר שהוא גם איש משטרה, חשבתי. בו זמנית הבנתי שהאדם הבא ששון יבדוק יהיה קולין. הייתי בטוח שזו תהיה המשימה הקלה ביותר שלו. הרי הוא ישב מול המחשב שלו. תיארתי לעצמי, שאם קולין היה שתול אצלנו, הוא ימחק את רוב הקבצים שעבד עליהם. ודאי ימחק גם את היסטוריית הגלישה שלו. טעיתי.
הבקשה השלישית שלי הייתה לבדוק את דין רידמן. רידמן היה דמות מפתח כבר מתחילת הפרשה. בגלל השתלשלות האירועים, הוא נדחק הצידה. רשמתי לפני לחזור אליו, לא לפני שאני מקבל עליו דוח מלא משון.

6

  פרנק נכנס למשרד בקול תרועה כהרגלו והתיישב מולי. בקול דרמטי משהו שאל אם ראיתי את המייל ששלח אלי. "עדיין לא," השבתי. פניו התכרכמו קמעה. "חבל, כדאי שתראה מה מצאתי." 
   דמותו של הבוס ניבטה אלי מהכתבה של ארצ'י וגנר. הכרתי את ארצ'י שנים רבות. הוא סיקר באופן קבוע את תחום השיווק בעמק. תחום הפרסום היה אחד מעמודי התווך שלו. ארצ'י היה עיתונאי נבון. תמיד שאל שאלות ענייניות. תמיד היה פתוח לעזור, כלומר – לשלב במדיה ידיעות שעזרו לנו. גם אנחנו עזרנו לו. נהגנו לשלוח לו רמזים ששווה לבדוק. מדי פעם היינו נפגשים על כוס בירה, כדי לעדכן ולהתעדכן.
הכתבה עסקה בתאונה של הבוס, הרעיפה שבחים על מקצועיותו ועל אישיותו החיובית, ציינה שהוא בתרדמת, והסתיימה בתקווה שיחזור לאיתנו. התאריך היה אתמול. פרנק נעץ בי מבט. השבתי בהרמת גבה. התאונה כבר הייתה חדשה ישנה. למה התפרסמה רק אתמול?
כשחייגתי לארצ'י לא היה מענה. מוזר, חשבתי, הוא תמיד עונה.

 7
   הודעה חדשה נכנסה לנייד. וויטני שאלה אם אפשר לצאת לאכול ארוחת צהרים קלה. הייתי יותר ממופתע. וויטני לא נהגה לעזוב את התחנה. פרנק יצא לסידור אישי. שמחתי שאהיה איתה לבד. חששתי שמשהו חריג במיוחד הוביל להזמנה. קיוויתי שהוא לא לרעתנו.
קבעתי איתה במרפסת של ג'ורג', המקום הקרוב ביותר לתחנה, שאפשר היה לאכול בו משהו קצת יותר מאוכל זבל. הגענו בנפרד, כך וויטני ביקשה.
   "אתה בטח סקרן," היא פתחה כהרגלה ישר ולעניין, אלא שהפעם התלווה לדבריה חיוך מהיר. הוקל לי. "הדברים מתגלגלים מהר ואני חייבת לעדכן אותך. הבוקר, המזכירה של ברנדה התקשרה כדי להפנות את תשומת לבי למייל שנשלח אלי באותם רגעים, בעל סיווג סודי ביותר."
בתנועה דרמטית וויטני העבירה אלי את הנייד.
התבוננתי במזכר שהופיע על המסך, תחת הכותרת מברנדה לוויטני: "מישהו מהתחנה שלך ניסה לחדור לבסיס הנתונים של המפקדה הארצית. הוא חיפש מידע על אחד האנשים החזקים בתעשיית ההי-טק. הוא הצליח להגיע לקובץ שברשותנו, אבל המחשב זיהה שאין לו הרשאה וטשטש את המידע. המערכות שלנו נכנסו לפעולה וגילו את המחשב ממנו בוצעה הפעולה. להפתעתנו, זיהינו שקבצים רבים ממנו נמחקו לאחרונה. מי שעשה את הפעולה והמחיקה הוא האקר מומחה שיושב אצלכם. שימי לב! דרך פעולות נוספות, הצלחנו לחשוף קשרים מהמחשב ההוא לאחרים ברשת. גילינו מידע רב על תחקיר שנעשה אצלכם, שקשור לגורמים מובילים בעמק הסיליקון."
הרמתי את מבטי לוויטני. הבנתי שקיבלתי תשובה לגבי המחשב של קולין. הוא הצליח למחוק קבצים, אבל לא פעל הלאה, לטשטש את מעשיו הקודמים. מוזר חשבתי. אולי בכל זאת לא היה שתול אצלנו? אולי משהו גרם לו לברוח במהירות? אולי השאיר את המצב כך בכוונה, עם רמזים עבורנו?
חזרתי למזכר. כשקראתי אותו שוב, חשתי שקולין נמלט במהירות ובכוונה לא מחק לחלוטין את עקבותיו, כדי שנדע מה העלה בחכתו. סקרנותי גברה.
המזכר נחתם בשני משפטים באותיות מודגשות: "נא עצרי את הפעילות אצלכם. חכי להוראות מאיתנו."

8

   הנייד שלי רטט כשהגיעה ההודעה מפרנק: "ברנדה רוצה שנגיע אליה היום." קבענו לצאת מהמשרד בחמש. עדכנתי את וויטני.
   ארוחת הצהרים הקלה הפכה מאותו רגע לקלילה ממש. פטפטנו כמו חברים ותיקים. האוכל הפתיע לטובה. ההמבורגר היה מעשה ידיו של שף הבית, הבירה הייתה קרה במידה. וויטני אכלה סלט גדול עם רוטב בצד. כוס מים מינרלים גדולה הצטרפה למנה. השוויתי קלוריות. גם היא. שנינו חייכנו. "בעוד לא הרבה שנים זה ישתנה," הבטחתי לה. "כשאתחיל לגדל כרס, איאלץ ללמוד ליהנות מתזונה כמו שלך." שמתי לב שהיה במשפט הזה רמז לעתיד משותף. חייכתי. גם וויטני.
עברנו להחלפת מידע אישי. סיפרתי לוויטני את קורות חיי בקצרה, הפעם מהזווית שלי. הייתי בטוח, מהיכרותי הקצרה עימה, שהייתה לה כבר זווית ראייה נוספת, ממקור אחר. סיפרתי על חברותי ארוכת השנים עם פרנק, איך הצלחתי לצרף אותו למשימה, ואיך בלעדיו לא היינו יכולים להגיע עד הלום. מצאתי משהו משותף וזו כבר הייתה התחלה טובה – שנינו הערכנו את פרנק. וויטני סיפרה על הדרך שהובילה אותה למשטרה, על החיים התובעניים שהיא מנהלת, שלא מותירים לה זמן לעצמה. ידעתי שהיא חיה לבדה. עכשיו הבנתי למה.
  הנייד שלה, שרטט לפתע, קטע באחת את השיחה הנעימה. הבעת ההתנצלות על פניה הבהירה שעליה לחזור לתחנה. הבטחתי לה שנקבע בקרוב לארוחה נוספת.

9

   בשעה היעודה יצאנו מהתחנה בשיירה. פרנק בראש ואני אחריו, כיוון שרציתי לחזור לאחר הפגישה ישירות למלון. סטיבן היה אחרון. בגלל הפקקים, לקח לנו כמעט שעה עד שהתייצבנו במפקדה. סטיבן עצר אותנו בדרך, בתחנת דלק קטנה. עד לאותו רגע הוא לא הבחין במעקב אחרינו, אבל זה לא העיד על כך שלא היה. סטיבן העדיף תמיד לנהוג על פי הנהלים.
ברנדה חיכתה לנו במשרד. קודם לכן עדכנתי את פרנק במזכר שהגיע לוויטני.
המשרד של ברנדה היה רחב ידיים. למעשה, היה זה החדר המכובד הראשון שבו נתקלתי במשטרה, ולא שהיו לי הזדמנויות קודמות לבלות אצל קצינים בכירים. אבל פתאום הבחנתי, שגם המשטרה, למרות צניעותה כארגון, יודעת להעניק כבוד למי שמגיע.
ברנדה עבדה באגף מיוחד, נפרד מכל השאר, שהסתתר מאחורי דלת זכוכית אטומה. רק בעלי אישור מתאים יכלו להיכנס אליו. כשניצבנו מול הדלת, שמענו צפצוף קל, הוכחה שחיכו לנו.
האגף היה בקומה השלישית ונוף מדהים נשקף משלושת החלונות הגדולים. לרגע יכולת לחשוב שאתה בסוויטה במלון ולא במוסד לשרות הציבור.
ברנדה ישבה מאחורי מכתבת עץ יפהפייה, עם משטח זכוכית. על השולחן ניצבה סלסלה אחת, שהיו בה קצת ניירות, מתקן לעטים ומכשירי כתיבה, מסך מחשב מכובד למראה ומקלדת חדישה. מתחת לזכוכית הבחנתי בתמונות של בני משפחתה. בצד השני של החדר ניצבה פינת ישיבה, שכללה ספה, שולחן נמוך וכמה כורסאות. מאחור הייתה ספרייה ענקית, שהשתרעה כמעט על פני כל הקיר. דלת נוספת הובילה לאן שהוא. לשירותים ואולי אפילו למקלחת פרטית, ניחשתי.
ברנדה הצביעה לעבר פינת הישיבה. על השולחן כבר עמדו קנקן מים קרים, כמה כוסות וצלחת עוגיות מהסוג המשובח.
"כרגיל?" היא שאלה את פרנק שהנהן בראשו. היא כל כך שמחה לראות אותו, שעלה בדעתי שאולי המזכר היה רק תרוץ. כמובן שטעיתי.
"מה תשתה?" היא פנתה אלי. הזמנתי אספרסו כפול, כנראה בהשפעת השפע שנתקלתי בו לראשונה. משטרה אחרת, אני זוכר שחשבתי.
כשברנדה התחילה לדבר, כבר זיהיתי את הסגנון. היא נשמעה כמו וויטני. ישירה, בוטחת בעצמה, מאורגנת חשיבתית, מקנה תשומת לב לדברים החשובים, אבל גם מתעכבת על פרטים כשצריך. ככל שהשיחה התקדמה, התחלתי להבין למה זומנו למפקדה; אפילו במושגים של המשטרה היינו מעורבים באירוע לא שגרתי. המשטרה הקנתה לו חשיבות עליונה. עדיין לא הצלחתי להבין למה. 

10

   "ככל שרשת האינטרנט מתפתחת, ככל שכוח המחשוב צובר תאוצה, העולם דוהר לעבר סכנות שלא הכיר בעבר," היא ריתקה אותנו אליה. "תמיד היו בעולם טובים ורעים. הטובים היו בדרך כלל רוב העם. הרעים הגיעו בדרך כלל מהשכבות החלשות, חלקם אנשים שאפתנים, שרצו לצבור כסף, כדי ליהנות ממנעמי החיים. פעם יכולת לזהות את הרעים; הם עמדו בראש חבורות פשע, כמו המאפיה. היה להם מראה אופייני, כמו גם סגנון מסוים."
"בעשורים האחרונים של המאה העשרים חל השינוי. התחלנו לזהות תופעה מדאיגה. הפשע כבר לא היה נחלתם של בני השכבות החלשות. הוא החל לצמוח גם בשכבות המבוססות. כאילו גם אצלם, האגו, המקום הרע הזה בתוכנו, כל כך הלך וגדל, עד שגם הם נשאבו למשחקי פשע. גם המניעים השתנו. פעם רק הכסף היה המניע. הכבוד והשליטה הגיעו בהמשך. לקראת המאה העשרים ואחת החלו להצטרף למעגלי הפשע גם אנשים כמוכם וכמוני. רובם היו אנשים שחיפשו להשאיר את חותמם על העולם. הם חשקו במשמעות והכרה. היה להם ידע וכישרון. הם היו בטוחים שהכסף יגיע בהמשך, בייחוד אם יתמידו." 
"במקביל להתפתחות שחלה בתחום הטכנולוגיה, והמחשוב שתפס תנופה, רשת האינטרנט הפכה למגרש המשחקים של כולם. חברות החלו לגדול במהירות, ובעיקר בלעו אחת את השנייה. התחרות הייתה שם המשחק. יותר ויותר טובים הפכו לרעים."
ברנדה המתינה שנייה, כדי שנעכל את המידע. מורה טובה, נתתי לה ציון מעל לממוצע.
"המשטרה הייתה בבעיה. כגוף שתפקידו להגן על הציבור, היה עליה למלא את חובתה, אלא שעם הזמן היא הבחינה שיש תחומים שבהם היא מתקשה. אתם מבינים בוודאי שאינני מדברת על פושעים קטנים, על גנבים פשוטים, כייסים או אנסים. פתאום מצאנו את עצמנו מתמודדים עם מחשוב מתוחכם, פשעים בתחום הבנקאות והפיננסים בהיקפים כספיים עצומים, התמודדות מול הלגליזציה של הסמים למיניהם, כולל כל מיני כדורי הרגעה שזלגו לשוק, שלא לדבר על תחום הנשק, שהוא פרוץ למדי. פתאום מצאנו את עצמנו מול אנשים רעים, שנראים כמוני וכמוך. בוגרי אוניברסיטאות, אינטליגנטים, חלקם ממשפחות מבוססות, רובם אנשים מאוד חכמים."
"שיא הרוע התגלה ברשת האפלה. זוהי רשת אינטרנט שפועלת במקביל לרשת הרגילה, שכולנו מכירים. היא לא פועלת על בסיס מנועי החיפוש המוכרים. היא פועלת באמצעות דפדפן בשם טוֹר. ברשת הרגילה יש למשטרה כלים שמאתרים את המידע שהיא צריכה. ברשת הרגילה אפשר לעקוב אחר המידע. לדעת מאין נשלח ולאן. הרשת האפלה, לעומתה, חסויה לחלוטין. התקשורת בלתי ניתנת לאיתור ולמעקב, בשל העברה מיוחדת של המידע. לכן הרשת האפלה הופכת עם השנים למקום משכנם של פושעי העולם, כל אלה שיש להם מה להסתיר. ארגוני סמים, פדופילים, סוחרי נשק, מלביני כספים. זוהי רשת ענקית, שהופכת לשוק עצום של כל החומרים המסוכנים והלא חוקיים שאנשים רוצים, ולא יכולים להשיג בדרכים ישרות. הרשת הזו משרתת קבוצות אנרכיסטיות, פשע מאורגן, סוחרי אדם, ארגוני טרור."
"כשהתחלתם במשימה שלכם, חשבנו שהפעילות שלכם תיקח אתכם אליה. נכון לעכשיו, זה לא מה שאנחנו מעריכים שיקרה. עם זאת, במשך שנים אנחנו עוקבים אחרי חברות הענק. מרחוק כמובן. הן משתפות איתנו פעולה כשצריך. אנחנו שואלים את עצמנו, למשל, מה הן עושות עם בסיסי הנתונים הענקיים שברשותן. הן יודעות שהמידע ברשת הרגילה חשוף לעינינו לחלוטין. המידע של החברות הגדולות – לא בדיוק. אנחנו יודעים שיש להן חוות שרתים ענקיות. אנחנו יודעים שהן שומרות על המידע שלהן היטב. עם זאת, אנחנו חוששים שיבוא היום שהן יפתחו אמצעים שלא תהיה לנו גישה אליהם. ייתכן שהתעלומה שלכם תיקח אתכם לכיוון ההוא. עדיין איננו יודעים."
"חשוב לי לציין עוד, שהיו שנים שהמשטרה דשדשה, וארגונים ממשלתיים אחרים חתרו תחתיה. בשנים האחרונות המשטרה התעשתה והיום היא הכתובת בכל תחומי הפשיעה, ולא משנה אם מדובר בפושע קטן או באושיית רשת. לצערנו, הרעים נמצאים היום בכל מקום: בחברות ענק, באוניברסיטאות, בסנט, בבית הנבחרים ואפילו בדרגים הגבוהים ביותר בכל מדינה."
   "אתם מבינים שנקראתם הנה כי הסתבכתם במשהו שאפילו לא העליתם על דעתכם שיקרה. האמת, עדיין אינכם מבינים מה קורה סביבכם. בחושים החדים של שניכם, אתם מרגישים שמשהו מתרחש, אבל אינכם מסוגלים להבין עדיין מה בדיוק. שמחנו שהגעתם אלינו. גילוי נאות: נפלתם לידינו כפרי בשל. שני אנשים שמסוגלים לטפל בבעיה שאנחנו מזהים, אבל גם אנחנו, בגלל אינסוף המשימות שלנו, מתקשים להתמודד איתה. זו הסיבה שחיבקנו אתכם מההתחלה, ואפילו העלינו אתכם עכשיו בדרגה. הלשכה החדשה היא הסימן, כמובן."
   "נשאלת השאלה לאן הולכים מכאן, ולשם כך נקראתם אלי היום." 

חלק אחד עשר: לפשר הקשר

1

   כשעזבנו את ברנדה, השעה הייתה תשע בערב. היינו מותשים ורעבים. נכנסנו למסעדת אוכל מהיר, טרפנו המבורגר, שלא היה רע בכלל, ונסענו למנוחת לילה. קבענו להיפגש למחרת בתשע במשרד.
   כשניצבתי מול דלת חדרי במלון הבחנתי שהיא פתוחה. אם לא הייתי לאחר שיחה עם ברנדה, אולי לא הייתי שם לב והייתי נכנס לחדר כהרגלי. אלא שהייתי טעון מדי. הבנתי מהשיחה, שכמו שהמשטרה אימצה אותנו, הצד שמנגד יתאמץ מאוד להיפטר מאיתנו.
פניתי לחדר של סטיבן והקשתי קלות על הדלת. כשפתח סימנתי שישתוק והצבעתי על דלת חדרי הפתוחה. סטיבן טען את האקדח, הורה לי להישאר במקום ויצא למסדרון. הוא בעט בדלת וחדר פנימה. החדר היה ריק. הוא נראה כמו שעזבתי אותו. הבחנתי שהחדרנית ניקתה אותו. הרגשתי בכל זאת שמישהו היה שם, בטוח שלא שדמיינתי. סטיבן הורה לי לרדת אתו לקבלה כדי להחליף חדרים. המלון היה מלא ורק הסוויטה הייתה פנויה.
   סטיבן ואני עברנו אליה.
   רווח לי. עכשיו הייתי ממש תחת השגחה צמודה.
   סטיבן עדכן את משטרת פאלו אלטו.

2

   את היום פתחנו בשיחה על המפגש עם ברנדה. פרנק היה מלא מרץ ורענן. אני עוד עיכלתי את מה שעברתי במלון. כשסיפרתי לו, הוא גרד בראש. הבנתי שמבחינתו יהיה לכך המשך, אבל לא עכשיו. המשרד היה ריק. מוניקה עדיין לא הגיעה ושון אמור היה להגיע רק בצהרים. יכולנו לדבר בחופשיות.
   השיחה עם ברנדה העמידה אותנו במקום אחר. הפכנו לצוות משטרה לכל דבר ועניין. הוגדרנו כשוטרים בכירים בתפקיד. קיבלנו אישור לסעוד בחדר האוכל המכובד. הסוויטה במלון שולמה על ידי המשטרה. המכונית שלי הוחזרה לחברת ההשכרה והוחלפה ברכב משטרה מוסווה.
כדי לא לעשות גלים במשרד באל.איי, לא עדכנתי את שנון. המשרד דשדש ללא הבוס, ואת אף אחד לא עניין מעמדי המקצועי או חשבון ההוצאות שלי.
   פרנק היעיל שלף דף והניח אותו על השולחן.
   "בתור התחלה נעשה הצלבת מידע."
   על לוח הקיר היה תיאור של המצב הנוכחי, שמות האנשים והקשרים הקיימים. על הדף של פרנק היו ארבעה טורים: האחד מה המשטרה חשפה עד כה והשני – מה אנחנו חשפנו. כותרת הטור השלישי הייתה מה המשטרה תכננה לעשות והרביעי – מה אנחנו.
 הבחנו שהקדמנו את המשטרה. הבנו עוד שהיו אנשים נוספים במשחק. החלטנו להמשיך במסלול שבו היינו. לחשוף מידע רב ככל שניתן על האנשים ולגלות קשרים נוספים – גלויים וסמויים. הבנו שנצטרך את שון למשרה מלאה. החלטנו להקים צוות נוסף, שיכלול אותו ואת מוניקה.
   הייתי חייב לדבר עם וויטני. שלחתי לה הודעה שאני חייב לעדכן אותה והתשובה הגיעה מיד: "בשבע בערב במרפסת של ג'ורג'."
  לבי ניתר משמחה.
  שלחתי לה סמלון של פרצוף מחייך.

3
  
מוניקה הגיעה באיחור. במקום זנב הסוס המוכר, שיערה היה פזור. "מתנצלת, הייתי חייבת מספרה," אמרה. היא נראתה לא רע. פרנק חייב היה להמשיך לטפל באירוע של הבוס. צריך היה לדבר אתו. בדואר האלקטרוני הופיעו שני דוחות משון. על מיי ועל דין רידמן. תותח, הענקתי לו ציון גבוה במיוחד, והבנתי שהתמזל מזלנו שקולין נטל את רגליו והלך.
היום חלף במהירות, והיה הרבה פחות דרמטי מזה שקדם לו. נטלתי לעצמי הפוגה קלה מהמשרד ויצאתי להליכה קלה ברחובות סביב התחנה. סטיבן שמר על מרחק סביר ואני נהניתי מהשמש, שריככה קצת את הרוח הטורדנית. הייתי צריך "לסדר את המחשבות" – כך קראתי למנהג שאימצתי משכבר הימים. בכל פעם שהייתי עמוס מדי בפרטים, הייתי יוצא להליכה. לאחר מכן המחשבות היו ברורות יותר. לעתים אפילו עלו בעקבותיהן רעיונות לא רעים בכלל.
   בדוח על מיי נחשף אורח חיים אופייני למעמד המבוסס בסאן פרנציסקו. חשבון הבנק שלה היה נאה למדי. הוא היה יציב מאז שהתגרשה. היו לה הכנסות ממקורות מגוונים, אחד מהם שכר דירה. מיי החזיקה כמה דירות באזור המפרץ, אותן קיבלה לאורך השנים מאחותה. מתווך טיפל בהשכרת הדירות ותחזוקתן. הוא גזר קופון נאה. אמה הייתה בחיים, האב נפטר. האם חיה באחד הבתים הוויקטוריאניים, שצופים אל המפרץ. מיי נהגה לבקר אותה מדי פעם. למיי ובן היה קשר הדוק. הם נהגו לשוחח כמעט מדי יום ולהיפגש בימי ראשון לארוחת צהרים. לפעמים הצטרף גם בנה השני. לאחרונה נפגשה מספר פעמים עם הבן השני. בדרך כלל הוא הגיע לביתה. למיי הייתה חברה קרובה אחת, שבעלה מנכ"ל חברת תרופות נחשבת, חוג חברות לברידג', וכמה חברות בחוגים אחרים, עימן נהגה להיפגש מדי פעם. התחביב הבולט שלה היה ציור. את זמנה הפנוי נהגה לבלות במוזיאונים. יומיים בשבוע נהגה לאכול צהרים בחוץ. לא ברור היכן. היא נהגה לנסוע מדי פעם לעמק נאפה ולשהות שם בבית הארחה מפואר.
   הדוח על רידמן היה ארוך יותר, אבל גם בו לא היו הפתעות דרמטיות. הוא שרת באגף החינוך בצי, שם פגש את הבוס, שהיה הממונה על הדוברות. כשהשתחרר פנה ללימודי פסיכולוגיה, ועשה כמה תארים. במשך השנים עבד במספר ארגונים ולאחר מכן פנה לפרקטיקה פרטית. לפני מספר שנים פנה לתעשיית ההיי-טק והשתלב בה כמומחה לפסיכולוגיה של הרשת. את תפקידו הבכיר קיבל לאחר שהתקדם בהדרגה בארגון שבו עבד. גם מצבו הכלכלי של רידמן היה יציב. הוא נהנה ממשכורת מכובדת, אבל לא חריגה, ומתנאים נוחים, כמו מכונית מנהלים ותמיכה בהוצאות. הוא נשוי ואב לשתי בנות בוגרות.
   הכל נראה נכון מדי הבנתי, וכלב הציד שבי התחיל להתרגז: צריך לשנות כיוון, כאילו לחש לי. לחפש במקום שאף אחד לא מעלה בדעתו.
הסתובבתי כדי לחזור לתחנה. הפניתי את הראש כדי לראות שסטיבן אחרי. לא ראיתי אותו. החלטתי להמתין, אולי יגיח לעברי. לאחר כמה דקות המשכתי בדרכי, משער שיגיע עוד מעט. כשנכנסתי לחדר, שכחתי מסטיבן והטיול. מוניקה נראתה עגומה: "פרנק יצא לפגישה. שון בחדרו, מקליד במהירות כהרגלו."

4

   את ניו יורק או שאוהבים או ששונאים, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליה. כך אמרתי לעצמי בכל פעם שהגעתי לתפוח הגדול. לא שהיה לי משהו מיוחד לחפש בעיר, אבל תמיד מצאתי תרוץ לחזור אליה. נמניתי על האוהבים. היה משהו בקצב שלה שהתאים לי. אהבתי את הבניינים הגבוהים, הם לא איימו עלי. אהבתי את נחילי המוניות הצהובות, שהזכירו לי שיירות של נמלים, אחריהן נהגתי לעקוב כשהייתי ילד. אהבתי את הרעש בכל מקום. אהבתי את האנשים הממהרים. להבדיל מסאן פרנציסקו, ששם העדפתי אתרים מסוימים על אחרים, בניו יורק יכולתי ללכת לאיבוד. פשוט לשוטט ברחובות.
נזכרתי בניו יורק כשהתיישבתי מול המסך ותמונת נוף של מראה העיר מלמעלה כיסתה את כולו. לקח לי שנייה להבין שאני מתבונן בה ולא במרכז העיר שלנו. המגדלים והמים מסביב הזכירו אחד את השני. כשנגעתי במקלדת התמונה נעלמה. מוזר אמרתי לעצמי, לא היה לי שומר מסך קודם. למה דווקא עכשיו?
   באותו רגע סטיבן התפרץ למשרד. הבנתי שמשהו קרה. "גנבו לך את המכונית," הוא אמר וציפה לתגובה. "לא נורא, אקבל חדשה," ניסיתי להתבדח, אלא שסטיבן נשאר רציני כשהיה: "לאן נעלמת?" "אני נעלמתי" הגבתי בחזרה – אתה נעלמת".  
   סטיבן בהה בי: "אני הצל שלך. חובה עלי ללוות אותך מרחוק מבלי שיזהו שאני עוקב אחריך. אתה צריך ללכת כאילו אני לא בסביבה. ברגע של מצוקה אתייצב לצידך." הטון שלו היה תוקפני קמעה. הרגשתי כמו ילד שסרח. למרות זאת לא נעלבתי. הבנתי שהוא רוצה לעבוד כמו שהוא יודע ואילו אני, מסתבר, הקשיתי עליו.
   עוד משהו הטריד את סטיבן: "הלכתי אחריך לאורך כל הטיול. לפתע ראיתי את המכונית שלך עוברת מולי. זיהיתי אותה בגלל המספר. בתוכה ישב הבחור שעקב אחריך במזח הדייגים, ועד עכשיו לא קיבלתי מידע מיהו. הייתי המום והתקשרתי למפקד שלי. הוא ציין שבזה הרגע המכונית נגנבה. במכונית שקיבלת היו אמצעי זיהוי לנהג, שהותקנו שם עם הנתונים שלך. כשמישהו אחר התיישב במקומך, המפקדה קיבלה איתות שזה לא אתה. במקרה כזה, המכונית הייתה צריכה להיעצר שתי דקות לאחר תחילת הנסיעה. עשיתי חשבון מהיר וקלטתי שהבחור פשוט נופל לידיי. אלא שזה לא קרה. המכונית המשיכה בדרכה ונעלמה במורד הרחוב. הבנתי שמי שאנו ניצבים מולו, הוא בעל אמצעים גדולים משל המשטרה. הבנתי גם שנעלמת לי, כי הייתי עסוק עם המכונית. חשדתי שאולי עושים לי תרגיל הטעיה. נבהלתי והתחלתי לסרוק את השטח. כיוון שלא מצאתי אותך, באתי במהירות הנה."
   הגלגלים במוח עבדו מהר. קמתי מהכיסא, רצתי לשון וביקשתי שיבדוק אם מישהו השתלט על המחשב שלי. תמונת המסך הציקה לי מרגע שנעלמה. הסיפור של סטיבן חיזק אצלי את התחושה שמישהו מכיר היטב את צעדיי, אחרת איך ידע שהמכונית בחניה? איך ידע מתי להציג בפני את תמונת המסך? למה דווקא ניו יורק? הסיפור עם הדלת הפתוחה אמש, היה כנראה רק ההתחלה.
יידעתי את סטיבן. שון התחיל לרוץ על המקלדת. הבנתי שהפכתי למטרה. מישהו שולח לי רמזים, רוצה שאבצע משהו.

5

   סטיבן יצא לטפל במכונית ואני נותרתי לצד שון. ביקשתי ממוניקה לאתר את פרנק. חוסר המנוחה שלי גבר, וחשתי בצורך שיהיה לצדי. הוא היה בתחנה. מספר דקות לאחר מכן, הוא התפרץ ללשכה, כשסימן שאלה גדול על פניו. כשעדכנתי  אותו במתרחש סביבי, שמענו את שון קורא בקול; "מצאתי!" הוא קם במהירות, הסתער לעבר העמדה של מוניקה והתבונן בצד האחורי של מסך המחשב שלה, שהופנה כלפי החדר שלנו. מישוש קל של המסגרת, ואצבעותיו עצרו לשנייה. הוא נתקל בעינית של מצלמה.
התבוננו המומים אחד בשני. פרנק התעשת ראשון, סובב את המסך לעבר הקיר וסימן לנו לשתוק. יצאנו מהמשרד, סגרנו אחרינו את הדלת ונעמדנו במסדרון. התבוננו בפרנק שגרד בראשו: "מישהו יודע כל מה שעשינו עד כה. הוא עוקב אחרינו מקרוב. אנחנו מאוד חשובים. כל אחד מאיתנו חשוף עכשיו, אבל אתה המטרה," הוא ירה לעברי. "יש להם סיבה לכך שהם מתמקדים בך. אני איש משטרה וזה מסוכן. מוניקה נחשבת בעיניהם פחות. מה שון שווה, הם עדיין לא יודעים. לסטיבן הם מראים שהוא לא בליגה שלהם. המחשבים שלנו חשופים. המידע חשוף. אנחנו בידיים שלהם. חייבים לעדכן את וויטני."
   פרצנו בריצה למשרד שלה. היא הפסיקה ישיבה באמצע ויצאה אלינו למסדרון. למותר לציין שוויטני הייתה מופתעת. עד כה הרגישה שביתה הוא מבצרה. פתאום התגלה שהאויב בבית.
היא הגיבה במהירות: "הייתי רוצה לקוות שזה שרידים מהפעילות של קולין, אבל אני לא רגועה. אני מבקשת שכולכם תעברו להתגורר במתקן של המשטרה. הוא נראה כמו בית מלון לכל דבר, אלא שהוא מאוכלס באנשים שאנחנו חייבים לשמור עליהם. ההשגחה שם מעולה. בימים הקרובים תנועו מהתחנה למתקן בלבד. אם תהיו חייבים לצאת, תעדכנו אותנו. שון יבצע סריקה של המחשבים. נזמין זיהוי פלילי למשרד."
היא פנתה אלי וחייכה: "הפגישה שלנו בתוקף. היא תערך כאן, בחדר האוכל שבתחנה."
"הלילה תצאו למקומות המגורים שלכם כרגיל. למוניקה ושון יוצמד שוטר מלווה. ג'ימי וסטיבן יודיעו במלון שהם עוזבים מחר."
"בבוקר תגיעו ישירות למשרד. בערב תשוכנו במתקן."
"ועוד משהו: תביאו בבקשה את כל הניידים האישיים למרתף."     

  6

   הפגישה הנוכחית עם וויטני הייתה טובה אפילו מקודמתה. כבר הרגשתי ממש נוח בחברתה. כנראה שגם היא בחברתי. המסעדה בתחנה הייתה בהחלט ראויה לכינוי "המקום", שהוצמד לה במהלך השנים. מי שעיצב את החלל, ניסה ליצור מקום לפסק זמן – בין חדר אוכל למקום לרווחת העובדים. שולחנות עץ עגולים היו מפוזרים במרחק מכובד זה מזה. ברקע התנגנה מוזיקה נעימה. האורות היו עמומים, כיאה לשעת ערב. דלפק ארוך, עמוס בכמה סוגי סלטים, סנדוויצ'ים ובקבוקי שתייה קלה, ניצב בכניסה. דלפק נוסף, עמוס בשלל מאכלים מבושלים, ניצב לצידו. האוכל היה בהחלט טעים, אבל המיקום, בתחנה עצמה, אותת למבקרים לקצר את זמן השהייה. זה לא היה מקום לשיחות נפש או להפסקה ארוכה מיום העבודה.
למרות שמספר הסועדים היה מועט יחסית, בחרנו לשבת בפינה רחוקה. הבחנתי שנוכחותה של וויטני מרגיעה אותי. לאחר מנה משביעה בהחלט, מתחתי את הרגליים והתרווחתי בכיסא. וויטני נהגה כמוני. כשסיימנו לאכול, נראינו כמו שני גורי חתולים לאחר קערת חלב משביעה. חייכנו אחד לשני, מרוצים בעליל.
אלא שלפגישה הייתה תכלית והיא נשפה בעורפנו.
התחלתי באירועי יום האתמול. עדכנתי את וויטני בפגישה עם ברנדה, בדוחות על מיי ודין רידמן, בתחושה שלי שאנחנו מפספסים משהו מהותי. הצגתי בפניה את כל מה שהיה כתוב על הלוח במשרד, ותיארתי  את כיווני החקירה בעתיד.
   הבנו שפרופ' רות היא המפתח. מאידך, הבנו גם, שאם נלחץ עליה, אנחנו עלולים להפחיד את האיש החזק. עדכנתי אותה בחלוקת התפקידים בינינו: מוניקה ושון על המחשוב, פרנק – התחום הפלילי, דהיינו כל מה שמתרחש מסביב לבוס ומסביבי, ואני, שמוביל את החקירה.
וויטני הציעה שפרנק יצטרף בבוקר לטיסת הדואר של המשטרה כדי לדבר עם הבוס באל.איי, ושאני אישאר כאן. בעקבות האירועים שחווינו, זה היה הגיוני למדי.
את שארית הערב, עד השעה שבה קבעתי עם סטיבן לחזור לפאלו אלטו, העברנו בנעימים.
   כשנפרדנו, כבר ידענו שהארוחה הבאה תתקיים בקרוב.

7

   פרנק נשאר באל.איי יומיים. ביום הראשון הוא שוחח ארוכות עם הבוס, שלא היה לו מושג לגבי כל מה שהתרחש סביבו ומה עבר עלי. ביום השני הוא בילה בתחנת המשטרה המקומית, וקיבל דיווחים על התפתחות החקירה.
פרנק הקפיד לעדכן אותי: "המשטרה הגיעה למסקנה שמישהו חיצוני ביצע את ההתנקשות בבוס. בחיצוני הכוונה למישהו שלא נמנה על מאגר הפושעים של העיר. הפשע היה מתוחכם מדי. אצבע מאשימה הופנתה לעמק הסיליקון." הפעם, אני הייתי זה שגירד בראש.  
"אחת ההשערות שנבדקו הייתה שהפשע נערך מרחוק. למשטרה היה אינטרס מובהק לבדוק אם זה אכן מה שקרה. פשיעה מרחוק סימנה בעיניה עליית מדרגה. כדי להילחם בה, המשטרה תהיה חייבת לעבור מהפך. היא תצטרך להפוך לגוף הרבה יותר טכנולוגי, וזה ידרוש משאבים רבים. השינוי לא יוכל להתרחש בן רגע. הוא יצריך גיוס והכשרה של כוח אדם מתאים והצטיידות נוספת."
   שנינו חשנו שאנחנו עומדים על סיפה של תקופה חדשה. האירוע שלנו סימן, כנראה, את תחילתה.
בינתיים, השאלה מי התנגש בבוס ולמה, נשארה פתוחה.

8

   המעבר למתקן המשטרתי היה בדיוק מה שהיינו צריכים. המתקן אכן נראה כמו בית מלון. אם הגעת מהרחוב, נתקלת בשער נעול היטב, שנפתח רק לאחר שהתקבל אישור ממצלמה סמויה. רוב הנכנסים הגיעו מהצד האחורי של הבניין, מכניסה מאובטחת, שהובילה לחניון תת קרקעי. הם עברו תהליכי הזדהות במקום ממנו באו. קוד כניסה, שנשלח לטלפונים הניידים, הציג את מספר החדר שבו ישהו. קובץ נוסף הכיל מידע כללי ונהלי התנהגות. מערכת זיהוי פנים פתחה דלתות בכל מקום: בכניסה, במסעדה, בחדר. לא היו בנמצא אנשי שירות. העין הפקוחה של האח הגדול הייתה בכל פינה.
לובי מרווח קיבל את פני הבאים. פינות ישיבה בגדלים שונים היו מפוזרות במרחב. חלונות גדולים מזכוכית חלבית הסתירו כלפי חוץ את המתרחש בפנים. צמחיה הידרופונית בכל פינה, תרמה לתחושת הרוגע. תקרה נמוכה, עם תאורה עמומה, שהתחלפה בהתאם לשעות היום, הוסיפה לתחושת האינטימיות. ריח נעים, של לבנדר ומאסק, נישא באוויר. לאורך אחד הקירות ניצבו מכונות אוטומטיות, עמוסות במשקאות קלים וחטיפים מסוגים שונים. בפינה אחרת הוצבו מתקן מים קרים וחמים, מכונת קפה מדגם משובח עם שלל קפסולות ועמדת תה עשירה. עמדות מחשב, סלי עיתונים וספריית קיר מכובדת, העניקו סיפוקים מענגים לגלגלי המוח. המקום היה מחבק על פי כל אמות מידה. בהחלט יכולת לשבת שם שעות ארוכות. קלטנו את המסר: המשתמשים היו יקרי ערך.
קבענו לאכול במתקן את ארוחות הערב, כדי לסכם את ההתקדמות ביום שחלף. בכללי ההתנהגות הופיעה שורה באותיות מודגשות: "נא להימנע מקרבה אישית לאנשים שלא הכרת קודם". הבנו: לא יכולת להתחיל שיחות אקראיות עם מישהו. לכל היותר בירכת אותו לשלום כשחלף על פניך. המטרה הייתה ברורה: למנוע זליגה החוצה של מידע רגיש. אם חשבת לרגע שאתה נמצא במלון מפנק, באו כללי ההתנהגות והעמידו אותך על טעותך. הם הבהירו לך שאתה בראש וראשונה שוהה במתקן של המשטרה, ובעיקר במקום מקלט. רצוי שתנמיך פרופיל ותתרכז בעניינך.
במקרה שלנו, הכלל פעל לטובתנו. כיוון ששולחנות המסעדה היו רחוקים במידה ראויה זה מזה, יכולנו לשבת זמן רב סביב שולחן האוכל, מבלי שמישהו יאזין לשיחתנו.
נהנינו האחד מחברתו של השני. כל אחד הוסיף גוון אחר לקבוצה: סטיבן, שבתחילה שמר מרחק, השתלב מצוין. הוא התגלה כבחור מוכשר במיוחד. לאחר הקולג' הצטרף לכוחות המיוחדים, בעקבות דחף שהיה לו מאז שעמד על דעתו. בהמשך פנה ללימודי משפטים. הוא מסיים עכשיו את שנת הלימודים האחרונה ובמקביל מתפרנס כסוכן משטרה. בהתחלה היה קצת סגור, אבל כשנפתח סיפר על הרפתקאות מסמרות שיער שעבר, מבלי להסגיר יותר מדי פרטים.
פרנק דיבר על עבודתו בתחנה ועל ההתחככות עם פושעי העיר.
סיפרתי על עולם הפרסום ועל היחסים המורכבים שלו עם כל אמצעי המדיה.
מוניקה תארה את עבודת הדוקטורט שלה, והדגישה שדווקא עבודתה איתנו תורמת לה רבות.
שון היה הכי דיסקרטי, כמובן. הוא סיפר שהיה פריק מחשבים, שבגיל שתיים עשרה הרכיב מחשב עם מערכת קירור שפועלת על מים, ושבגיל ארבע עשרה סיים קורס מקוון אצל האקר, "ששינה את זוויות הראיה שלו". הוא הצחיק את כולנו כשסיפר איך כשהיה סטודנט כמעט העיפו אותו מהאוניברסיטה, לאחר שגילה לחבריו את הציונים שלהם בבחינות לפני שפורסמו רשמית.  

9

בתחנה שוב העבירו אותנו למשרד אחר, דומה לקודם. נערכנו בצורה דומה. כל המחשבים עברו טיפול ונחסמו לגורמי חוץ. הגנות נוספות הושמו עליהם, להבטיח שיהיו חסינים בפני כל חדירה שהיא. הניידים שלנו זכו למיסוך מיוחד.
היחסים בינינו עלו מדרגה. שמנו לב ששון ומוניקה מתיידדים, ושסטיבן מצטרף אלי ואל פרנק רוב הזמן. ההרגשה הייתה טובה. אהבנו לעבוד ביחד. למרות תחושת הקרבה, שמרנו על דיסקרטיות. היה חשוב לי לשמור לעצמי את המפגשים הקבועים עם וויטני, כמעט בכל הפסקת צהרים. ידעתי שהחברים יודעים עליהם, אבל איש לא הזכיר אותם בגלוי.
דווקא עכשיו, כשהחקירה צריכה הייתה להתפתח, חשנו בהאטה מסוימת. התכנסנו לסיעור מוחות. השאלה העיקרית שעמדה בפנינו הייתה: "מה אנחנו מחפשים?" התשובה שהתקבלה הייתה: "מה שראינו בגרף שבדיסק און קי: איך מעלים את מספר המשתמשים בצורה דרמטית בזמן קצר?" הבנו שהצוות מהדיסק און קי הצליח לעשות זאת.
השאלה השנייה הייתה: "בשביל מה צריך את זה?"
היינו שלושה עם רקע במחשבים: שון, מוניקה ואני. כל אחד התבונן על התחום מזווית אחרת. לאף אחד לא הייתה תשובה. ד"ר סת קודו, המומחה לחשיבה יצירתית, גויס למשימה. למחרת הגיע אלינו. הוא נראה כמו שהוא  נשמע; איש חביב, שנעתר לסייע בשמחה. מוניקה הכינה מצגת קצרה על הנושא שלשמו התכנסנו. ביקשנו ממוניקה שתשתף את סת – כך הוא הציג את עצמו, במינימום מידע, אבל תשאב ממנו את המקסימום. 
   על כוס קפה משובח ועוגה טעימה, סת היה חיובי במיוחד. הוא הסביר לנו שכל החברות עוסקות היום בשאלה כיצד ניתן להגדיל מיידית את מספר המשתמשים ברשת. כששאלנו בשביל מה צריך את זה, הוא בהה בנו במבט תמה: "ביום בחירות למשל, זה יכול להטות את התוצאות. ביום אחר, זה יכול להפיל את הבורסה." התחלנו להבין.   הבנו שמי ששולט ביכולת הזו מחזיק כלי נשק ביד.
קודו ביקש להיפרד מאיתנו, בשל לוח זמנים צפוף. נותרנו ישובים במקומותינו, איש איש והרהוריו.

10
   "דומה לפרשיות קודמות," מוניקה הפרה את הדממה. הפנינו אליה מבט, חשים שעלתה על משהו: "הפרשה שהסעירה את העולם, שרמזה על הטיית הבחירות לנשיאות בארצות הברית ב-2016. בשנה ההיא דונלד טראמפ ניצח את הילארי קלינטון וזכה בנשיאות. היו שמועות שמישהו רב עוצמה התערב בבחירות מבחוץ, ועזר לו איכשהו."
"רוצים דוגמה נוספת? התנתקות בריטניה מגוש היורו. כוחות רבי השפעה במדינה השתמשו בחברת קיימברידג' אנליטיקה כדי להטות את ההצבעה לטובת ההתנתקות."
מוניקה הפכה למרכז העניין.
חזרתי לדוגמה על ארצות הברית: "איך הטיית הבחירות יכולה להתבצע אצלנו?"
 "פשוט מאוד. ייתכן שבידי אחת מחברות המידע יש את בסיס הנתונים של 160 מיליון המצביעים בבחירות בארצות הברית. הוא מסווג לפי המדינות. עד כאן זה קל."
"ידוע כי הבוחרים נחלקים לשניים: הברורים והמתנדנדים. הברורים הם אלה שמזדהים בברור עם מפלגה זו או אחרת. את הנתונים של הברורים יש לכל מפלגה. אפשר לדעת באיזו מדינה יש רוב לאיזו מפלגה. גם זה קל."
"כאשר אתה יודע מי הברורים, אתה מבין שכל השאר הם סרבני בחירות ובעיקר מתנדנדים."
"באמצעות מדד חמש התכונות הגדולות קל להשפיע עליהם."
השתררה דממה. מוניקה שלחה אלינו מבט, לבחון אם הבנו. פרנק היה האמיץ היחיד ששאל במה מדובר.
   חשנו שהגענו ללב העניין.

11

   "מחקרים שנעשו על מבנה האישיות של בני האדם, הצביעו על חמש תכונות בסיסיות שמאפשרות למפות אותנו. חמש בלבד, ומבנה האישיות שלנו חשוף לגמרי. המדד פותח בראשית שנות התשעים של המאה העשרים על ידי חוקר נחשב בתחום הפסיכולוגיה," מוניקה פתחה בהסבר. נזכרתי שדין הזכיר את המדד הזה בשיחה בינינו.
"התכונה הראשונה, מוחצנות מול מופנמות, מייצגת את הנטייה של האדם להפנות את האנרגיות שלו החוצה. עד כמה הוא נוטה להיות מעורב חברתית, פעיל, אסרטיבי והרפתקן. האדם המופנם הוא ביישן, שקט וזהיר.
התכונה השנייה, נועם הליכות מול גסות רוח, מייצגת תכונות כמו אדיבות, סימפתיה, שיתוף פעולה, חמימות והתחשבות, מול התכונות ההפוכות, שמייצגות "אדם לא נחמד," בשפת היומיום שלנו.
התכונה השלישית, מוכוונות מול רשלנות, מתייחסת ליכולות של האדם להתמקד במטרה, לעבוד קשה, להיות אחראי ומעשי. בקצה השני ניצבות תכונות כמו עצלנות, חוסר אחריות, נהנתנות ורשלנות.
התכונה הרביעית, יציבות רגשית מול נוירוטיות, מייצגת את יכולתו של האדם להיות רגוע, בעל ביטחון עצמי וקר רוח. מנגד ניצבים רגש נחיתות, היסטריה, רוגז וחרדות.
התכונה החמישית, פתיחות מחשבתית או פתיחות לחוויות ולהתנסויות, מתייחסת ליצירתיות ונכונות לחקור כיוונים חדשים, התעניינות בשלל תחומים וגם דמיון וחיבה לאמנות. אדם צר אופקים, לעומת זאת, מוגבל בתחומי העניין שלו."
   פרנק היקשה שוב: "איך הופכים את כל המידע הזה כדי לזהות את המתנדנדים?" הפעם מוניקה השמיטה את צמד המלים "זה קל." היא הבינה שמה שקל לה, לא בהכרח קל לנו.
"על בסיס הנתונים של המתנדנדים מריצים את חמש התכונות הגדולות. מזהים את פרופיל האישיות של כל אחד.  ניקח לדוגמה אדם מופנם, גס רוח, עצלן, צר אופקים ורגזן. נוכל לשגר אליו למחשב מסרים, סרטונים ופרסומות שיוכל להזדהות אתם וכך להשפיע על הבחירה שלו במפלגה שלנו. למשל, נשלח לו סרטון על פרסומת לבירה, שאנחנו יודעים מהזמנות הקניות שלו ברשת שהוא שותה. בסרטון מופיע גבר מסוקס, שיושב בכיסא נדנדה על מרפסת, עם רגליים על המעקה, מחזיק כוס בירה ביד, על רקע נוף כפרי. את סמל המפלגה שאנחנו רוצים לקדם, נשים במעומעם על שלט ברקע. הוא אפילו לא יהיה מודע, אבל התמונה כולה תושתל אי שם בירכתי מוחו. למחרת נשגר אליו תמונה של אישה יפה, לבושה בבגדים מגרים, בצבעי המפלגה שלנו, שקורצת אליו ומפתה אותו לטוס במטוס נוסעים, שגם הצבעים שלו זהים לצבע המפלגה שלנו. יום לאחר מכן נכווין אותו לאתר תיירות באי אלמוני, שבו תערך מסיבת אלכוהול עליזה. שלט גדול ברקע, עם הכיתוב "בואו נצביע ביחד", בצבע המפלגה שאנו מעוניינים שיצביע עבורה, יעשה את העבודה. בפעם הבאה כבר נכניס את שם המפלגה ברקע וכן הלאה. אחרי כמה מסרים כאלה, האיש כבר יהיה שבוי שלנו."
   שתי מסקנות הזדקרו לנגד עינינו: הראשונה – הבנו לפתע כיצד הרשת שולטת בנו. השנייה – ברכנו על המזל הטוב שהביא את מוניקה אלינו.

 12

   חזרנו לנקודת המוצא: רצינו לדעת איך ניתן לעשות את הנאמר בפועל. שון תפס את מקומה של מוניקה. בסיוע יכולותיו יוצאות הדופן, ביצע פילוחים של קבצי מידע שונים, אחד מהם היה מספרי המצביעים מכל מפלגה בקליפורניה. ביקשנו חתך של המצביעים במחוז סאן פרנציסקו. אחר כך ביקשנו את אלו שלא זוהו בברור, כלומר המתנדנדים.
היינו המומים.

הבנו את גודל האסון.
היינו שבויים.
"כמו כל מה שאנחנו מפרסמים ברשת, כמו כל שיחות הטלפון שלנו," פרנק העיר. הרמנו אליו מבט שואל: "כל הודעת אס.אם.אס שאנחנו שולחים, כל מסרון, כל מייל, לא מגיעים רק לנמענים אליהם שלחנו אותם. בואו ניקח, לדוגמה, מסלול שעושה הודעת מייל, עם כתובת של גוגל. בגדול – היא מועברת מהמחשב שלנו למרכזת שלצידו, משם לשרת של ספק האינטרנט שלנו, ממנו לשרת של גוגל, לספק של הנמען, למרכזת שלו ולבסוף אליו למחשב. איך אתם חושבים שהמשטרה מצליחה לשחזר מיילים?
הבנו שלא רק היינו שבויים.
היינו שבויים חסרי בינה.
אפילו על לא עוול בכפנו.
האמת, הזדעזענו. מי מאיתנו בוחן איזו דרך עושה הודעה שהוא משגר למישהו? עוצמת המבוכה של כולנו הצטיירה על פנינו. לפתע קלטנו, שמי שירצה יוכל לשחזר כל בדל מידע עלינו גם מתקופות רחוקות.
עד כמה רחוקות? את זה כבר לא רצינו לדעת.
הפנמנו את האמת לאמיתה: שבויים משתחררים כשמסתיימת המלחמה.
אנחנו, מאידך, כל משתמשי הרשת, רוב בני האנוש, לכודים לנצח.

13

   היינו צריכים להיערך מחדש. כבר לא היינו צריכים לחפש את הפרוש למה שהתגלה בדיסק און קי. התקדמנו. ראינו איך מבודדים קבוצה מסוימת, ואיך משחקים איתה ברשת. לא הבנו עדיין מה גרם לקפיצה הגדולה של המשתמשים ברשת. שון, כדרכו, השיב בשאלה על השאלה: "מה הבעיה?" כשהבחין שאנחנו לא אתו, המשיך: "תפתו את האנשים במשהו ותראו איך הם משתוללים."
התחלנו "לשחק". השתמשנו בבסיס הנתונים של שכונה בסאן פרנציסקו, ושלחנו מסר לנמעניה: "אנחנו קבוצת תושבים שמעוניינת להעלות את רמת הביטחון בשכונה, ודורשת מהעירייה להוסיף פנסי רחוב. האם תצטרף אלינו?" תוך כמה דקות החלו לצוץ תשובות. לאחר כחצי שעה היו כבר למעלה מחמישים חברים בקבוצה. עזבתי את שון, נותן ליוזמה לרוץ ברשת. הוריתי לו להוריד את היוזמה לאחר שהבנתי שאפשר לעשות אותו דבר גם עם שמונה מיליון משתמשים.
ביקשתי מפרנק לקבוע פגישה עם היועץ המשפטי של המשטרה, במשרדו שבמפקדה הארצית. כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה שהיא נקבעה למחרת, לשעת ערב מאוחרת. הייתי חייב לבדוק אם אזרחי המדינה מוגנים מהשתלטות שכזו על חייהם. ידעתי את התשובה. רציתי רק אישור רשמי.
פרנק הגיע למחרת לתחנה רכוב על אופנוע חדש. "תראה איך מתפנקים בשנת שבתון," הוא חייך בחצי פה וגרר  אותי החוצה כדי לראות אותו. שנינו אהבנו אופנועים ונהגנו לרכב ביחד מגיל צעיר. התרשמתי מהכלי היפה. סובבתי אותו מכל הכיוונים, שואל את השאלות הנכונות, בשפה שמובנת רק לאופנוענים. היה לנו הרגל מוזר: להעניק לכל אופנוע כינוי חיבה.
"איך קוראים לו?" שאלתי מתוך מחשבה שעל הפרט הזה פרנק עדיין לא חשב. התבדיתי.
"איך אתה חושב? הרי לכזה יופי אפשר לתת רק שם אחד – "ביוטי," הוא שאג לעברי. 
הסכמתי אתו בחיוך, שנמחה מייד: "היי, שכחנו שאנחנו נוסעים הערב ביחד ליועץ המשפטי, מה נעשה עם ביוטי?" פרנק עמד על דעתו שירכב עליו.
הייתי אמור לדשדש במכוניתי הרחק מאחור.
בערב כשיצאנו מהתחנה, עמדתי לצדו של פרנק כשהתניע את ביוטי.
"הוא לא רק יפה," החמאתי לו. "גם צליל המנוע מעולה."
פרנק הצדיע לעברי לאות תודה, ויצא בתרועה לדרך.
מכונית יונדאי אפורה חנתה מול היציאה מהחניה.
לא הייתי מבחין בה לולא פנס האופנוע שהאיר לעברה.
הבחנתי בחובש קפושון.
חזרתי בריצה לתחנה, מתפלל שוויטני עדיין שם. המשרד שלה היה ריק. ביקשתי מהקצין התורן שיתלווה אלי בדחיפות. סיפרתי לו במהירות על הנהג החשוד וביקשתי שיעצור אותו, אלא שהמכונית כבר לא הייתה במקום.
הדרך נראתה לי לפתע ארוכה ומייגעת. חששתי שאפול קורבן, שלפרנק יקרה משהו.
הבנתי לפתע עד כמה אנחנו פגיעים.
משחקים באש, חשבתי.
התקשרתי לפרנק וסיפרתי לו על העוקב. הדממה מהעבר השני הייתה עמוקת משמעות, שנינו הבנו שאנחנו על הכוונת.
למזלנו הכל עבר בשלום.
לאחר כמחצית השעה ישבנו מול היועץ המשפטי.

14

    למרות  האירוע שקדם לה, הפגישה הייתה טובה. היועץ המשפטי היה בעניינים. הוא הבין את טענתנו וחשף את אוזלת ידה של המשטרה בטיפול בחברות האינטרנט. "נצטרך חקיקה מיוחדת," הסביר, והבנו שהדרך להגנה על אזרחי המדינה עוד ארוכה.
"בשנה של חילופי שלטון, אין סיכוי שמישהו יעסוק בנושא כזה. למרות שהוא חשוב מאוד, בסדרי העדיפות של השלטון הוא זניח למדי," הוסיף נדבך שלא חשבנו עליו.
הפגישה הערימה משא נוסף על כתפיי. מישהו הניח עליהן חובה נוספת, וחובה מוסרית תמיד העיקה עלי יותר מכל.
   על שאלה נוספת שהטרידה אותי – מה רצה האיש החזק מפרופ' רות – הצטיירה במוחי תשובה אפשרית; ייתכן שבדק איתה את גבולות חוקי האתיקה. חזרתי לספר האתיקה ועברתי על כולו. לא מצאתי תשובה. כשהספר נכתב, אף אחד מהמומחים שרואיינו לצורך כתיבתו לא העלה בדעתו את העתיד להתרחש.
    משהו נוסף הציק לי. העליתי את הדיסק און קי על המסך, ראיתי איך קפצו הנתונים והבחנתי בתגובתו השמחה של האיש החזק. הבנתי את מלוא משמעותה. גלשתי לשקף הבא. ראיתי איך חזרו הנתונים ואת חיוכה של פרופ' רות. לא הבנתי את תגובתה וקראתי לשון.
הפעם שון נראה מהורהר – התכנים המניפולטיביים הללו לא היו חלק מתחום התמחותו.

15

   עדכנתי את פרנק בשאלה הלא פתורה. הוא גרד בראשו ושאל: "ממי לדעתך אנחנו יכולים לקבל תשובה?"
"היחיד שאני מכיר הוא דין רידמן, אבל ברור שלא הייתי רוצה להיכנס שוב לגוב האריות."
"בוא נשתף את ברנדה," הציע. ברנדה היססה לפני שהציעה לפנות לדין, לתזכר אותו בפרשת חברת הפארמה, ולשאול אם התהליך יכול להיות דו כיווני: כמו שמטים את הגולשים לכיוון אחד – לרכוש מוצר מסוים, האם אפשר להטות אותם להפסיק לרכוש אותו? תשובה חיובית נראתה הגיונית. ברגע שאתה מציג מוצרים דומים במחירים שונים, הגולשים, ברובם, יעדיפו את הזולים. אלא שזה לא היה המצב; ראינו לפנינו פעולה שגרמה למיליונים לשנות כיוון, מבלי לבצע כל פעולה שיווקית.
"צפה לתשובה מעניינת," היא ניתקה את השיחה.

16

   באופיי שנאתי לדחות דברים, וברוב המקרים נטיתי להגיב מיד. שאבתי ביטחון מכך שפרנק ישב לצדי. התקשרתי לדין, עדכנתי אותו שאני מתקדם בעבודתי, ומחפש תשובה לשאלת מפתח: "כאשר חברה עורכת מסע פרסום למוצרים שווי ערך של חברה מתחרה, אבל במחירים זולים יותר, ברור שתמכור יותר. אבל במקרה שלנו, לא זה מה שקרה – המוצרים היו שווי ערך והמחירים דומים. משהו אחר גרם להפסד של הלקוחה שלנו. כאילו מישהו שלח יד לרשת ועשה משהו לרעתה."
מהעבר השני הייתה דממה: "אני חושב," אמר והרחיב: "קשה לי לענות לך מתחום הפרסום, אבל אני יכול להתייחס לתחום החברתי. למשל, אולי הופץ מידע שקרי ברשת על המוצרים של החברה שלכם, שגרם להפסדיה?"
"חשבנו גם על זה כשעלינו על הבעיה, ולא גילינו דבר," הגבתי במהירות.
דין שינה כיוון: "זווית ראייה אחרת קשורה לאופן הצגת המידע. אנחנו יודעים היום הרבה על אופן שאילת שאלות. אנחנו יודעים שבהרבה מקרים ניתן לקבל תשובה מסוימת לפי האופן שבו נשאלת השאלה."
בינגו! הרגשתי שמצאתי, אבל התמונה עדיין הייתה מטושטשת. הדברים לא היו נהירים מספיק. חשתי בערפול החשיבתי. הבנתי שאני קרוב. אפילו קרוב מאוד.
דין הרחיב את דבריו. הוא אפילו צרף דוגמה. הקשבתי בקשב רב.
התבוננתי בפרנק. הוא נראה מהורהר.
הפעם הייתי שלב אחד לפניו: כלב הציד מתח את שרירי הרגליים האחוריות.

 

   17

  באותה שנייה הגיחה התשובה לעברי.
לעזאזל!
טעיתי!
לכל אורך הדרך!
התייחסתי לפרופ' רות כאל מומחית לאתיקה. זה לא היה הכיוון. פרופ' רות הייתה מומחית ללמידה. היא ידעה המון על שאילת שאלות. היא ידעה בדיוק איך להציג שאלה שתוביל את המשיב לתשובה הרצויה, וזה מה שהבוס הגדול חיפש. זו הסיבה שהייתה כל כך מרוצה. היא הראתה לו מה היא יודעת.
הוריתי לשון ומוניקה להצטרף אלינו. סיפרתי להם מה גילינו עד כה.
"סיעור מוחות" ביקשתי.
"נגיד שפרופ' רות העלתה לרשת שאלה שגרמה למשתמשים לנהוג בצורה מסוימת. מספר המשתמשים עלה דרמטית. כאשר הציגה שאלה או תשובה שגרמה להם לסגת, מספר המשתמשים ירד דרמטית. בואו נחשוב על דוגמאות.
מוניקה קפצה ראשונה למים: "נשלח למיליוני נמענים את המסר הבא: רוצה לזכות עוד היום במכונית חדשה? השב על השאלה הפשוטה הבאה ותשתתף בהגרלה הקרובה הערב: כמה פעמים גלשת היום באתר המפלגה הדמוקרטית? פעם אחת, שלוש פעמים, חמש פעמים ויותר?" נוכל לאתר את המתעניינים באותה מפלגה, אולי את המתנדנדים."
"אני מעריכה שרבים ינסו את מזלם והגרף יעלה."
"כשנרצה להוריד אותו, נציג את התשובה הבאה: במכונית זכה סטיוארט ב'. תודה לכל המשתתפים.
באותו רגע הגולשים יעזבו את הדף." 
   פרנק המשיך את הרעיון של מוניקה ולקח אותו הלאה. "האם תסכים לציין אנונימית במי בחרת? אם כן – תיכנס להגרלת מכונית חדשה, שתערך בשעה 22:00."
   הבנו את המשחק החדש. אין צורך להכין קמפיין בחירות מסובך. צריך פשוט לשגר מסר נכון. המשתמשים כבר יעשו את העבודה. הצגת מסרים דרך שאלה תמיד מגרה יותר. האיש החזק פשוט למד עכשיו את הנושא, ופרופ' רות הייתה מורה מצוינת.

18

   השאלה הגדולה הייתה: "בשביל מה צריך את זה?" גם התשובה הגיעה מהר. למשל, להציג לראש ממשלה נתונים מסוימים, שמסוגלים להשפיע על החלטותיו.
הבנו עוד, שבשיטה הזו אתה יכול למכור כל דבר שתרצה. תציע ליצרנית מיקסרים, למשל, לפרסם באתר שלך ללא תשלום. בתמורה, תבקש ממנה להעניק מיקסר כפרס לגולשים. מספר הגולשים באתר יגדל. תוכל לנצל את התנועה הערה כדי לפנות למפרסמים נוספים. כך תרוויח מהמפרסמים מבלי שזה יעלה לך כלל.
הבנו למה המשתמשים הם היעד.

19

   למרות שלכאורה פתרתי את שאלת פרופ' רות והאיש החזק, לא הייתי מרוצה. היו שאלות נוספות לגבי הדיסק און קי, ואשתו של מייקל קפצה לנגד עיני. מה הקשר? מה פרופ' רות רצתה ממנה? האם היא קורבן? יעד מקרי? קרובת משפחה?
פניתי לשון שיברר על ג'וזפינה רוז כל מה שניתן.
פניתי למוניקה. העלינו כמה אפשרויות: אולי רצתה להמליץ למישהו עליה? אולי רצתה להיעזר בה באופן פרטי? אולי גילתה על מוניקה ומייקל, והחליטה להשתמש בעניין נגדה במידת הצורך? אולי הייתה צריכה כלי נשק נגד מייקל? שוחחנו על עבודתו של מייקל. לא מצאתי שום דבר חריג. לפתע מוניקה ציינה שחברת היי-טק מפאלו אלטו פנתה אליו כדי שיבצע עבורה עבודה שקשורה לניתוח נתונים. נדרכתי. כלב הציד אמנם לא הגיב משמעותית, אבל דמיינתי את הלשון משתרבבת מפיו.
"מה מייקל יודע עלינו?"
"שאני עושה עבודה זמנית עבור משרד פרסום בסאן פרנציסקו."
"מתי תפגשו שוב?"
"אנחנו נפגשים בימי שלישי בערב, אבל לאור המעבר למתקן המשטרתי, הודעתי לו שהשבוע לא ניפגש."
"האם תוכלי לדובב אותו, בשיחת טלפון, כדי לקבל יותר פרטים על החברה הזו? לשאול את מייקל מה הוא עושה עבורה? או למכור לו סיפור שאת חושבת להשתלב בתעשיית ההיי-טק עם סיום הלימודים. אולי יוכל לברר עם החברה אם יש שם מקום עבורך?"
  כשחזרתי למחשב, שוב הופיעה תמונת המסך של ניו יורק. גייסתי את שון. לאחר כשלוש דקות, שבהן רץ וקיפץ על המקלדת, שמעתי אותו מהמהם "מוזר." הבנתי שהסיפור לא פשוט כמו שהוא נראה.

20

   הבנתי שזו העת להיפגש עם הבוס, לעדכן אותו במה שגילינו, ולבדוק את מהות הקשר שלו עם פרופ' רות. בפגישה הבאה עם וויטני, ביקשתי לטוס בבוקר לאל.איי במטוס הדואר ולחזור אתו בערב.
קבעתי למחרת בבית החולים עם הבוס, שנשמע שמח לראות אותי.
בררתי עם פרנק אם יש חדש בחקירת התאונה שלו. התשובה הייתה שלילית. שאלתי את וויטני, שהבטיחה לברר.
   קבעתי פגישת קבוצה בארוחת הערב בנושא: "לאן ממשיכים מכאן". רציתי שנדבר על עניינים בלתי פתורים:
מי עוקב אחרינו ולמה, מדוע מייקל גויס לחברת ההי-טק ומה מטרת תמונת המסך במחשב שלי.

חלק שניים עשר: היא נוסעת מהר מדי

1

    ג'יני ידעה בדיוק מתי היה רגע השבירה שלה. זה קרה ביום אביבי בחודש אפריל. היא זכרה את היום ההוא כאילו היה אתמול. בבוקר מוקדם השמש כבר זרחה במלוא הדרה. ביציאה מהבית נטלה את המעיל כהרגלה, בכל זאת היה עדיין קר. זה היה יום עמוס פגישות, אחת מהן בהפסקת הצהרים שלה. היא נטלה קפה מהבר בקומת הכניסה לבניין שבו עבדה, ובשנייה האחרונה בחרה גם כריך, שיחזיק אותה עד הערב. לאחר מכן טיפסה במדרגות למשרדה, כדי להניע קצת את השרירים. היא ברכה את כולם בבוקר טוב לבבי, וביקשה ממזכירתה שתיכנס אליה לעדכון.
   בתיבת הדואר הופיע מזכר מהישיבה אמש. שם עלה לראשונה נושא הטיית הנתונים. היא הכירה את הבעייתיות של התחום מפרשיות קודמות, שבהן היו מעורבות חברות אחרות. הן התמוטטו בדיוק בגלל העניין הזה. היא הייתה בטוחה שהחברה שלה לא תיתן יד לדבר.
   אלא שאתמול היא הייתה במיעוט. הבוס התחיל את הדיון בתיאור מצבה הקשה של החברה. ההכנסות מפרסום ירדו משמעותית, ההוצאות עלו, ההשקעות שעשו לא הניבו את הרווחים הרצויים. כל מנהלי התחומים נקראו לדגל. גם היא.
   ג'יני הייתה אחראית על קשרי לקוחות. תמיד הקפידה על מהלכים חוקיים. אף פעם לא העלתה בדעתה שתצטרך להציע "פיתוי אפור" כדי שימשיכו לעבוד איתה. בזמן האחרון החלה להבחין במהלכים מהסוג ההוא: זה התחיל ממתנה שהבוס שלח לאחת החברות לחג המולד, שחרגה קצת מתחום הטעם הטוב. זה המשיך במגמה של הבוס לשנות קצת את תוצאות הפרסום בקמפיין מסוים, עבור לקוח אחר. היא קיבלה את החריגות האלה כלגיטימיות, הבינה שאלה כללי המשחק. השוק החופשי – חופשי לגמרי, חזרה ואמרה לעצמה, והשלימה עם המצב.
   ככל שחלף הזמן, החריגות הלכו וגברו. בהתחלה חשבה שזו מעידה חד פעמית, אחר כך החל טפטוף, בהמשך זרם קבוע ולבסוף שיטפון. כשהמפל איים להטביע אותה, הבינה שעליה לעשות מעשה. אבל מה?

2

   לג'יני היה חשוב להמשיך לשמור על משרתה. על משרה כמו שלה היו הרבה קופצים. היא ידעה שאם תיכנע  לערכיה, היא תאויש עוד לפני שתכניס את אחרון חפציה לארגז הקרטון. היא ידעה שאסור לה אפילו לחשוב על זה. היה לה זוג הורים חסרי הכנסה ממשית, בן שילמד באוניברסיטה יוקרתית, בת שצריכה שיעורים פרטיים למכביר, ובעיקר בעל שהכנסתו נמוכה בהרבה משלה. היא החליטה לטפל בעניין כמו שתמיד טיפלה בעניינים בעייתיים שהגיעו אליה: בדיסקרטיות ובחוכמה. זו הייתה הסיסמה שלה. הפעם הייתה זקוקה לה ביותר.
   כאשר דין התדפק על דלת משרדה באותו בוקר, התלבטה אם לשתף אותו בהרהוריה. דין היה בכיר כמוה. הם נהגו להיפגש מדי פעם "להחלפת דעות", כמו שקראו לזה. היא נהגה לשמוע את דעתו כשהתלבטה בעניינים מסוימים. הוא הגדיר אותה "כצד השפוי שלו". הם אהבו לעבוד ביחד, ונהנו לפעמים גם מפגישות אקראיות, לארוחה קלה פה ושם או לכוס קפה על הבוקר.
   דין החזיק את "כוס הבוקר" שלו, כך כינה את כוס הקפה הראשונה מדי יום, ושמח לראות גם את הכוס שלה על השולחן. הם התחילו ברכילות על הפגישה אתמול, נמנעים מלגעת במקומות החשופים. ככל שהשיחה התקדמה, ג'יני הבינה שדין מגשש את דרכו אליה. בעניין ההוא. היא חשה שמצאה בן ברית.
   לג'יני הייתה תכונה אחת שתמיד פעלה לטובתה. היא ידעה להמתין. היא המתינה שדברים יקרו, למרות שחזתה שהם עתידים להתרחש. היא המתינה שיפנו אליה לקבל את חוות דעתה. בעיקר המתינה גם כשהתרחשו דברים שלא לרוחה.
   דין היה שונה ממנה. הוא לא הסתדר טוב עם חוסר ודאות. הוא לא סבל כשדברים נקבעו בשונה מעמדתו. הוא לא אהב להמתין. הוא היה קצר רוח במובן מסוים, למרות שבכירים כמוהו היו צריכים לדעת להתאפק.
   ג'יני הציעה לצאת לסיבוב. חבריה לעבודה הכירו את ההרגל המוזר הזה אצלה. תמיד הסבירה שהיא נוהגת כך כשדברים חשובים במיוחד דורשים את תשומת ליבה, וטרחה להרחיב שרעשי הרקע בסביבתה – טלפונים והודעות שקופצות למסך, תמיד מסיטים אותה מהעיקר. אבל האמת הייתה שונה לחלוטין; ג'יני סבלה "מפרנויית האזנות" – מחשש תמידי שמאזינים לה. בעניינים חשובים בחרה להיות משוחררת לגמרי מאימת "האח הגדול", ולא אחת הצליחה להגיע למסקנות יוצאות דופן. אז הציעה פתרונות שאחרים לא חשבו עליהם קודם. דווקא הפרנויה שלה העניקה לה ייתרון על עמיתיה. אפילו הבוס פנה אליה במקרים שבהם היה עם הגב אל הקיר. אולי בזכותה הצליחה להחזיק במשרה רמה כל כך, זמן ארוך כל כך.
   כשעשתה לעברו את התנועה ההיא עם הראש, הבין שהם יוצאים החוצה. הוא כבר התלווה לג'יני לכמה סיבובים בעבר. הוא ידע שהיא מבינה אותו מבלי לדבר.

3

   דין דיבר ראשון: "לא אהבתי את מה שראיתי אתמול." היא הנהנה, שולפת את הנייד, מתבוננת לכאורה בהודעה שהופיעה, ומכבה אותו. דין היה מהיר תפיסה. הוא נהג כמותה. הם התרחקו מהבניין, הולכים לעבר שביל היציאה מהקמפוס. כשחצו את הכביש לבית הקפה שממול, הבינו שהם משלבים כוחות על מנת לשנות את המצב.
   ג'יני נכנסה ראשונה, התיישבה בקצה החדר, עם הגב לקיר, כדי שתוכל לחלוש על כל מי שנכנס. דין התיישב מולה, עם הגב לכניסה, סומך עליה.
ג'יני דיברה לאט ומעט, אבל לשניהם זה הספיק: "גם בעיני זה לא מוצא חן. השאלה איך מפסיקים את זה, ובעיקר איך יוצאים מזה, מבלי להיפגע."
  כל אחד מהם הרהר במצב מנקודת מבטו. דין חשב איך לצרף בכיר נוסף מבלי לעשות גלים. ג'יני חשבה כיצד עליהם לפעול ביחד כדי שהפעילות תיעצר. שניהם הבינו שחובה לעצור את הבוס לפני שיהיה מאוחר מדי. שניהם ידעו שהבוס לא לבד במשחק. מעליו ניצבים הדירקטוריון וחבורת בעלי המניות. לרגע, שניהם חשבו להתחיל מהבוס, אבל הבינו שהדג מסריח מהראש. הבוס הוא רק המבצע. בשלב שבו הם היו, זה כבר היה מאוחר מדי.
   דין התבונן באיזו נקודה עיוורת על הקיר מולו, אולי היא תהיה זו שתאיר את עיניו: "מה עם איגוד האינטרנט הארצי? אולי נגרום להם לרחרח אצלנו וזה יבהיל את הבוס וחבורתו?"
ג'יני נשפה לעברו במהירות: "חבורת אפסים שלא יכלו להשתלב באף חברה רצינית בעמק, אז פנו להציק."
דין ידע שהיא צודקת.
   "עד כמה המצב הפיננסי שלנו חמור?" – הוא הציג זווית חדשה.
"אין לי מידע מדויק, אבל אם זה הכיוון, כנראה שהבעיה רצינית."
   שניהם הבינו שעלו על דרך ללא מוצא: החברה תינזק משמעותית אם יתפסו אותה. בראש וראשונה יפטרו אותם, כי היו המבצעים הראשיים של מה שקרה. הם יהיו השעיר לעזאזל.
מאידך, החברה גם תינזק משמעותית אם לא תמשיך לעשות את מה שהחלה לעשות, כי לא תשרוד כלכלית. יש לשער שתבחר לצמצם את כוח האדם. כיוון שהבכירים הם ההוצאה העיקרית, הם יהיו הראשונים שילכו הבייתה.
הם הבינו שהאקדח כבר כוון אליהם, השאלה הייתה רק מתי יירה.
   ג'יני סיימה את הקפה והחלה לקום ממקומה. הפגישה הראשונה שלה הייתה אמורה להתחיל בעוד כחצי שעה.
   "מחר בשמונה בבוקר כאן, עם רעיונות רציניים להתחלה," התיזה לעברו.
   "נצא מכאן בנפרד. היום אתה משלם, אני ממהרת. מחר תורי."

4

   דין ידע שג'יני היא היצירתית ביניהם. במסגרת תפקידה – גיוס ושימור לקוחות, הייתה צריכה להגדיל באופן קבוע את מעגל הלקוחות. למעשה – להעביר לקוחות מחברות אחרות אליהם. המתחרים כבר נתנו ללקוחות את כל מה שאפשר, היא הייתה חייבת לחשוב מחוץ לקופסה.
הוא היה איש מקצוע, ידע לעשות את מה שלמד. לזכותו ייאמר שהכיר במגבלות שלו. הוא הבין את הפסיכולוגיה של הרשת על בוריה, וזה מה שהתפקיד דרש. אבל, בשונה מג'יני, היה קשה לו להסיק מהמקצוע אל החיים עצמם. פתאום עלה לו רעיון: להעתיק את הרשת לחיים. הייתה לו תחושה טובה, הרגיש שלרעיון יש סיכוי להצליח: "בואי נפעיל על החיים את מה שאני מפעיל על הרשת," אמר כשנפגשו למחרת. ג'יני שלחה לעברו מבט תמה. הוא החל לפרט. אחרי חמש דקות הצטיירה לנגד עיניה התמונה על כל פרטיה.
   רעיון לא רע, היא זכרה שאמרה לעצמה. אבל איכשהו לא הרגישה מסופקת. היא באה עם רעיון נוסף. האמת, הוא לא היה רחוק מהרעיון של דין.
   "בוא נתחיל הפוך, נגיד שתפסו אותנו. אנחנו חייבים להציל את עצמנו. מה נעשה?" היא פתחה בשורה של רעיונות. לא רע, הוא אמר לעצמו.
באותו רגע ממש, הם התבוננו אחד בעיני השנייה, והבינו שחשבו בדרך דומה אך הפוכה: הוא מההתחלה לסוף, היא מהסוף להתחלה.
   ג'יני הייתה הראשונה: "מחר בבוקר, בבית הקפה, בקצה השני של הרחוב. כל אחד יציג את התוכנית שרקם."
כשיצאה מהקפה והחלה לחצות את הכביש לכיוון הקמפוס, היא קלטה את המכונית בזווית העין.
היא נוסעת מהר מדי, חשבה.
כשהרגישה את המכה, קיבלה את ההוכחה שצדקה.

5

   דין שמע את המכה ורץ החוצה, כמו כולם. כשהבחין בג'יני שרועה על הכביש, רצה לרוץ לעברה. בשנייה האחרונה עצר בעצמו. הוא לא רצה שישייכו אותו אליה. רווח לו כשהבחין שהיא זזה קצת. זה יכול היה להיות אני, הוא זכר שחשב. הוא רצה לחייג למשטרה, אבל משהו עצר אותו. למרות ההרגשה הכבדה, הוא הסתובב ונמלט מהמקום. אנשים החלו להתגודד סביבה והוא ידע שמישהו כבר יזעיק אמבולנס. הוא חייב היה להיעלם.
   כחצי שעה שוטט ברחובות. לבסוף התקשר למשרד, הודיע שהוא בפגישה ויאחר קצת. הוא נכנס לגן הציבורי הראשון שנקרה בדרכו ונשם כמה נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמו. הוא היה נסער מאוד. היה ברור לו שהמלחמה החלה. הוא רק לא ידע מי האויב וכיצד עלו עליהם. ברור שרצו להשתיק אותם. עכשיו כבר היה בטוח, שאם היה יוצא ראשון, הוא היה זה שהיה שרוע עכשיו על הכביש.
אל תעשה כלום, הוא אמר לעצמו.
תמתין. תלמד מג'יני.
   כפסיכולוג, תמיד היה לו כדור הרגעה קל בארנק. הוא השתמש בו לפני פגישות חשובות במיוחד, כשהרגיש שהרגש שלו גואה ומשבש את ההיגיון. הצפת הרגש תמיד הציקה לו. ככל שבגר, למד לנטרל אותה יותר. הוא למד לעשות מדיטציה ומיינדפולנס, ואפילו השתתף באופן קבוע בשיעורי צ'י קונג בזום, שרצו ברשת. יש ייתרון במקצוע, היה אומר לעצמו בכל פעם מחדש. לפחות אני יודע להבחין במנגנונים החזקים והחלשים שלי.
   הוא נטל את הכדור והמתין שישפיע. מזל שהשמש זורחת, הציץ כלפי מעלה. לפחות היא בעדי, העניק לה חצי חיוך.

 6

   ההודעה תפסה את פרנק בדיוק כשנכנס למשרד: "תאונת פגע וברח בפאלו אלטו. הנפגעת, ג'יני מייסון, היא עובדת בכירה בתעשיית ההי-טק. בתאונה הייתה מעורבת מכונית סמויה של המשטרה, שנעלמה לאחרונה בסאן פרנציסקו. מי שיש לו נגיעה לעניין, נא ליצור קשר עם המפקדה."
   פרנק התקשר לברנדה, שהוסיפה אותו לקבוצת המסרונים שעבדה על המשימה החדשה. הוא שלח את ההודעה לג'ימי, שבדיוק נחת באל.איי. כשג'ימי התקשר לברנדה, היא הורתה לו להקליט את השיחה עם הבוס ולשלוח אותה אליה.
   צוות ממשטרת פאלו אלטו נשלח לקמפוס לתשאל את חבריה לעבודה של ג'יני.
כשדין נכנס לקמפוס, הרגיש בתכונה לא רגילה. כמה שוטרים הסתובבו בשטח. הוא עלה למשרדו, מעריך  שלא יחלוף זמן רב עד שיגיעו אליו. הוא הבין שעליו להיעלם.
הוא התקשר מהמשרד לאשתו, לבדוק מתי היא חוזרת הבייתה. היא הייתה בכנס מקצועי בצפון קרוליינה. "רק מחר," השיבה. הוא אסף את מטלטליו, כמי שיוצא לפגישה. "יום עמוס," אמר למזכירתו, "אלך מפגישה לפגישה. אצור קשר בהמשך. ייתכן ולא אחזור." היא שלחה אליו מבט תמה, נזכרת שלא ראתה את הפגישות ביומן, אבל יודעת שלפעמים זה היה קורה לו – הוא לא תמיד היה זוכר לעדכן אותה.

 7

   פרנק הכיר היטב את החבר'ה בתחנה של פאלו אלטו. הוא היה איתם בקשר לאחרונה בגלל השמירה על ג'ימי. זו לא הייתה תחנה גדולה, כי האזור היה שקט למדי. עמק הסיליקון היה אזור עשיר בכל קנה מידה. אולי האזור העסקי העשיר בעולם, לכן הייתה בו שמירה רבה: לחברות הגדולות היה מערך שמירה משלהן. הבינוניות העסיקו חברות שמירה פרטיות. לאוניברסיטה היה אגף ביטחון, שהיה אחראי על השמירה בקמפוס. בשכונות המגורים הסתובבו ניידות של חברות שמירה נוספות.
למשטרה לא הייתה עבודה רבה. האירוע שהתרחש בבוקר, העמיד את כל התחנה על רגליה. הוא היה יוצא דופן. שובר שלווה.
   כשמפקד התחנה היה על הקו, פרנק עדכן אותו שהמכונית שהייתה מעורבת בתאונה שייכת לתחנה שלו. הוא ביקש לדעת היכן אפשר יהיה לראות אותה. את הדממה אפשר היה לחתוך בסכין. כשמפקד התחנה דיבר, פרנק בקושי שמע אותו, כנראה לחש: "אי אפשר, היא נעלמה."
לקח לפרנק כמה שניות בלבד להתעשת כששאל: "אז איך בהודעה הפנימית של המשטרה היו פרטי המכונית?" התשובה נשמעה הפעם בברור: "ממצלמת הרמזור בצומת מול בית הקפה, ממנו יצאה הנפגעת. המצלמה קלטה את מספר הרישוי של המכונית והתברר שזו מכונית משטרה עם מספר אזרחי. בדקנו לאיזו תחנה היא שייכת והתקשרנו אליה. נודע לנו שנגנבה כמה ימים קודם ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה."
   "אני בדרך אליך," פרנק שאג לנייד. "אני עובד על תאונה דומה שאירעה באל.איי. מרגע זה אני מבקש שתשים איפול מלא על החקירה. מבחינתך אף מילה, כולל לחבריך בתחנה, וברור שדממה מוחלטת מול התקשורת."

8

   "החקירה באל.איי הגיעה למבוי סתום," עדכן אותי הבוס כשנפגשנו. ברגע שראיתי אותו, הבנתי שעבר חוויה קשה; הוא רזה מאוד, יד אחת שלו הייתה בגבס. האף שלו נשבר ועדיין לא תוקן. עיניו היו קטנות מהרגיל. שיניו הקדמיות היו שבורות. הוא באמת נראה כמו אחרי תאונה קשה. לפחות מצב הרוח שלו היה טוב. הוא מאוד שמח לראות אותי. כנראה סבל גם מבדידות.
  ביקשתי שיפרט. הוא תאר את המוסך שהמכונית הוכנסה אליו כמוסך נטוש, שהיה שייך למישהו שלא גר בקרבת מקום, כך שכל אחד יכול היה לעשות בו כרצונו. את מי שהחדיר לבעל המכונית סם שתייה, בערב שקדם לתאונה, קשה היה לאתר: הוא ישב על הבר במשך שעתיים ומספר אנשים התחלפו במושבים לידו. הברמן עבר תשאול עמוק, וגם הוא לא יכול היה להיזכר במישהו חריג. סוכנות הרכב נוקתה מחשד, לאחר שהוציאה את המכונית לרחוב בערב שלפני התאונה.
   השאלה הקריטית הייתה מי יכול היה לנהג מרחוק את המכונית האוטונומית. גם שאלה זו נותרה ללא תשובה, בעיקר בגלל אינסוף האפשריות שעלו: החל מאלפי הפועלים שעבדו אצל יצרן הרכב, ועד להאקרים שפיצחו את קוד ההתנעה של הרכב, עובדי סוכנויות רכב שאוחסנה בהם ואפילו בעלי רחפנים שהשתלטו עליה מרחוק.
אחת התקלות, שנחשפה לגבי היצרן, הייתה המספר הרב של האנשים שיכלו לנהוג אותה. הסתבר שכאשר היצרן העביר מכונית חדשה לסוכנות רכב, הוא העניק לסוכנות שני מפתחות. שני זוגות מקוריים נשארו אצלו. הקוד הסודי של ההתנעה הוכנס אצל היצרן, באמצעות תוכנת שליטה, שיש אותה גם למוסכים מורשים. אנשי מקצוע רבים טיפלו במכונית עד שיצאה לשוק. כל אחד מהם יכול היה לדעת את הקוד.
  למרות שלכאורה יצאתי בידיים ריקות, הבנתי שבפאלו אלטו צריך להתחיל לחפש מוסכים ישנים או מקומות מסתור דומים לאחסון הרכב. במכונית היה נהג. זה הקל על החיפוש. הוא צולם בכמה רמזורים לפני שנעלם. יכול להיות שזה הבחור שעקב אחרי במזח הדייגים וגנב את המכונית. סטיבן צילם אותו. התמונות הועברו כבר אז למשטרה.
   הבוס תאר את התאונה כניסיון רצח, שיצא ממנו בנס. הוא לא הצליח להעלות בדעתו מישהו שהיה רוצה לרצוח אותו. המשטרה עברה אתו על כל פרט שהיה קשור לעבודתו, לחייו האישיים ולפרויקטים עתידיים. חוץ מהפרויקט שלי, שגם לגביו עדיין לא הבנו מה בו הצדיק ניסיון רצח, שום דבר אחר בחיי הבוס לא יכול היה להוביל למעשה קיצוני שכזה.
הבנתי שגם בפאלו אלטו היה ניסיון רצח. מה הקשר בין שני המקרים? האם לבכירה שנפגעה היה קשר כלשהו אלי?
   התקשרתי לפרנק כדי לשתף אותו בדעותיי.

9

   דין המתין לאיזבלה בחניון הבניין. הוא שיער שתגיע בסיום יום העבודה הבייתה. היא בדיוק יצאה מהמכונית כשראתה אותו מולה, שם אצבע על פיו לאות השתקה, והולך לכיוונה. הוא סימן לה לחזור למכונית והצטרף אליה. בחושיה החדים הרגישה שהוא נסער. הוא אמר שהוא חייב לשוחח איתה.
   איזבלה הייתה חברתה הטובה של ג'יני. היא התגוררה לא הרחק ממנה. הן הכירו באוניברסיטה, בקורס ללימודים כלליים, ומאז לא נפרדו. ג'יני הייתה אשת קריירה מהרגע שסיימה את הלימודים. היא ידעה לסמן מטרות וללכת הלאה. איזבלה, מאידך, נשארה בבית לגדל את התאומים. לאחרונה, כשהרגישה שהם מספיק גדולים, עדכנה את ג'יני שהיא מחפשת עבודה. לאיזבלה היה תואר ראשון בפסיכולוגיה, והיא התמחתה בפסיכולוגיה קלינית בתואר השני. ג'יני הייתה בטוחה שהיא מתאימה לעבודה במחלקה של דין.
   לא מזמן נפגשו שלושתם אצלו במשרד. דין התרשם מאוד מאיזבלה, כמו שג'יני הבטיחה לו. היא הייתה נחמדה, אבל לא יותר מדי. היא הייתה גם מהירת תפיסה וחדת לשון, ובו זמנית עדינה, עם ארשת חיובית על פניה. דין חיבב אותה מהשנייה שהחלה לדבר. למרות שלא היה לו תפקיד פנוי עבורה, החליט לגייס אותה לסייע לצוות הקליני. הוא העריך שבהמשך אפשר יהיה לתפור משהו עבורה. איזבלה השתלבה בקלות בעבודה, ולאחר זמן קצר כבר צורפה לפרויקט המוביל. נראה היה כי מקומה בחברה מובטח.
   אחרי השיחה הראשונה בבית הקפה עם ג'יני, חשב לפתע על איזבלה. חבל שיצטרך לוותר על שירותיה, עלתה בו המחשבה, כששוחחו על מצבה הבלתי אפשרי של החברה. דמותה של איזבלה עלתה שוב במחשבתו כשהחליט להימלט. הוא היה בטוח שהמשטרה תחפש אחריו. היה לו ברור שתגיע אליו הבייתה. אבל קודם לכן היה חייב לתאם עמדות עם ג'יני. הוא לא יכול היה להגיע לבית החולים. איזבלה, לעומת זאת, התאימה ביותר לקשר ביניהם.
   דין סיפר לאיזבלה הכל. החל מישיבת ההנהלה שהשתתפו בה ועד לרגע זה. הוא בחר לשים דגש על הקשר שלו לתאונה, ודיווח על תאונה דומה שקרתה לחברו באל.איי. הוא העלה את האפשרות שהוא אמור היה להיות הקורבן, וג'יני רק הייתה חסרת מזל על שיצאה לפניו מבית הקפה.
    איזבלה הייתה המומה. היא עדיין לא התאוששה מהמצב העגום של חברתה וכבר נחת עליה הסיפור הזה. היא הבינה מיד שעליה לסייע לשניהם.
   דין עדכן את איזבלה בתוכנית שרקם בשעות האחרונות: הוא ביקש שתבקר את ג'יני למחרת בשעת בוקר מוקדמת. אם תישן, שתמתין עד שתתעורר. שתעדכן אותה שדיבר איתה. שתגיד לה שהעמדה של שניהם מול המשטרה וגם מול החברה, תהיה אחידה – שהחליטו לגבש תוכנית משולבת של שתי המחלקות שלהם, שמטרתה לסייע לחברה. כיוון שרצו לשמור על סודיות מלאה, בחרו להיפגש בבית הקפה לפני שעות העבודה. לאחר מכן ביקש ממנה לנסוע לג'יני הבייתה ולמחוק מהמחשב שלה כל קובץ שכתבה בשלושת הימים האחרונים. לבעלה היה עליה לומר שג'יני ביקשה ממנה לעזור לה במשהו שקשור לעבודה, ולשלוח אליה לנייד כמה קבצים.
"תעדכני את ג'יני שזה מה שאת מתעתדת לעשות. תצייני בפניה שאני חושש שפגעו בה במקומי, וכי אגיע למשטרה למסור עדות."
כבר כשיצא מהמכונית של איזבלה, הרגיש שהוקל לו. לפחות בעיה אחת נפתרה. עכשיו רק צריך היה לחשוב כיצד לתרץ את התנהגותו לאחר התאונה. "מצב של הלם", היה הפתרון שהחליט לדבוק בו – כפסיכולוג זיהה את ההתאמה לסיטואציה. ההשערה שאולי הוא היה צריך להיות הקורבן, העניקה לפתרון הזה את העוצמות הנדרשות.
   הוא יצא עם מכוניתו מחוץ לעיר, יושב בפקקים כמו כולם. כשירד מהכביש הראשי, לאחר המחלף הראשון, ועצר לארוחת ערב, שם לב שלא אכל כל היום. הוא החזיק מעמד בזכות בקבוק מים, שהקפיד להחזיק ברכב. לאחר כשעה, בחסות החשיכה, סובב את מכוניתו וחזר הבייתה. הוא החנה את המכונית ברחוב צדדי, וחמק לבית דרך הדלת האחורית. מבלי להדליק את האור נשכב מיד לישון.

10

   לארוחת הערב במתקן הזמנו את וויטני. חזרתי מאל.איי. פרנק חזר מפאלו אלטו. היינו צריכים לגבש עמדות ולהתחיל לפעול. קודם לכל היינו צריכים לבדוק את הקשר שלנו ל"פרשת פאלו אלטו", כך קראנו לה. לכולנו היה ברור שיש קשר. לא היה ברור מהו.
פרנק סיפר על הפגישה שלו עם מפקד התחנה המקומית, שלא היה בה כל חדש.
השמעתי את השיחה שהקלטתי עם הבוס.
שלחתי לכולם שאלות שביקשתי עליהן תשובות. השאלה הראשונה התייחסה לג'יני: מה מצבה, היכן היא מאושפזת, האם יש עליה שמירה כבדה, לפחות כמו זו שעל הבוס? מה עשתה בבית הקפה – הרי היה לה קפה בכניסה לבניין, ועמדה נוספת בקומה שלה? האם נפגשה עם מישהו, עם מי, מדוע לא במשרדה?
ביקשתי דוח שיחות מלא של הנייד שלה. ביקשתי לבדוק עם מזכירתה מי היו האנשים שהייתה איתם בקשר בשלושת הימים שקדמו לתאונה. ביקשתי לדעת עם מי הייתה אמורה להיפגש בשלושת הימים הבאים. ביקשתי מפרנק לחבר את צוות החקירה בפאלו אלטו לצוות החקירה באל.איי. ביקשתי משון פרופיל מלא שלה.
השאלה השנייה התייחסה לנהג הדורס. ביקשתי לקבל את כל המידע עליו מהמשטרה, המסלול שעשתה המכונית כשנהג בה, היכן בדיוק נעלמה וסריקה מלאה של האזור שבו נעלמה.
התשובות החלו להגיע: סטיבן עדכן אותנו שלמשטרה אין מושג מיהו העוקב שלי, שככל הנראה גנב את המכונית. ייתכן שהוא היה זה שפגע בג'יני.
וויטני התבקשה לספק מידע עדכני עליו בפגישה הבאה.
שון תאר בעיה עם המחשב שלי. למרות כל ההגנות, מישהו הצליח להיכנס מרחוק לדף הבית ולשתול תמונת מסך. הוא המליץ לנתק את המחשב ולעבור להשתמש בטלפון הנייד בלבד. הוא יבקש מהמרתף שיבדקו את המחשב כמו שצריך.
מוניקה מסרה שמייקל נקרא לעבוד בדיסקרטיות בחברה של האיש החזק. הוצע לו תשלום גבוה בהרבה מהמקובל בשוק עבור שירותיו, "בתמורה לסודיות מלאה", כך זה הוגדר. וויטני הגיבה שהיא "מתיישבת עליו",  זאת אומרת עוברת לנהל אחריו מעקב מלא – טלפון נייד, מחשב, בית, תנועה.
"ייתכן ואצטרך שיתוף פעולה שלך," היא התבוננה למוניקה בעיניים. כולנו הבנו במה מדובר.
חילקנו בינינו את המשימות.
קבענו להיפגש למחרת לארוחת צהרים בתחנה.
וויטני עדכנה את ברנדה.

11

   לארוחה הצטרף לוויטני בחור גבוה ונאה במיוחד. הוא היה בבגדים אזרחיים. היו לו עיניים כחולות גדולות ומבט חודר. וויטני הציגה אותו בשמו הפרטי בלבד, ניק, וציינה שהוא בכיר באגף החקירות במפקדה. ניק מונה על ידי ברנדה לעמוד בראש הצוות שחוקר את הפרשה. כלומר, הוא קיבל אחריות גם עלינו, ובא להכיר את הנפשות הפועלות.
"מרגע זה, כל בעיה, כמו גם כל עדכון, הוא הכתובת," וויטני הבהירה. "הבה נעדכן אותו בממצאים שלנו עד כה."
   פרנק החל בדיווח. "ג'יני בסדר. למזלה ספגה מכות יבשות בלבד. אין שברים. יש שטפי דם. תוך שבוע תוכל לחזור לעבודתה. בינתיים משאירים אותה בבית החולים, תחת שמירה כבדה. עדיין לא תשאלו אותה. היא ישנה רוב הזמן. תחת משככי כאבים. המשטרה הטילה איפול על הפרשה. כשתשוחרר מבית החולים, היא תגיע למתקן שלנו, כדי להיות בהשגחה מלאה של המשטרה. רק לאחר שהפרשה תסתיים, אפשר יהיה לשחרר אותה לביתה. בינתיים, מבחינת המשטרה, היא מוגדרת כאזרחית עם איום על חייה. נוכל לתשאל אותה כשתגיע אלינו."
   "קישרתי בין הצוות החוקר בפאלו אלטו לצוות החקירה של הבוס באל איי. מפקד התחנה הבטיח לעדכן אותי באופן שוטף," סיכם.
   הייתי אחראי לתת תשובה על השאלה השנייה – מה ג'יני עשתה בבית הקפה. "בגלל המצב של ג'יני, עדיין חסר מידע. מאידך, צפו להפתעה: ג'יני עובדת בחברה של דין רידמן. שלשום בבוקר הוא נכנס אליה למשרד לשיחת רעים. לאחר חמש דקות הם עזבו את המשרד והלכו לבית הקפה, ממנו יצאה גם אתמול בבוקר.
בעל בית הקפה העיד שישבה שם עם עוד מישהו. לקח כמה שעות להבין שזה היה דין רידמן, לאחר שצייר קלסתרונים הוזמן לתשאל את צוות בית הקפה. המשטרה לא הבינה למה לא נפגשו במשרד.
והפתעה נוספת: ג'יני כיבתה את הנייד שלה כשיצאה מהמשרד שלשום. היא הפעילה אותו כחצי שעה לאחר מכן, כשחזרה לשטח הקמפוס. ועוד הפתעה, היא כיבתה את הנייד גם אתמול בבוקר. היא לא זכתה להפעיל אותו, כמובן. לא התנהלו בינה לבין רידמן שיחות טלפון. וההפתעה הכי גדולה: דין רידמן נעלם. הוא הגיע אתמול למשרדו בבוקר, שהה בו כרבע שעה, ולאחר מכן הודיע למזכירה שהוא יוצא ליום עמוס פגישות. בערב התקשר אליה והודיע שהוא חולה ולא יגיע למחרת לעבודה. הנייד שלו סגור. שוטר שנשלח לביתו דיווח שלא היה איש בבית. אשתו הייתה בכנס מקצועי בצפון קרוליינה. היא אמרה ששוחחה אתו, "שיחה סתמית" כהגדרתה, אתמול בבוקר. היא חוזרת היום הבייתה. כשיגיע לעבודה, נברר אתו היכן היה ומה משמעות הקשר עם ג'יני.
   שון הציג את הפרופיל של ג'יני, ממנו הסקנו שהיא נחשבת לאשת מקצוע מעולה, חרוצה, שאפתנית ומוכשרת. הדוח על החברה לא היה מוכן. שון המתין לדוחות כספיים ממס הכנסה.
   סטיבן היה אחראי לספק תשובות על הנהג הדורס. גם הוא נעלם. נראה שזה אותו אחד שעקב אחרי. הוא זה שגנב את המכונית.
   הנייד של פרנק התריע על הודעה נכנסת. פרנק עדכן שהמכונית "שלי" נמצאה. היא הייתה שרופה לגמרי. היא הוחבאה לאחר התאונה במקום מסתור, לא הרחק ממקום התאונה. בלילה הוצאה ממנו, הוסעה לוואדי מחוץ לעיירה, הועלתה באש, וגולגלה לנקיק עמוק. המשטרה עושה מאמצים לחלץ אותה.
   המחשב שלי חזר אלי, לאחר שנמצא שאכן מישהו השתלט עליו. אפילו המקצוענים במרתף לא הצליחו לגלות מיהו. "זו הליגה של הגדולים" הם ציינו, והתכוונו אולי למעבדות המשוכללות של החברות הגדולות בעמק. קיבלתי מחשב נייד חדש, עם הגנה כפולה. הישן הוטמן בכספת. 
   לקראת סוף המפגש, הגיעה לפרנק הודעה שדין רידמן פנה ביוזמתו למשטרה, ומסר עדות שהיה עם ג'יני בבית הקפה. את סיבת היעלמותו הגדיר כהלם זמני, ותאר יום ארוך, שבעיקר שוטט ברחובות. הוא העריך כי הכוונה הייתה לפגוע בו, בגלל הקשר שלו לתאונה דומה באל.איי, שבה היה מעורב חברו. את הנייד איבד בדרך. אין לו מושג איפה.

 חלק שלושה עשר: כשהתפוח הגדול נכנס לתמונה

1

   ניו יורק הייתה העיר שלו. הוא נולד וגדל בשכונה בצפון מזרח מנהטן, בדירה שהעירייה העניקה תמורת שכר דירה זעום לפורשי צבא, ששרתו שירות מבצעי. בערך בתקופה שבה נולד, אבא שלו זכה בדירה. אז עוד לא הבינו את גודל המציאה. שכר הדירה העירוני היה נמןך בהרבה מהדירות המקבילות בגודלן באותו אזור. הוא לא העז לעבור משם, גם לאחר שאביו הלך לעולמו ואימו עברה לדיור מוגן. אומנם העירייה העלתה את שכר הדירה, אבל כיוון שגר בנכס כל חייו, אי אפשר היה לפנות אותו. "מזליסט" כינו אותו חבריו, והוא ידע שצדקו.
הוא היה כלכלן שהתמחה בפיננסים, ועבד בחברה גדולה, ששכנה ליד הבורסה לניירות ערך. חייו היו שגרתיים למדי: הייתה לו קבוצת חברים מהתיכון ומהאוניברסיטה, כמה בנות שהיה לו קשר הולך ושב איתן, וידידה קרובה, שנפגש איתה פעם בשבוע, אצלו בדירה.
בסך הכל היה מרוצה, אם כי הרגיש שהגיע הזמן להקים משפחה. מסנגר, שם המשפחה שלו, היה מזל נוסף. כך קראו לו כולם. הוא לא זכר מתי התחיל להציג את עצמו רק בשם המשפחה. לאורך השנים הבחין, שבכל פעם ששאלו אותו בטלפון אם דייוויד מדבר, זה היה נציג חברה שרצתה למכור לו משהו. בעזרת שמו הייחודי, ידע לשלוח נודניקים כאלו לדרכם מיד.

2

   באותו יום נשמע קול עדין מהעבר השני. דייוויד? דייוויד מסנגר? אולי בגלל שצרפה את שם המשפחה לפרטי, אולי בגלל שקולה היה עדין במיוחד, לא טרק את הטלפון. הוא הגיב בכן מהוסס, ממתין להמשיך להקשיב לקול, שעשה לו משהו.
היא הציגה את עצמה כמנתחת פיננסית בחברה מתחרה. הוא הזדקף בכיסא. היא שאלה אם יוכל להיפגש איתה בהקדם, אם אפשר באותו יום, לאחר שעות העבודה. הוא ידע איפה המשרד שלה. היא ידעה איפה שלו. הם קבעו להיפגש לארוחת ערב במסעדה באמצע הדרך.

3

   היא הגיעה כדקה אחריו ונגשה ישירות לשולחנו. היא הייתה עדינת מראה, מסוג הנשים שנראות צעירות לנצח. היה קשה לו להעריך בת כמה היא, אבל כשחייכה הבחין בקמטוטים עדינים בירכתי העיניים. מישהי בגילי, חשב וקם להסיט עבורה את הכיסא.
"ג'ודי," היא הושיטה את ידה לעברו. המגע הפתיע אותו. ידה הייתה איתנה והקרינה עוצמה. מוזר, חשב, כי לא נתקל עד כה בהבדלים כה גדולים בין המראה החיצוני ללחיצת היד. כששאל מה תשתה והשיבה "אפרול", הבין שהם אוהבים את אותו משקה לאחר שעות העבודה.
הוא התבונן בה במבט חודר, ממתין להסבר לגבי הפגישה המוזרה. היא חייכה בשנית, חושפת טור שיניים צחורות, ששאבו את המבט שלו אליהן. היא הייתה הרבה יותר יפה כשחייכה. היא קיבלה אצלו ניקוד גבוה.
   "אנחנו כאן בגלל תיק מוזר שהתגלגל לידי. התיק היה בתוך מעטפה משרדית רגילה וחסרת זהות. כששלפתי את התיק מהמעטפה, הבחנתי שהיה כתוב בגדול, בצד שמאל למעלה, נא להעביר למסנגר. ידעתי שאצלנו אין איש שעונה לשם הזה. כששאלתי את מזכירת המחלקה מה לעשות עם התיק הזה, היא משכה בכתפיה, אמרה שהגיע שליח שהניח אותו על שולחנה, וציין שהוא מיועד אלי."
   "הסתקרנתי ופתחתי את התיק. ראיתי דוחות כספיים של אחת מחברות ההי-טק הבולטות בעולם. על כל דף היה מודגש באלכסון, בצד שמאל למעלה, "לבדיקה לפני פרסום". ראיתי שאלו דוחות לבורסה. הבנתי שהתגלגל לידי מידע שמישהו רצה לחשוף. לא הבנתי למה אני, אבל הרגשתי שאני צריכה לברר מי אתה. פניתי לקולגה במשרד, שמכיר את כולם. אתה יודע, בכל חברה יש אחד כזה. הוא השיב שהוא יודע על מישהו בשם הזה בחברה מתחרה. הסתקרנתי עוד יותר."
ג'ודי מצאה חן בעיניו. היא שידרה שקט ומתינות, למרות שהיה ברור לו שהיא נסערת כמוהו. שניהם ידעו שבדרך מתוחכמת היא גויסה למשהו, ועליה לצרף אותו למשימה. שניהם עדיין לא הבינו למה.
"כשהרמתי טלפון לחברה שלך, וביקשתי לדבר איתך, אמרו שאתה עסוק. הבינו שאני יכולה להמתין שתחזור אלי, אם אין לי את מספר הנייד שלך. ניתקתי את השיחה והתקשרתי שוב. שיניתי קצת את גוון הקול. הצגתי את עצמי כלקוחה לשעבר שנתת לה שרות, שאני זקוקה לך מחדש, ואין לי את הנייד שלך. המזכירה שמחה לתת לי אותו, והנה אנחנו פה."
היא קיבלה נקודות נוספות.

4

   ג'ודי שלפה תיק קרטון סטנדרטי למראה, מתיק המחשב שנח לרגליה. בתיק היו חמישים עמודים. הוא הבין שיצטרך כמה שעות כדי לעבור עליהם. הוא שאל מדוע, לדעתה, התיק הועבר קודם אליה, הרי התיק יכול היה להגיע ישירות אליו. שניהם הבינו שמישהו רצה להפגיש ביניהם. שניהם גם היו מודעים לכך שנפל לידיהם משהו מיוחד. כמומחים לחשבונאות, הם הריחו שכנראה לא היה כשר במיוחד.
   היה לפניו ערב פנוי. הוא הציע לנסוע לדירתו, שם יוכלו לעבור בשקט על הדוחות. היא חככה בדעתה מה לעשות. הפתרון נראה הגיוני. היא התגוררה מחוץ לאי.
   כשנכנסנו למונית, הרגישו כמו שני ילדים שהרפתקה גדולה לפניהם.

5

   חמש שעות לאחר מכן, הם הבינו את מלוא המשמעות של הדוחות. אחת החברות החזקות בבורסה ובעולם, הגישה דוחות כביכול כשרים. אלא שהיו בדוחות תרגילים חשבונאיים, שלא ברור היה איך עברו את כלכלני החברה, וכמובן את החשב שלה.
  הם גם הבינו מדוע חיברו ביניהם. שניהם היו תלמידים של בן אנדרסון.
החיבור ביניהם התגלה בהפסקת הקפה הראשונה שעשו, לאחר כשעתיים של עבודה. הוא שאל אותה איך הגיעה למשרתה ובמה התמחתה. היא סיפרה שלמדה באוניברסיטה בקליפורניה. את עבודת הגמר של התואר השני כתבה על תרגילים חשבונאיים יוצאי דופן. הוא אמר שגם הוא מומחה לתרגילים חשבונאיים יוצאי דופן. את ההכשרה בתחום רכש בסמסטר קיץ באוניברסיטה בניו יורק, אצל פרופסור מקליפורניה, מומחה בתרגילים חשבונאיים.
עכשיו כבר היה ברור למה מישהו רצה ששניהם יעברו על הדוחות ביחד.
חוות דעת של שני מומחים עדיפה על אחת.
הם החליטו לסיים את העבודה ולקבל החלטות בסופה.

6

   השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הוא הציע עבורה את המיטה בסלון, נתן לה חולצת טריקו שתוכל לישון בה, מגבת וכלי רחצה. הם קבעו להתעורר בשמונה, כדי לצאת ביחד לעבודה.
   כשלגמו את הקפה של הבוקר, ניסו לעכל את החוויה שעברה עליהם. שניהם עדיין היו זהירים, הרי עבדו בחברות מתחרות.
   הדילמה הגדולה שהתחבטו בה הייתה אם לגלות לבוסים שלהם את מה שהתרחש. כשבחנו את המקרה, הבינו שהיו כלי משחק בידיים של מישהו. הם הבחינו שנפלו מרצונם למלכודת שהוטמנה להם.
   יותר מזה: החברות שלהם יצטרכו לדווח לרשויות על האירוע. לא כדאי היה שייחשפו ככאלה שמעסיקות אצלן מומחים לתרגילים חשבונאיים יוצאי דופן.
   השאלה הנוספת הייתה מה לעשות עם הדוח. הוא המליץ לפנות למשטרה. לשלוח אותו למחלקה לחקירת פשעי הצווארון הלבן. היא המליצה לפנות לאגף לחקירות הונאה בבורסה לניירות ערך. לבסוף החליטו לשלוח את הדוח, בעילום שם כמובן, לשני הגופים. ליתר ביטחון. לדוח צרפו מזכר ארוך, שהסביר היכן היו התרגילים החשבונאיים יוצאי הדופן.
   שניהם הסכימו לדחות את ההודעה לממונים עליהם עד לאחר שיראו מה יהיו תוצאות מעשיהם.   

חלק ארבעה עשר: רגע המפנה

1
   בכל חקירה יש רגע אחד בלבד, שמוגדר כרגע המפנה. כשכנסתי למחרת למשרד, והתיישבתי מול המחשב החדש, שגם בו הופיעה התמונה של ניו יורק, הבנתי שמישהו מאוד מתאמץ למסור לי משהו. ביקשתי מפרנק כדור נגד כאב שיניים. פרנק הציע שנצא לגרגר כוסית וויסקי אצל אריק, "אולי הכאב יחלוף."
   סיפרתי לפרנק על תמונת המסך. גם פרנק הבין שמישהו מנסה להעביר לי מסר. הבנו שאנחנו צריכים לחפש את הקשר לתפוח הגדול. חשבנו שייתכן שמי שעושה את זה, הוא מומחה שעובד אצל אחת החברות המובילות בעולם.
   כשחזרנו למשרד, ביקשנו משון להגיע למחשב שלי. כששון הבין את הסוגייה שנדרש אליה, והתחיל להסביר שכבר ניסה לבדוק את העניין, שנינו הנענו את הראש בשלילה.
    "אתה חיפשת בכיוון הטכני, המקומי בלבד," אמרתי. "בוא נחשוב הפוך. ראשית תתחיל מניו יורק. תחשוב איך מישהו משם יכול לשתול אצלי תמונת מסך כזו? איך הוא יודע שהחלפתי מחשב? איך הוא מצליח להתגבר על כל ההגנות שהמשטרה שמה עליו?"
   ופרנק הוסיף: "ראשית, זה מישהו שיושב במשטרה או שהיה בה. שנית, זה מישהו שקשור לניו יורק."
   "בוא ניצור קשר עם משטרת ניו יורק, נבקש לשוחח עם המקביל לברנדה שם."
הרמתי טלפון לניק, ביקשתי שיגיע למשרד לעדכון, לא לפני שהוא משיג עבורנו את מספר הטלפון של האיש ההוא בניו יורק.

2

   ניק הגיע במהירות. קראתי לשון ולמוניקה להצטרף אלינו. שמנו על השולחן את המשימה הבאה: ביקשנו לבדוק מי מהנחקרים אצלנו עדיין לא עבר תחת האצבעות של שון, או שהרגשנו שלגביו משהו חסר. לגבי מיי, דין וג'יני, הייתה תחושה שמשהו חסר. הבנים של מיי כלל לא עברו תחת אצבעותיו של שון.
   הבטנו לעבר מוניקה. מייקל היה הבא בתור. לא היה בידינו מספיק מידע עליו. ביקשנו מוויטני פרטים לא שגרתיים מדוח המעקב עליו. התשובה הגיעה מיד: אתמול בוצעה הפקדה של חמשת אלפים דולר לחשבון הבנק שלו, ממקור בלתי מזוהה.
   מוניקה השפילה מבט. היא הרגישה בחושיה החדים שברגעים אלו ממש מסתיימת הפרשייה שלה עם מייקל. היא הייתה צריכה להחליט בין נאמנות לאהובה לנאמנות לחייה.
   היא הבינה שתבחר באפשרות השנייה.
   שם היה האופק.

3

   ניק היה זה שהחליט על פיצול החקירה.
שון "יתיישב" על הבנים של מיי.
פרנק יהיה אחראי על הקשר עם המשטרה, ויעקוב אחר התקדמות חקירת התאונה של ג'יני. הבוס וג'יני עמדו להיות משוחררים מבתי החולים. ניק ביקש לשחרר אותם בגלוי הבייתה, ובאותו לילה להעביר אותם בחשאי למתקן המשטרה בסאן פרנציסקו. גם כדי להגן עליהם וגם לצורכי החקירה. על הבתים של שניהם הושם מעקב צמוד. לגבי מייקל, הוא יגבש נתיב פעולה עם מוניקה.
   "לגביך," הוא פנה אלי, "אתה עובר לניו יורק. סטיבן מצטרף אליך לשמירה צמודה."
   "אה, ועוד משהו: כשתחזור, תמציא תרוץ כלשהו להיפגש עם דין ותנסה לגשש לגבי הקשר בינו לבין ג'יני."

4

   נחתנו בניו יורק למחרת בצהרים. מזג אוויר חמים קיבל את פנינו. השמש זרחה, ונראה כי "הטיול" מתחיל בסימן טוב. הוזמנו עבורנו שני חדרים צמודים, ליחידים, במלון ענק במרכז העיר. החלטנו לגנוב חצי יום חופש לפני שאנחנו צוללים למשימה שלפנינו.
   לסטיבן זה היה הביקור הראשון בעיר. על פי ההוראות, סטיבן אמור היה להיות הצל שלי. איך עושים סיור למישהו שמשתרך מאחוריך? שלחתי לו נקודות ציון לתוכנת המסרונים והקפדתי לא להיראות בחברתו בטווח עין. בכל זאת הצלחתי לקחת אותו לאתרים שאהבתי. התחלנו בכיכר טיימס והתגלגלנו דרומה עד לאמפייר סטייט בילדינג. ארוחת ערב הזמנתי במסעדה איטלקית עם מנות ענקיות, שמשום מה מצאתי את עצמי נכנס אליה בכל פעם שהייתי בניו יורק. הזמנתי מקום לשניים על הבר וביקשתי את המנה האהובה עלי. סטיבן נכנס כעשר דקות אחרי. לצופה מהצד נראינו כמו שני זרים שנפגשו באקראי. התפצלנו בדרך חזרה למלון, ונפגשנו שוב אצלי בחדר, לתדריך שהגיע מניק.

5

   אל ג'ון הקב"ט הגעתי בדיוק בשבע בבוקר. הבנתי מהשיחה אמש, שיום עבודה ארוך לפנינו. הוא ביקש להיפגש כמה שיותר מוקדם: "לפני שיתחיל הבלגן במשרד." למרות שעת הבוקר המוקדמת, התחנה המתה. אנשים נכנסו ויצאו. ניידות הקיאו אל המדרכה אנשים אזוקים, שנדחפו במעלה המדרגות בסיוע שוטרים חסונים. נכנסתי למבואה צפופה ועשיתי את דרכי לשוטר שישב מאחורי דלפק וכיוון אנשים ליעדם. כששאלתי על משרד הקב"ט, זכיתי למבט חוקר. לא פרטתי. שלפתי תעודה. שוטר שעמד בקצה הדלפק, נשלח ללוות אותי ליעד. שמחתי לצאת מהמקום הדחוס, שריחות זיעה ודוחק קנו בו מקום. האווירה האלימה משהו הרתיעה אותי. נשמתי לרווחה רק כשהגעתי ליעדי.
התיישבתי מול ג'ון: "איך הגיע אליך הדוח?" התחלתי ישר ולעניין.
   ערב לפני כן קיבלתי מניק פרוט מלא של המשימה שלפני. משטרת ניו יורק דיווחה למשטרת פאלו אלטו על דוח לבורסה שהגיע אליה, של אחת החברות החזקות בעיר. הדוח כלל הרבה תרגילים לא כשרים שהחברה עשתה. המשטרה המקומית התבקשה להתחיל לעקוב אחר החברה ההיא. מה רבה הייתה ההפתעה, כשהתברר שבתאונת פגע וברח, שהתרחשה לאחרונה, נפגעה עובדת בכירה באחת החברות החזקות, והמשטרה כבר מרחרחת באזור.
  "קיבלתי מייל לתיבת הדואר תחת הכותרת לעיניך בלבד." ג'ון היה חד כמו כמה מהשוטרים שזכיתי להכיר לאחרונה. "חיפשתי את כתובת השולח ונתקלתי בתגובה "הכתובת לא נמצאת". ראיתי שזה דוח חשבונאי, שאמור היה להישלח למישהו כדי שיאשר את פרסומו. כשקראתי את המזכר שצורף אליו, הבנתי שאני מחזיק בידיים משהו שעלול לעורר סערה, בלשון המעטה. פניתי לממונים עלי והתוצאה היא שאתה יושב כאן."
  "האם מישהו ניסה לאתר את מקור הדוח?" קראתי להאקר המקומי 'מישהו', כאילו לרכך את העניין.
   "החיפוש המקצועי לא העלה דבר," הוא ענה במהירות.
לא הופתעתי. כבר ידעתי עם מי יש לנו עסק.
לאחר שסיפרתי לג'ון כמעט כל מה שאני יודע, הוא הבין טוב יותר מהו "תפוח האדמה הלוהט", שהתגלגל לפתחו. ג'ון שלח אותי "לאכול ארוחת בוקר," וזימן אותי לעוד שעה ללשכת ראש האגף לחקר פשעים כלכליים במשטרת ניו יורק. הוא ציין שיהיו שם עוד אנשים. 
עובדים מהר – נתתי למשטרת ניו יורק ציון שנחשב גבוה מבחינתי.

6

   במשרד ישבו גם יו"ר הבורסה לניירות ערך ושלושה אנשים נוספים, שהבנתי שהם הצוות שיעבוד מולי. להפתעתי, יו"ר הבורסה עדכן את הנוכחים שגם הוא קיבל את הדוח. גם הוא הגיע ממייל לא ברור, וגם לצוות שלו הסתבר שבעקבותיו עלולה להתרחש רעידת אדמה כלכלית. הוא ציין שכלכלנים בכירים בודקים עתה את אמינותו, ועושים הצלבות עם מידע שהצטבר על החברה בבורסה. "עד כה נראה שהדוח אמין," סיכם את דבריו.
  ג'ון הציג אותי בפני הנוכחים כנציג משטרת סאן פרנציסקו. העמדתי דברים על דיוקם, הסברתי איך הגעתי עד הלום, ותיארתי בקצרה את השתלשלות העניינים כפי שחוויתי אותם. רק כשעדכנתי את הנוכחים בשתי תאונות הדרכים החמורות שהתרחשו, הרגשתי שהאסימון נופל. מחקירה כלכלית עם נופך פלילי, הם הבינו שמדובר בחקירה פלילית בראש וראשונה, עם רקע כלכלי.
  הצוות שהוצג בפני היה צריך לאתר מי שלח את הדוח. לאחר מספר שעות התקבלה התוצאה: הדוח נשלח מקפה אינטרנט עמוס במשתמשים, שבאו והלכו. כל ניסיון לזהות את השולח יצריך השקעת זמן רבה מצד המשטרה. צריך לנסות לאתר את השולח בדרך אחרת.

7

   הבנתי שתרומתי לצוות, שהיה על טהרת אנשי משטרה, הייתה העובדה שיכולתי להתבונן במתרחש במשקפיים אחרים – של פרסומאי. המשטרה חקרה פשעים. היא חיפשה מניעים, ניסתה להבין את השתלשלות האירועים ושאפה לתוצאות. המשטרה התמקדה בקשר שבין הפשע להתנהגות האדם. גם הפרסומאים שאפו להביא תוצאות, אלא שהדרך שלהם התמקדה בהתאמת המוצר לרוח האדם. הם לא חיפשו הבדלים בין בני אדם. להיפך, הם חיפשו את המכנה המשותף הרחב ביותר, ורתמו את הרגש לטובתם.
   הצעתי לצוות להתמקד בדוח, לבחון את הניתוחים החשבונאיים. שאלתי מה הקפיץ כל כך את המומחים? אם הדוח היה נשלח ללא המזכר, האם ניתן היה להבחין שאינו תקין? הכלכלן שבצוות הבין אותי. הוא לקח את הדוח ללא המזכר והחל לעבור עליו. הוא ביקש שעה הפסקה. כשחזרנו לחדר, הוא כבר היה שם, עם חיוך מלא גאווה על פניו: "אם הייתי קורא את הדוח ללא המזכר, הוא יכול היה להיראות תקין לחלוטין. המזכר הצביע על תרגילים לא כשרים. רק מומחים לתרגילים חשבונאיים יכלו לחשוף אותם."
כלב הציד שבי מתח שרירים. תמונתו של בן אנדרסון, על שער המגזין ההוא, ניצבה לנגד עיניי.

8

   קולו של פרנק נשמע מנומנם כשהתקשרתי. הייתי כל כך נרגש, עד ששכחתי את הבדלי השעות בינינו. סיפרתי לו על השתלשלות האירועים. ממרחק אלפי מיילים הרגשתי איך פרנק נדרך. היו לו חושים חדים במיוחד. ביקשתי שישלח אלי את הדוח על בן אנדרסון. רציתי לבדוק אם הוא עובד עם החברה הזו ואם יש לו קשר לדוח.
   כעבור כמה רגעים שמעתי הודעה נכנסת. הדוח על אנדרסון הראה את מה שידעתי. הוא עבד באוניברסיטה, לפעמים היה יועץ בשכר לחברות אחרות. אף מילה על החברה החזקה.
לא הייתה ברירה אלא לזמן אותו לחקירה במשטרה.
ידעתי שזה יעשה גלים.
   שנייה לפני שרציתי להמליץ על כך לפרנק, החלטתי לבדוק עוד משהו. ביקשתי מג'ון רשימה של חברות ענק שמדווחות לבורסה בניו יורק. ביקשתי רשימת חברות שנותנות להן שירותים של הגשת דוחות לבורסה. החלטתי לחפש בהן מומחים לתרגילים חשבונאיים.
   פרנק ציין עוד משהו: "הדוח על מייקל ממתין למידע נוסף. הוחלט שלפני שמתחקרים אותו, ומעמידים את החברה החזקה עם הגב לקיר, עדיף לבחון בשקט מה בדיוק תפקידו בכוח. מוניקה אמורה לספק הערב את הסחורה".

9

   משטרת ניו יורק אכן עבדה מהר. מאוד מהר. הבנתי מדוע דווקא היא נבחרה לככב בסדרת טלוויזיה. לאחר כשעה כבר היה אצלי דוח על החברות הגדולות בבורסה. החברה החזקה והחברה של דין וג'יני היו בין הבולטות ביותר. כמה דקות לאחר מכן, נחת אצלי במייל דוח שכלל את רשימת החברות שנותנות שירותי חשבונאות לחברות הגדולות. ביקשתי מג'ון לבצע הצלבת מידע, ולהעביר אלי דוח שמכיל את רשימת החברות הגדולות שנעזרות בחברות שמעניקות שירותי חשבונאות. את החברה החזקה לא מצאתי שם. הייתי במבוי סתום.
   התקשרתי לפרנק וראיתי אותו בדמיוני מגרד בראש.
הבנו כמה דברים: הדוח הגיע מגורם שרצה שיתגלגל למשטרה. בדרך הוא עבר מומחה חשבונאי שאישר את המניפולציות שהתבצעו בו. המומחה העדיף להישאר בעילום שם וסיבותיו עמו. הדוח אמיתי. הבנו שצריך יהיה להתעמת עם החברה החזקה. תיארנו לעצמנו שצריך יהיה "לתפור לה את התיק ביד אומן". היינו צריכים להתנהל בדממה כדי שלא לעורר אותה מתרדמתה. בעיקר חששנו שתעמיד מולנו את סוללת עורכי הדין הבכירים במדינה ותצא מזה בנזק קל, אם בכלל. 
   החלטתי לחפש בין החברות שנותנות שירותים חשבונאיים מומחים לתרגילים חשבונאיים. לאחר שעה היו בידי עשרה שמות. כולם ישבו בחברות הגדולות ביותר. הבנתי שכותב המזכר לא יזדהה. היינו צריכים לנהוג בחוכמה כדי להגיע אליו.
   התקשרתי לניק. ידענו שכותב המזכר פוחד ובצדק. חשבנו שאולי בגלל שהוא יודע על התאונות ואולי מסיבות אחרות. ניק ביקש להתייעץ עם הממונים עליו.
כלב הציד שבי החל לרחרח באוויר.

10

   בתשע בבוקר למחרת החל המעקב אחר השיחות וההודעות בניידים של המומחים לתרגילים חשבונאיים. החבורה מנתה שישה גברים וארבע נשים. יומיים לא עלינו על כלום. ביום השלישי זיהינו הודעה בת שתי מלים ממומחה בחברה אחת למומחית בחברה שנייה: "יש חדש?"
התפלאנו על הקשר בין מומחים מחברות מתחרות. הרגשנו שעלינו על משהו.
"כלום," הגיעה התשובה.
"אפשר להציע לך ארוחת ערב היום?" הגיחה השאלה הבאה.
"להיום כבר קבעתי משהו, אפשר מחר."
"בשש במקום הקודם."
   כיוון שלא ידענו איפה המקום הקודם, נשלחו בלשים למקום עבודתם של השניים ועקבו אחריהם עד ל"מקום הקודם." הם צולמו, וזומנו בדיסקרטיות למחרת, לאחר שעות העבודה, למשרדו של ג'ון.
התשאול היה מהיר. הם ספרו כיצד התגלגל הדוח אליהם, וכיצד נמנעו לדווח עליו לבוסים שלהם, כי פחדו שיפטרו אותם. הם התביישו שהפילו אותם בפח. מי ששלח את הדוח, ידע שישמרו על סודיות, כיוון שהיו מחברות מתחרות.
   רגע לפני שנפרדנו מהם, שאלתי אותם אם היה ביניהם קשר קודם. היא חייכה ואמרה שהדוח חיבר ביניהם. הוא היסס לשנייה ואמר שגילו כי למדו תרגילים חשבונאיים אצל אותו מורה.
כלב הציד קימר את הגב.
"בן אנדרסון?" שאלתי.
שניהם היפנו אלי מבט תמה.

11

  ושוב הבנו עד כמה האויב מתוחכם. הגענו למבוי סתום, עוד אחד מני כמה בפרשה הסבוכה הזו.
ניק המליץ שנחזור הבייתה. שמחנו. הרגשנו שמיצינו את ניו יורק. ידענו שהפעילות העיקרית תתנהל מעתה בקליפורניה.
עדיין לא הצלחנו לברר מדוע הגיעה אלי התמונה של ניו יורק למסך וממי. הנחתי שזה קשור לדוח החשבונאי. הבנתי גם שאם זו לא הייתה הכוונה, אקבל תזכורת נוספת בהקדם.
   רציתי מאוד לדבר עם דין. כנראה ציפיתי שישתף אותי בקשר שלו עם ג'יני. הוא ניסה למכור למשטרה, שהם שמעו על הקשיים בחברה בישיבת הנהלה, ערב לפני שנפגשו בבית הקפה בפעם הראשונה. למחרת החליטו ל"אחד כוחות" כדבריהם, כדי לסייע לחברה לעלות על דרך המלך. אף אחד לא האמין לקשקוש הזה. גם לא החברה שלהם, לדעתי. חששתי שמי שפגע בג'יני, ינסה לחזור ולפגוע בה. רציתי גם לפגוש את הבוס. המשטרה גלגלה אותם לפתחי. שניהם הגיעו למתקן.
עדיין נשארו כמה דברים לא פתורים: מי עוקב אחרי? מדוע פגע בג'יני? מי פגע בבוס ולמה? מי עמד מאחורי קולין ההאקר? מה הקשר בין האוניברסיטה לאיש החזק? מה החברה החזקה רוצה ממייקל? מדוע אשתו כיכבה בדיסק און קי? מה תפקידה של מיי בסיפור? מה הקשר בין בן אנדרסון לפרופ' רות? בין בן לאיש החזק?
   החושים הצביעו להתחיל במיי. כשהתקשרתי וביקשתי לפגוש אותה, היא דחתה אותי בנימוס: "אני בדיוק נוסעת לשבועיים לקרוז בקריביים." הבנתי שהיא מתחמקת, וזה דרבן אותי עוד יותר. היא לא הכירה את הצד הזה באישיותי. ביקשתי מניק לשים עליה מעקב הדוק. כמובן שלאחר יומיים כבר ידענו בברור שלא נסעה לשום מקום. היינו חייבים לדעת למה שיקרה.
ידענו שבימי רביעי היא אוכלת בחוץ. ביקשתי לדעת עם מי. כששמעתי נדהמתי.
   מיי נפגשה עם פרופ' רות.
התפלאתי על הקשר המוזר והייתי חייב להבין אותו לאשורו.
ידעתי שהיא אוכלת בחוץ לפעמים גם בימי שני.
באותו יום היא נסעה לחברה החזקה, ונכנסה בשעריה ללא כל עיכוב.
הבנתי שעלינו על משהו.
   על מה?

12

   מוניקה בילתה ערב סוער עם מייקל, שבמסגרתו ניסתה לדובב אותו בקשר לעבודה החדשה. מה רבה הייתה הפתעתה כשהתברר לה שמייקל עדיין לא התבקש לבצע משהו. לעומת זאת, ידענו שהוא כבר קיבל מקדמה של חמשת אלפים דולר.
   מניו יורק ביקשו מאיתנו להגביר את קצב החקירה. הם לא יכלו להשאיר את הדוח ללא טיפול. "זו עלולה להיות הונאה לשמה," כך ג'ון התבטא.
הייתי חייב לשוחח עם ג'יני.
   ציפיתי למנהלת קשוחה ולהפתעתי ישבה מולי אישה מאוד נחמדה. קבענו בלובי. שלפנו מהמכונה שני בקבוקי מיץ בריאות והתרווחנו בכורסאות. הצגתי את עצמי כשותף לחקירת התאונה שהיא מעורבת בה. ביקשתי שתספר את השתלשלות העניינים. היא מסרה גרסה זהה לזו שנתנה למשטרה, כולל הסיפור שהיא ורידמן רצו להציל את החברה. פרט מוזר אחר השתרבב לסיפור: היא ציינה שהבחינה במכונית המתקרבת במהירות וחשבה שהיא נוסעת מהר מדי. אלא שלתחושתה, הנהג האט לפני שהתקרב אליה. זה התאים להשערה שרידמן דבק בה, שאולי הוא היה הכתובת.
   ביקשתי מזיהוי פלילי שיסרוק את זירת התאונה, ויחפש בלימה חזקה על הכביש. ביקשתי לבדוק את שאריות צמיגי המכונית, שנמצאו בוואדי. חיפשתי שחיקה חריגה עקב בלימה בלתי צפויה. ביקשתי לעבור שוב על הצילומים מהרמזור.
   בגלל הזמן שחלף, לא התקבלו עדויות חד משמעיות. על הכביש היו מאז הרבה סימני בלימה. על שאריות גלגלי המכונית נמצאו סימני בלימה שגרתיים, למעט אחד שהיה קצת חזק יותר. כיוון שהמכונית נשרפה, לא יכולנו לבדוק את הבלמים. מצילומי הרמזור לא ניתן היה לעקוב אחר מהירות המכונית. בכל זאת הרגשתי שג'יני צדקה. זה ניקה אותה מהפרשה, אבל הטיל אור אפל על דין רידמן.
   ביקשתי לשים מעקב צמוד על רידמן.

13

   לאחר יומיים קיבלתי את הדוח. למעט שגרה מעייפת, לא מצאתי בו דבר. משהו הציק לי בקשר אליו ולא ידעתי מה. שיערתי שזה הסיפור שהוא וג'יני מכרו לכולם. כשניסיתי לדובב את ג'יני בקשר לסיפור, היא דבקה בעמדה שמסרה למשטרה. שיערתי שזה מה שיקרה עם רידמן.
   חשבתי על שיטות שפרסומאים משתמשים בהן לפצח קהל שבוי. הבולטת שבהן הייתה למצוא נתיבים לליבו. חשבתי על הקשר שלי עם דין, שהתחיל דרך הבוס. ביקשתי לשמוע יותר על הקשר ביניהם. כיוון שהבוס היה אתי במתקן, יכולתי לתשאל אותו. הזמנתי אותו לכוס קפה בבית קפה נחשב, לא רחוק מאיתנו. ידעתי שישמח לצאת קצת להתאוורר. התרעתי בפני סטיבן שיוצאים לטיול.
   הפגישה הייתה מעל למצופה. שמתי לב שאפילו נהניתי מחברתו. הוא היה בחופשת מחלה, מנותק מהמשרד, והיררכיית היחסים בין בוס לעובד כבר לא הייתה רלבנטית לגבינו. המגננות נפלו. גם שלו, גם שלי. שוחחנו על פרויקטים של המשרד, על אנשים שעבדו איתנו, על מה שמתרחש בחברה עכשיו. הזכרתי לו שכל פעילותי החלה בפגישה עם פרופ' רות.
"מהיכן אתה מכיר אותה?" שילחתי לעברו את השאלה שהציקה לי זמן ארוך.
"סיפור מעניין," הוא הגיב. "לאורך החיים יצא שנתקלתי בה מספר פעמים. באחת הפעמים, כשהפגישות האקראיות כבר הפכו לבדיחה פרטית בינינו, החלפנו כרטיסי ביקור. כשהאוניברסיטה שלה עשתה איזה אירוע גדול, היא פנתה אלי כדי לקבל טיפים כיצד לפרסם אותו. לאחר ששוחחנו ארוכות, היא הודתה לי מאוד, והציעה את עזרתה, אם אי פעם אצטרך. כשהפרשה הנוכחית התחילה להתגלגל, חשבתי שיהיה טוב להתחיל איתה."
סיפרתי לו על הדיסק און קי, שממנו התחיל הכל, ועדכנתי אותו בשלבי החקירה. סיפרתי על הנסיעה לניו יורק, ועל הדוח הכספי של החברה החזקה. התבוננתי בפניו כדבר שבשגרה. שמתי לב שהוא משפיל מבט ונראה מהורהר. המתנתי רגע ואז הוא דיבר: "החברה המתחרה בתחום הפארמה, שממנה התחיל כל הסיפור, עשתה את מסע הפרסום באמצעות החברה החזקה."
  לקחתי נשימה עמוקה. הבנתי שעלינו על משהו מכיוון שלא ציפינו לו כלל.

14

   הבוס התבונן בי. עיניו חפשו תשובה לשאלה "איך ממשיכים מכאן?" ביקשתי מניק לזמן את כולם. הודעתי שאביא את הבוס.
   התחלנו את המפגש כרגיל, בסקירת התקדמות החקירה לגבי כל אחת מהדמויות שנטלו בה חלק. המסקנה הסופית מהחקירה של ג'יני הייתה, שייתכן שרידמן היה צריך להיות הקורבן. העוקב, שהוא גם הנהג הדורס, טרם נמצא. מייקל עדיין לא התחיל לעבוד למען החברה החזקה. קולין ההאקר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. התגלה קשר בין מיי לחברה החזקה. התרגילים החשבונאיים בדוח נרקחו ככל הנראה במטבחו של בן אנדרסון. הקשר בין האיש החזק לפרופ' רות כבר היה ברור. איך כל הקשרים הללו תורמים להבנת התאונות? הדוח? האם האיש החזק עומד מאחורי הכל? אולי מישהו אחר?
   הגיעה העת להעלות את החקירה מדרגה.
   ביקשתי סיעור מוחות.
במשך שעתיים דשנו בזוויות שונות של הפרשה. כשסיימנו, ביקשנו מניו יורק להמתין עוד קצת. פנינו לברנדה כדי שתחשוף את החקירה בפני הדרגים הגבוהים במשטרה. צריך יהיה להתחיל לטפל בחברה החזקה. יותר מדי כיווני חקירה הצביעו לעברה. 

חלק חמישה עשר: יום שישי ה-13 בחודש

1

   חיפשנו דרך לחדור לחברה החזקה מבלי לעורר חשד. יום שישי ה-13 בחודש, שאמור היה לחול בקרוב,  היה תרוץ מצוין. זה היה היום בו, על פי המסורת, מנסים פושעי הרשת להחדיר וירוסים למחשבים, על מנת לעורר כאוס.
יצרנו קשר עם האיש החזק. רתמנו אותו אלינו, ממש קראנו לו לדגל. ציינו כי המדינה זקוקה לעזרתו, ואפילו העולם משווע לה. המשטרה מבקשת להיעזר בו כדי לאתר פרצות ברשת.
זו הייתה הפעם הראשונה, למיטב ידיעתנו, שהאיש שיתף פעולה עם המשטרה.
   לפעילות בחברה החזקה הצבנו את כל ה"תותחים". שון היה אחד מהם. חוקר, שהיה חניך של ניק – השני. מומחה לעבירות בתחום הפיננסים היה השלישי, מומחה לווירוסים – הרביעי. תפקידי היה "לנצח על התזמורת".
   תפרנו סיפור כיסוי שהתאים לנסיבות. ציינו בפני האיש החזק, שעיקר הווירוסים שמופצים בשנים האחרונות ברשת מיועדים לטובת רווח כספי, כמו לצורך גניבת מידע פיננסי, העברות כספים מחשבונות בנקים מקוונים ותשלומי כופר. ציינו עוד, שמאחורי הווירוסים האלו עומדים ארגונים שמתמחים בפשיעה מקוונת, חלקם מוכרים לנו. הבהרנו שאנחנו חוששים, שבחסות יום שישי ה-13 בחודש, ינסו הארגונים לפרוץ לרשת במקומות שונים, ולנצל את ההיסטריה הציבורית כדי למקסם את הרווחים שלהן.
ביקשנו לעקוב בעזרת התוכנה שלו אחר הארגונים שמוכרים לנו.
קבענו עם משטרת ניו יורק שיומיים לאחר מכן תדליף לעיתון מוביל בניו יורק ידיעה על ניסיונות חדירה למחשבים של ארגונים פיננסיים בעיר, שהתבצעו ביום שישי האחרון. ידענו שאם לא יתגלה משהו בחברה החזקה, הידיעה הזו ודאי תעשה בה גלים. רצינו להיות שם, קרוב ככל האפשר.

2

   ג'יני נשלחה הבייתה. לאחר מספר ימי מחלה נוספים חזרה לעבודה. כשנכנסה לאולם אגף השיווק, העובדים עמדו לכבודה ומחאו כפיים. כשפתחה את דלת משרדה, הופתעה למצוא שם את הצוות המוביל של החברה, שהתכנס להרמת כוסית ואיחולי בריאות שלמה.
  האמפתיה הציבורית עבדה לטובתה. כולם תמכו בה על מה שעברה, והפנו אצבע מאשימה למשטרה, שלא הצליחה ללכוד את הפושע.
   הבוס שלה העניק לה יום של חסד כדי להתאקלם מחדש במשרד. למחרת זומנה אליו, כדי לספר את הגרסה שלה לפגישות בבית הקפה. ג'יני חזרה על הגרסה שנתנה למשטרה. את הבוס עניינה הפגישה השנייה: "היא הייתה מבולבלת למדי," ג'יני ציינה. "יצאנו ממנה ללא כל החלטה. דיברנו על היכולות של כל אחד מאיתנו לתרום לעניין. דין הציג את הזווית הפסיכולוגית ואת הרקע בתחום המחשבים. אני הצגתי את עבודת המחלקה והיכולת לבצע דברים יצירתיים במיוחד כדי לגייס לקוחות חדשים. מיהרנו לעבודה," היא נשענה לאחור. "קבענו להיפגש בהמשך. ואז אירעה התאונה."
   הבוס שיתף אותה בהשערה ששמע, שדין היה צריך להיות הקורבן ולא היא. ההשערה נשענה על הקשר שלו לתאונה דומה קודמת, שהייתה באל.איי, בה נפצע קשה חבר שלו. ג'יני אישרה שהמשטרה העלתה בפניה גרסה דומה.  
   הבוס שלף מהשרוול אסטרטגיה מוכרת למומחים בפוליטיקה ארגונית: כשאתה לא יכול להיפטר ממישהו, תקדם אותו. הוא סיכם את הפגישה בהצעה שהיא ודין יהפכו לצוות להכנסת שינויים בחברה, "כדי להעלות אותה על דרך המלך." באותן נסיבות, ההצעה הייתה הגיונית ובעיקר מחמיאה.

3

   הצוות שלנו קיבל משרד באגף ההנהלה של החברה החזקה. התרגשתי מהמעמד. בפעם הראשונה דרכו רגליי באחד ממקדשי ההיי-טק הידועים בעולם. כמו שנפעמתי מסביבת העבודה של דין, כך נפעמתי ממה שנגלה לעיניי. גם כאן נראה כאילו שאפו להעניק לעובדים את התחושות הטובות ביותר שבנמצא. בתמורה הם היו מחויבים להעניק את כל מה שהיה להם לתת: את גופם, את נשמתם את מוחם ואת רוב זמנם. "אין מתנות חינם" – הם הבינו ושיתפו פעולה.
בפגישה הראשונה גובשו נוהלי העבודה בינינו לסמנכ"ל החברה ויד ימינו של האיש החזק. ישבנו בחדר ישיבות בעל קירות שקופים, אטום לרעש. מקרן תקרה ומסך שנגלל בשעת הצורך, היו הציוד הטכנולוגי היחיד שנגלה לעין. חריצים מובנים בתקרה מונמכת, היו אמונים על הטמפרטורה הנכונה. תאורה רכה גרמה שנמצמץ פחות בעינינו. הריח שנישא באוויר היה משהו בין יסמין ללימון. הכיסאות היו מרופדים היטב, ללמדך שבחדר הזה מתכנסים גם לשהות ארוכה. קנקן מים צוננים וכוסות חד פעמיות מהסוג המשובח, ניצבו במרכז השולחן.
הצגנו את המשימה שלפנינו – לאתר ביום שישי, ה-13 בחודש, פעילות מוגברת במקומות שונים בעולם, אולי לפני שתצליח להזיק. ציינו גם שאולי נצליח בעזרת החברה של האיש החזק ללכת הלאה: למשל, לחשוף את הבטן הרכה של ארגונים במדינות שלום, שמדינות טרור מעוניינות לפגוע בהם.
התקבלנו בזרועות פתוחות. יכולנו להבין את הסיבה – לא בכל יום מופיעה המשטרה בהרכב מרשים בארגון הי-טק מוביל ומבקשת ממנו לשתף פעולה. "שמור לי ואשמור לך" היה מכללי ההישרדות עליהם הושתתה הפוליטיקה הארגונית והבין ארגונית בכל מקום בעולם.
הושבנו את שון על הזנב הפתלתל של חקירת הסייבר. בו זמנית הוא גילה כיצד החברה החזקה עוקבת אחר לקוחותיה, ואיזה מידע מעניין אותה. הבנו שיש לנו מידע חשוב ביד.
   ביום שישי, ה-13 בחודש, התבצעו מספר ניסיונות ברחבי העולם לפרוץ לכל מיני אתרים. מדינה אחת הודיעה על ניסיון לפרוץ לחברת טלפונים מובילה, שהתבצע ככל הנראה מרוסיה. מדינה אחרת דיווחה על ניסיון פריצה לחברה הממשלתית שמנהלת את מערך המים שלה, שהתבצע ככל הנראה מאיראן. ביקשנו מהאיש החזק להישאר אצלו עוד כמה ימים, אולי יתגלה עוד משהו.

4

   לקראת הצהרים, ביום שני, הבחנו בתכונה קלה סביב משרדו של האיש החזק. למשרד נכנסו כמה אנשים ויצאו בבהילות. כשהתנועה גברה, הבנו שמשטרת ניו יורק שחררה את ההודעה לעיתונות. שון "התיישב" על המחשב של האיש החזק. הוא הצליח לחדור אליו דרך הנתב ששירת גם את המחשבים שלנו. החוקר התיישב להאזנה לשיחות הטלפון שיצאו מהמשרד. עבדנו במהירות. ידענו שזו הזדמנות חד פעמית. הקלטנו את כל המסרים שיצאו מהמשרד, את כל ההודעות שנשלחו, את כל השיחות. עין חטטנית, אם הייתה מפנה מבט כלפינו, הייתה מתרשמת שלפניה חבורה של בטלנים חסרי מעש, שבוהה שעות ארוכות במסכים משעממים. החברה החזקה, למזלנו, הייתה עסוקה בעצמה. נראה היה ששכחה שאנחנו נמצאים שם.
   כעבור מספר שעות ניק הורה לנו להתקפל. היו בידיו כל החומרים להם היה זקוק.

5

   בחדר הישיבות בתחנה, באותו ערב, התבוננתי בסיפוק סביבי. כלב הציד שבי, שבזכותו התחיל הכל, הרגיש מרוצה למדי. לצוות של ארבעתנו וסטיבן נוספו שלושה חוקרים שהשתתפו בפעילות בחברה החזקה, וויטני וניק. מהרפתקת יחיד, שהחלה לפני כמה חודשים בלבד, הפכנו לצוות מומחים בן עשרה אנשים.
  ניק תאר בעיה תזרימית בחברה החזקה, שהובילה אותה לעגל פינות בדוחות השנתיים, שתכננה לשלוח לבורסה. עם זאת, החברה התעשתה ושלחה לבורסה דוחות חוקיים למשעי. ההודעה לעיתונות גרמה לטלטלה עזה, בגלל חשש של החברה שתהיה מעורבת בפרסומים לא מחמיאים, שיפגעו בערך המניות שלה.
  עדיין לא הבנו מדוע היה צורך לפגוע בבוס, בג'יני, או אולי בדין רידמן. לא הבנו את תמונות המסך שקיבלתי. אומנם הן הובילו אותי לניו יורק, אבל מישהו מבפנים צריך היה להיות השולח. קולין אולי? לא הבנו מה הקשר של מיי לאיש החזק והקשר של כל הסיפור למייקל ומשפחתו.
  ניק סיפר, שלפני שנים, כשהיה חוקר מתחיל, השתתף בחקירת פרשייה דומה וגם שונה: בחורה צעירה נרצחה. החקירה העלתה קשרים בין כל מיני אנשים שהיו קשורים אליה, שכל אחד מהם יכול היה להיות הרוצח, אבל לאף אחד לא היה מניע. כשהחוקרים הבינו שהם מסתובבים סביב הזנב של עצמם, החליטו להמתין. הם הודיעו על סגירת החקירה מחוסר הוכחות, ופרקו את הצוות. כל חוקר חזר למקום ממנו הגיע. בהתחלה היה שקט. אחר כך התחילו להתגלות כל מיני רמזים, כאילו באקראי. כחצי שנה לאחר שהחקירה הופסקה, היא חודשה בחשאי. הרמזים נבדקו, והועלתה השערה שקודם לא חשבו עליה כלל. אחרי כשנה הפרשה פוענחה סופית.
   ניק הציע שני כיווני פעולה: האחד – לבדוק את השאלות שנשארו פתוחות. השני – אם לא נקבל תשובות, לעשות הפסקה. זה אומר לפרק את הלשכה, לפזר את האנשים ולשמור על דממת תקשורת. כמובן שלא רצינו בזאת.

6

   בשש בבוקר שמעתי את הצלצול מהנייד. עניתי מנומנם, בטוח שזו טעות. קול בס עבה, של גבר באמצע החיים, שנשמע מרחוק, שאל עם מי יש לו הכבוד. התעוררתי. האיש ציין שהוא מדבר מניגריה, כי ראה שהתקשרתי, אלא שבאותו יום יצא למסע שבו לא היה לו קשר טלפוני. סיפרתי שקיבלתי את המספר שלו מהבוס, כמי שיוכל לסייע לי במשימה שקשורה להבנת רשת האינטרנט. להפתעתי, האיש החל לצחוק, ושאל לשלומו. סיפרתי לו שהוא מחלים מתאונת דרכים. הייתה דממה על הקו כשהאיש, ד"ר פיט לורנצו, עיכל את המידע.
  אינני יודע למה, אבל מצאתי את עצמי מתאר בפני פיט את הפרשייה בה עסקנו. פיט, מסתבר, עבד בארגון האומות המאוחדות כמומחה לרשתות תקשורת, והיה יועץ למדינות מתפתחות. כשהבוס התחיל לעבוד מול האינטרנט, הם נפגשו לכמה שיחות.
הוא הכיר את הבוס מהצבא.
כלב הציד קימר את הגב.
שאלתי אותו אם הוא מכיר את דין רידמן.
הוא צחק בפעם השנייה.
הבנתי שהבוס שלח אלי לתחילת המשימה שני חברים, מומחים בתחומם, שהיה לו קשר אליהם. ייתכן שגם סמך עליהם. ידעתי שרידמן נתן לי מידע מקיף כשנפגשנו. שאלתי את פיט מתי הוא חוזר לארצות הברית ולאן. פיט ציין שהוא מגיע לחופשה בקרוב. הוא גר בלוס אנג'לס, אבל יהיה מוכן לעשות טיול לסאן פרנציסקו. קבענו שייצור קשר כשיחזור.
  אחרי השיחה הזו כבר לא נרדמתי. משהו באיש, בשיחה אתו, בקשר לדין, גרם לי לחשוב שאולי מהכיוון הזה נקבל תשובות. מאידך, נזכרתי שהבוס הפנה אותי גם למיי, ושם לא רק שלא הייתה תשובה, הייתה שאלה אחת גדולה.

7

   הבוס עדיין היה איתנו במתקן. חשבתי שהגיע הזמן לקחת אותו לטיול לפאלו אלטו, לפגישה עם דין רידמן. ביקשתי אישור מיוחד מוויטני לנסיעה, כי גם הבוס היה תחת שמירה קפדנית. לא ידעתי אם הצל שלי יוכל לכסות גם עליו. וויטני אישרה את הנסיעה, בתנאי שנהיה ביחד כל הזמן. קבענו עם רידמן ליום רביעי בצהרים.
   הפגישה בין הבוס לרידמן הייתה נרגשת, כמו של שני חברים קרובים מהצבא, שלא ראו זה את זה שנים רבות. האמת, הרגשתי קצת מיותר. יצאתי לכמה רגעים החוצה ממסעדת המזון המהיר שבה נפגשנו, שהייתה ממוקמת לא רחוק מהכניסה לקמפוס החברה של רידמן. קינאתי בדין על שפע האוכל בחייו. לא מספיק שהקמפוס שלו היה עמוס פינוקים, לא רחוק ממנו גם הייתה המסעדה הזו. אצלנו במשרד היה בצהרים שירות כריכים, שאנחנו שילמנו עבורם. אם היינו רעבים ממש, היינו צריכים לצאת לאכול כמה בלוקים מאיתנו. בדרך כלל התעצלנו. בערב, בבית, הייתי מתנפל על המקרר, טורף כל מה שהיה בהישג יד.
  כשחזרתי, הם ישבו משני עברי השולחן, מחליפים מידע על חברים שלא ראו זמן רב. התבוננתי בשעון. חלפה חצי שעה מפגישתנו ועדיין לא הגענו לעניין שלשמו התכנסנו. דין הקציב שעה לפגישה, והתחלתי להיות קצר רוח. כחכחתי בגרוני. השניים התבוננו בי והבינו את הרמז. הם נרגעו.
   מסרתי לרידמן דרישת שלום מפיט. זו הייתה טעות. שוב עוררתי זיכרונות מפעם, ושוב חלפו עשר דקות עד שאפשר היה להמשיך הלאה. ביקשתי מרידמן לחשוב ביחד מי היה מסוגל לפגוע בג'יני, והאם נכונה השמועה שהוא בכלל אמור היה להיות הקורבן. להפתעתי, רידמן שוב היה גלוי. חשוף אפילו.

8

   "אני חייב לעדכן אתכם," הוא אמר בכובד ראש. "ג'יני ואני לא באמת שוחחנו כיצד להציל את החברה. שוחחנו כיצד להציל את עצמנו. בישיבה, ערב לפני שנפגשנו בקפה בפעם הראשונה, גילה לנו הבוס שהחברה בקשיים. ההוצאות עלו על ההכנסות והפער ביניהם הלך וגדל. עם יד על הלב, בתקופה האחרונה הרגשנו בחברה לא מעט "עיגולי פינות". בישיבה נאמרו הדברים במפורש. הם הוצגו כהתנהלות "אין ברירה," כדי ש"האוניה" הענקית הזו תמשיך במסעה. הבנו שאם החברה תיקלע לקשיים רציניים יותר, יתחיל קיצוץ במשכורות הבכירים. אנחנו נהייה הראשונים."
רידמן התבונן בנו לראות איזה רושם עשו עלינו דבריו.
אמרתי לו שתיארתי לעצמי שיש משהו אחר מאחורי הגרסה שנתנו למשטרה.
"הבעיה היא שאין לנו באמת תוכנית לשיקום החברה," הוא המשיך. "נפגשנו פעמיים, בהן רק תיארנו תרחישי אימה – מה עתיד לקרות לחברה ולנו, אם נישאר בה."
"מה אתה מצפה מאיתנו?" הבוס היה זה שהגיב ראשון, ושאל את השאלה הנכונה.
רידמן המשיך בדבריו, אבל לא ענה לשאלה: "אני יודע שהמצב הנוכחי לא מאפיין רק אותנו. זה שילוב של מצב כלכלי, מיתון זוחל, מצב פוליטי, תחושה שמיצינו – מה עוד אפשר להמציא? ובעיקר חוסר אופק."
"זה גם חלק ממסלול ברור שקיים בהי-טק," המשיך. "אני בטוח שגם אצל חברות גדולות אחרות מתנהל אותו תהליך. אולי אפילו בעוצמות גדולות יותר. כאשר חברה משנה לחלוטין את הנראות של המוצר שלה, זה אומר שמומחים חקרו את המוצר לאורך זמן. זה מתחיל מהכסף – כיצד לשפר את ההכנסות ולצמצם את ההוצאות. אחר כך באים שיקולים משניים, כמו הצורך לרענן את המוצר ולהתאים אותו לרוח הזמן."
הרגשתי צורך להגיב: "הרי השיקולים הללו אינם חדשים. הם קיימים כבר זמן רב, עולים ויורדים."
רידמן הפתיע אותי: "למוצר בתחום ההי-טק יש אורך חיים קצר, אם לא משפרים אותו כל הזמן. קח, לדוגמה, אפליקציה שיוצאת לשוק. עם ההכרזה על הגרסה הראשונה, יושבות כל החברות שעוסקות בתחום ומחפשות איך לשפר אותה. לוקח להן בין שנה לשנתיים, קצת פחות מהזמן שלקח ליצרנים הראשונים לפתח אותה, והמוצר שלהן, עם השיפורים החדשים, מתחיל לחדור לשוק. ואז מה קורה למוצר שלנו? הוא כבר בשוק. לוקח שנה שנתיים להפיק ממנו רווחים. לאחר מכן המוצר שלנו מתחיל לגסוס. ייקח עוד שנה שנתיים עד שהמוצר שלנו ייעלם מהשוק."
"מחזור של אפליקציה מוצלחת, או כל תוכנה אחרת, הוא שש עד שמונה שנים בסך הכל," הוא סיכם, ואנחנו לא יכולנו שלא להזדהות איתו.
"מה המוצרים המצליחים עכשיו?" שאלתי.
"בעיקר רשתות חברתיות, אבל אלו מוצרים כבדים, שלוקח תקופות ארוכות לפתח אותם. במוצרים מסוג זה, חוסר הוודאות גדול יותר מאשר באפליקציה, שעונה על צורך מסוים. קשה מאוד לצפות איזה מוצר יתפוס. היו מוצרים שהצליחו, היו שנעלמו."
"חלק מהמוצרים המצליחים רוכבים על מוצרים בולטים. היום ניתן לזהות גל של חברות הזנק, "שרוכבות" על הגדולות, ומנסות לפתח מוצרים שישלימו את מוצר הדגל שלהן. אחד המאבקים של החברה החזקה, למשל, זה למנוע מחברות שרוצות לרכב עליה להצליח. היא עושה הכל כדי לשים להן רגליים. בדרך היא רוכשת הרבה שונאים."
"ועוד משהו: הטכנולוגיה משתלטת על הכל, דוחקת את האדם הצידה. קחו לדוגמה את מסופי ההזמנות שחברות המזון המהיר מעמידות בסניפים שלהן. ההערכה היא שזה חוסך קרוב לשלושים אחוזים מכוח האדם של החברה."
   משהו קרה לכלב הציד בעקבות דבריו האחרונים. הוא התרומם ממקום מושבו, התנער בעוצמה והתחיל להסתובב בחדר.
   רעיון חדש החל להבשיל במוחי.

9

   למחרת התקשרתי לד"ר סת קודו. על הפרק עמדה השאלה שניקרה במוחי מאתמול. חיפשתי חשיבה יצירתית. שיתפתי אותו: "אנחנו עוסקים מזה תקופה בחקר אירועים לא כשרים שמתרחשים ברשת. גילינו כמה מהם. במקביל שני אנשים שהיו קשורים לאירועים הללו נפגעו בתאונות דרכים אלימות. אנחנו מתארים לעצמנו שיש ביניהם קשר, אבל איננו מוצאים את המניע.
הנחתי לדברים לשקוע לפני שהמשכתי.
"האם יכול להיות שאין קשר ביניהם? מאידך, אולי קיים קשר. אולי מטרת התאונות היא להסית את תשומת לבנו למשהו אחר?" 
"אולי הנפגעים מאיימים על מישהו?"
"אולי מעורבת כאן איזושהי תנועה אידיאולוגית, הפועלת למען טוהר הרשת?"
"אולי קבוצה של אנשי הי-טק שרוצה למנוע מאירועים כאלה להתרחש וסיבותיה עמה?"
"ואולי חלק מהסיבות יחדיו?"
הקשבתי לדממה מעבר לקו. הייתי דרוך. ד"ר קודו התחיל לדבר לאט ובמתינות.
    משהו חדש נרקם לנגד עיניי.

10

   "אחת הבעיות החברתיות, שמתגלה עכשיו במלוא עוצמתה, היא בעיית הדור האבוד. הדור של הילדים שלנו, בני 20-30, שלא מוצא את מקומו. הדור הקודם נהנה מיציבות יחסית. אנשים עבדו באותו מקום עבודה שנים רבות והיו חשופים פחות לשינויים. ניתן היה לרכוש דיור בקלות רבה יחסית. הדור הנוכחי לא יציב בעבודה ומתקשה יותר כלכלית. זה משפיע על הזוגיות ועל היכולת להקים משפחה. זה דור שסובל מחוסר ביטחון בסיסי. לכן קל יותר להתסיס אותו, להוציא אותו לרחובות. הוא אפילו מוכן להתעמת עם מוסדות השלטון. כך קמות היום לא מעט קבוצות אנרכיסטיות, שרוצות לזעזע את הממשלות הקיימות. מאידך, זה דור חכם יותר. הוא מזהה שהמקור לצרותיו הוא הטכנולוגיה. הוא יודע שככל שהטכנולוגיה תשתלט על תחומים רבים יותר, כך תהיה לו פחות עבודה. וכך, למרבה האבסורד, למרות שזה דור שגדל עם מחשבים, יש בו קבוצות שרוצות להאט את המרוץ הטכנולוגי. הייתי מציע לכם לבדוק בכיוון זה, כיוון שהדור הפגוע הזה, הוא גם זה שמשפיע על הפעילות ברשת."
   שתקתי ארוכות. כלב הציד שכב לצדי רגוע. לא ידעתי אם בגלל שקיבל את התשובה שרצה, או שהוא מהורהר כמוני. החלטתי שגם וגם.
  השיחה הבאה הייתה לפרנק.

חלק שישה עשר: האמת העירומה

1

   לשמחתי קבעתי עם וויטני לצהרים. הייתי חייב לשתף מישהו בהתלבטויותיי ופרנק היה עסוק. היחסים עם וויטני הבשילו לחברות של ממש. רציתי להעלות אותם מדרגה. הרגשתי שגם היא. החלטתי להיות אמיץ ולהזמין אותה לטיול מחוץ לעיר בסוף השבוע.
  ישבנו על המרפסת. מזג האוויר היה נהדר, הרגשנו כבר את החמימות באוויר, שאפיינה את המפרץ בימים נעימים באביב, כאשר לא נשבו רוחות. סיפרתי לה על השיחה עם סת. ראיתי שהיא מקשיבה. לאחר מכן ניתחה את המצב בדרכה: "זה יכול להסביר את התאונות, את החדירה של קולין למשטרה, אולי הוא שייך לאחת הקבוצות. מה שרידמן גילה לכם, יכול להסביר את ההתנהלות של רוב חברות ההי-טק, אולי גם של החברה החזקה. עדיין יש חורים בחקירה. הקשר של מיי לאיש החזק, אולי הקשר של פרופ' רות אליו. ישנה גם המשפחה של מייקל והצעת העבודה. אני מרגישה ששם לא מיצינו. אכן שווה עכשיו לבדוק את הכיוון שסת הציע. אם לא נעלה כלום בחכתנו, ייתכן וכדאי יהיה להמתין, כמו שניק הציע."
   הנעתי בראשי ונעצתי בה מבט ארוך. החלטתי לנצל את הרגע שבו מיצינו את ענייני העבודה ולעבור לנושא החשוב באמת. לאחר מספר דקות כבר היינו עסוקים ביעד הנסיעה ובבחירת המלון. בחרנו לטייל בעמק הנאפה, וללון באחד מהמלונות הטובים באזור סונומה, לא רחוק מהיקבים שבאזור.

 2

   יצאנו מהעיר ביום שישי אחר הצהרים, בסיום יום העבודה. הפקקים היו בלתי נסבלים. זחלנו לכיוון רחוב לומברד כדי לצאת ל-101 ולעלות על גשר הזהב צפונה. קצת לפני הפנייה שמאלה לרחוב לומברד, פניתי לפתע ימינה, כדי להגיע לקטע הפתלתל של הרחוב. משהו דחף אותי לעשות שוב את הקטע הזה יחד עם וויטני. היא זכרה שראיתי שם את מיי, והבינה לליבי. עשינו את הירידה לאיטנו, ובעיקר התבוננו בבתים לאורך הרחוב. רובם היו בתי מידות בודדים, נעימים למראה. תיארתי לעצמי שמי שמתגורר שם, הפרוטה מצויה בכיסו. מאידך, מי רוצה לראות טור מכוניות משתרך לאורך כל היום מול דלת ביתו? החידה ההיא, מה מיי עשתה שם, לא באה על פתרונה.
   המשכנו בדרכנו לגשר הזהב כדי לחצות את המפרץ צפונה. תוכנת הדרך הראתה שלפנינו כשעה וחצי במכונית. שמתי מוזיקה נעימה. היינו במצב רוח מרומם, כדרכו של זוג צעיר שנוסע לנופש לראשונה.
 כשירדנו מה-101 לכיוון עמק נאפה, חלפה אותנו במהירות מכונית פורש יפהפייה. תמיד אהבתי מכוניות יפות, וזו בלטה במיוחד. צחקתי עם וויטני, שבמשכורת של שוטר, אפילו של זוג שוטרים, אי אפשר לרכוש מכונית כזו, אבל אולי כדאי שנשכור פעם "רק בשביל ההרגשה." למרבה הפלא, בהמשך, המכונית חלפה אותנו שוב, כנראה ירדה לתדלק בדרך. שוב חייכנו, הרגשנו שהגורל מתעתע בנו.
לא ידענו עד כמה.
   כשנכנסנו למלון, זיהינו את הפורש במגרש החניה. צירוף מקרים? לאור הפרשייה שהיינו מעורבים בה, החלפנו מבטים. הערב חלף בנעימים. סעדנו במסעדה צרפתית טובה, לא רחוק מהמלון, וחזרנו לחדר. הפורש עמדה בחניה.

3

   קצת לפני שעזבתי את המשרד, מצאתי לנכון לעדכן את פרנק שאני נוסע לסונומה, למסע יקבים בעמק נאפה. כמובן שלא ציינתי עם מי, ולמזלי הוא לא שאל. בצחוק אישרתי לפרנק להטריד אותי, אם יגיעו חדשות חמות. באמצע ארוחת הבוקר למחרת, אותה העדפנו לאכול בחדר, הגיעה שיחה מפרנק. שמעתי שהוא נרגש: "אתה לא תאמין, המשטרה עלתה על קולין. הבחור מתגורר בצפון המפרץ בשכירות, בבית עץ לא רע בכלל. רוב היום הוא בבית, כנראה עובד. בערבים הוא נוהג לצאת לאכול במסעדות טובות באזור. חשבון הבנק שלו מפוצץ, וזה רק מה שגלוי. יש לו עוד שניים, תחת שמות פיקטיביים, גם בהם יש מזומנים רבים. הבחור איש עשיר וחי חיי מלך. הוא חובב מכוניות. אתה לא תאמין, הוא אפילו נוהג בפורש."
ישבנו בשלווה ליד השולחן בפינת החדר, עד המשפט האחרון של פרנק. בחושיי החדים הבנתי. הרגשתי שכלב הציד שבי קם נרגז מהרצפה, ומתחיל להסתובב בחדר, תוך שהוא מניע את ראשו מצד לצד, חוכך מה לעשות.

4

   "מה קולין עושה כאן? איך ידע שנהיה כאן?" וויטני ירתה לעברי. "הרי ברור שהוא לא הגיע למלון שלנו במקרה. מה הוא רוצה לומר לנו? אולי זו מלכודת? האם הוא לועג לנו? האם הוא רוצה להראות כמה קל לתפוס שני בכירים מהמשטרה ללא כל הגנה? יותר מזה: סטיבן היה צריך להיות כאן על פי הוראה שלי, להיות הצל שלך כל הזמן. הנה מצב שבו שנינו הפרנו את ההוראות. גרוע מזה. הפרתי את ההוראה של עצמי."
   וויטני איבדה את שלוותה, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה כך. העוצמות היו שם גם כשכעסה. הבנתי שאצטרך ללמוד לספוג את זה.
התקשרנו לפרנק וביקשנו סימנים מזהים של המכונית, כדי שנוכל לוודא שהמכונית בחניה היא של קולין. כשהתברר שאכן כך, הזנקנו את סטיבן, ששמר עלינו מקצה המסדרון. לא יצאנו מהחדר וחלום הסיור ביקבים הלך ונמוג. כמובן שגם מצב הרוח היה בהתאם. פרנק התבקש להכניס את המערכת למעקב מלא אחר קולין, כולל הנייד, המחשב ואפילו הבית, גם כאשר לא שהה בו. שוטר נוסף הגיע למלון על מנת להיות צמוד לקולין. 
   משהו לא הסתדר לי. למה קולין רצה את קרבתנו? אם היינו נתקלים בלובי איש ברעהו, מה היה קורה? האם היה שואל אותנו לשלומנו? בורח? מה המטרה בכל האירוע הזה בכלל?
   כשהיינו מוקפים בשני שוטרים, החלטנו להתדפק על דלתו.
הוא פתח אותה עם חיוך רחב על הפנים: "ידעתי שתגיעו," אמר.
היינו המומים.
הגבתי ראשון: "ידענו שחיכית לנו."

5

   "ברחתי מהמשטרה והתחבאתי ברגע שיכולתי," קולין הלך ישר לעניין. "מרגע שהתחלתי לעבוד אתכם, הייתי במעקב צמוד. כדי לא להלחיץ אתכם, לא גיליתי לכם. ניסיתי בכל יכולותיי לאתר מי עוקב אחרי ומי עוקב אחריכם. זה היה מישהו מאוד עוצמתי, בעל יכולות טכנולוגיות מליגה אחרת, שלא לכם ולא לחברה החזקה יש אותן."
הפתעה, חשבתי לעצמי, ושאלתי: "למי יש טכנולוגיות חזקות יותר מאשר לחברה החזקה?" קולין התבונן בי ברצינות, מה שדחק בי לנסות: "אולי למעצמות?" קולין התעלם מההפרעה והמשיך: "באותו רגע הבנתי שהפעם אנחנו באמת משחקים במגרש של הגדולים. מה שלא הבנתי זה למה. למה מעניין את רוסיה, לצורך העניין, או את סין, או אולי את ארצות הברית, פרשיית פרסום עלומה? כשהבחנתי שאינני מצליח לתת תשובות על שאלות פשוטות, הבנתי שיש משהו בפרשייה הזו. לא הייתה לי ברירה: הייתי חייב לפרוש. לחקור בעצמי. בעיקר, היה חשוב לי לאפשר לכם לחקור במלוא המרץ. ידעתי שאם איעלם, תשימו תותח במקומי, ותגייסו את כל הכוחות למצוא אותי. נעלמתי הכי רחוק שאפשר. חור בברזיל. הורדתי מעצמי את כל הטכנולוגיה, כדי שאף אחד לא יוכל לאתר אותי. הייתי מוכן להמתין ולראות מה קורה. גם זו אסטרטגיה."
   קולין היה כל כך רהוט ונחוש, שלא העלינו בדעתנו להפריע לו עם שאלות מיותרות. המתנו בשקט להמשך דבריו. ואז הגיע הקטע המעניין באמת: "כדי שתראו את כל התמונה, אני חייב להקדים כמה מלים: ליזמים בתחום ההי-טק יש מניעים כמו להיות משמעותיים בעיני עצמם, לעשות הרבה כסף ואפילו לתרום להתפתחות העולם. האקרים בכל העולם חושבים דומה. בנוסף יש להם מניעים כמו צורך בשליטה – איך לשלוט ברשת ואיך לייצר ערך מוסף שאין ליזמים.
מאידך, אלה שמנהלים את העולם חושבים אחרת. הם חושבים כיצד לשרוד. כמו שאתם מבינים, לכולם אגו נפוח ולכל אחד מניע אחר. הכרתי היטב את שתי הקבוצות הראשונות. זו הייתה הפעם הראשונה שניצבתי מול הקבוצה השלישית – השורדים. על קבוצה זו נמנים משרתי ציבור, פוליטיקאים, מחזיקי המשרות הבכירות בעולם  – ראשי ממשלה ונשיאים. האנשים האלה נלחמים על חייהם. כל רגע, כל שנייה. ברגע שירפו – יפסידו. זוהי ליגה שונה לגמרי מעולם המחשבים, עם הכפפות האלגנטיות לידיו. בשורה התחתונה זה אומר, שעד עכשיו שיחקתי עם שחקנים בליגה שלי. פתאום נשאבתי לעולם אחר."
"וכך התחלתי להרגיש שהבנתי מה קרה לנו. במקרה עלינו על משהו שיכול להפריע למישהו לחיות."
קולין עצר לרגע והתבונן בנו, לבחון אם אנחנו מצליחים לעקוב אחריו.
"כמובן שהשאלה המרכזית הייתה מה הדבר הזה בדיוק? הרגשתי שאני חייב לעדכן אתכם שעלינו ליגה, וכמובן לספק את התשובה לשאלה הזו. קודם כל לעצמי, ובהמשך גם לכם."
"ידעתי שהתיק הזה גדול ממידותיה של משטרת סאן פרנציסקו, של מפקדת המחוז, של הנהלת המדינה. אבל בו זמנית הכרתי בעובדה, שככל שיהיה גדול יותר, כך תצטרכו להיפרד ממנו מוקדם יותר."
"ידעתי שאתם אנשים טובים וגם בעלי מקצוע מעולים בתחומים שלכם. הבנתי שאני צריך לסייע לכם ללכת הלאה." 
חשתי רגשות מעורבים. ראשית הייתי צריך להתרגל לקולין האחר שהתגלה בפנינו: אדם עשיר, איש העולם הגדול, שמדבר ברהיטות. מאידך, הוא נשאר אותו האקר שמחפש פתרונות, כמו שון, אלא שהוא קפץ כיתה. הבנתי שהוא מצביע לנו על כיוון אחר, מאלץ גם אותנו לעלות כיתה. הרגשתי שאצטרך להתאים את עצמי, את כולנו, אליו, ולהתכונן לקפוץ לגובה.

6

   קולין כאילו קרא את מחשבותיי. "אני מעריך שהבנתם לאן אני חותר. ידעתי שאותו משהו קשור לתחום שבו כולנו עוסקים. הבנתי שיש משהו, שמתנהל בתחום המחשבים, שפיתוחו ישנה סדרי עולם. עשיתי סימולציות בחומרים שכבר היו מונחים לפני. הייתי צריך לברור את התחום בדיוק: הקשר לחברה החזקה היה אחד, הקשר לרשת האינטרנט היה השני, הקשר לאקדמיה היה השלישי, הקשר לכסף היה ברור לכולם.
לא הצלחתי.
 מצאתי את עצמי מסתובב סחור סחור סביב הזנב של עצמי. החלטתי לקחת צעד אחורה. לעצור. להרפות. לתת למוח לנוח. יומיים לאחר שעצרתי הגיעה ההארה. היא אפשרה לי לדלג שני צעדים קדימה."
   קולין התחיל להישמע דרמטי, והמחשבה שהטרידה אותי באותו רגע הייתה למה הוא "מגלה" לנו את כל זה? מה המניע שלו? לאור הררי הכסף בחשבונות הבנק שלו, חשדתי שאולי מישהו משלם לו הרבה מאוד על המעמד הזה.
   ושוב ציפתה לי הפתעה: "אני איש עשיר בגיל צעיר, את זה אתם יודעים. ונוסף לכל מה שאתם רואים, יש לי הרבה גם ממה שנסתר מעיניכם, רכוש למשל. אין לי מניע לעשות עוד כסף. יש לי מניע אידיאולוגי. לרתום את עצמי לטובת המדינה שלי. זיהיתי בעצמי יכולות, שגם אני לא הערכתי שיש לי. כשהייתי בברזיל, רכשתי מחשב אישי והתחלתי לחפור כמו שאני יודע. ידעתי שמהר מאוד יעלו עלי. כל שבוע עברתי למקום אחר, נסעתי בעולם. בכל מקום קניתי מחשב חדש. השמדתי את הקרביים של המחשבים שעבדתי איתם, וזרקתי את מה שנשאר הרחק מהמקום האחרון בו שהיתי. בכל מקום הבנתי משהו חדש. החלטתי לחזור כשהבנתי מה מתרחש כאן."
   לקולין הייתה רגישות שאינה אופיינית לבחור כל כך צעיר. הייתה לו גם יכולת לספר סיפור. הרגשנו שאנחנו במתח. "אני יודע שאתם מקליטים אותי, וזה לא מפריע לי. התכוננתי." הוא אמר לפתע.
   היינו יותר ממופתעים. פעמיים: גם מעצמנו, שלא חשבנו להקליט אותו, בתוך סערת הרצון לשמוע מה היה לו לומר, וגם מהעובדה שמישהו מקליט ואנחנו לא יודעים מיהו.
   קולין חייך. הוא ידע בדיוק מה אנחנו חושבים. הוא הורה לנו לבוא אחריו לחלון, והסיט את הווילון. מן העבר השני התנוססה ברוב תפארתה אנטנה גדולה. הוא הצביע לעברה.
   "האנטנה הזו קולטת את כל מה שברדיוס שלה. כולל את השיחה הזו. מדינות לא צריכות יותר לשחק בלהקליט אנשים. הכל גלוי. אף אחד לא יכול יותר להתחמק מאף אחד אחר. סליחה, מבעל הכוח ששולט במתקן הזה."
   היינו המומים, מובכים. הרגשנו מטומטמים. קולין ידע שזה הרושם שדבריו ישאירו עלינו.
"הדור החמישי יפרוץ את כל הגבולות. אבל אלו שפיתחו אותו, חשבו באופן מוגבל למדי. הם חשבו איך לשפר את טכנולוגיית הדור הרביעי של הסלולאריים. הם לא העלו בדעתם את ההשלכות. את רוח האדם. את ההמשך הטבעי. הדור החמישי מכפיל את מהירות העברת הנתונים בעולם. הוא מאפשר לכמויות מידע עצומות לעבור ממקום למקום. אם הממציאים היו חושבים בגדול קדימה, דהיינו לדור השישי, השביעי, השמיני, הם היו מבינים שברגע שהעולם יהיה מרושת בטכנולוגיה הזו, הוא ישתנה לחלוטין."
זה היה הרגע שבו הבנתי את קולין, הבנתי איך עקבו אחרינו.
בעיקר הבנתי שאנחנו חמושים בקפצונים, בעוד הצד השני מחזיק פצצת אטום ביד.
הרגשתי עלוב.
הגנבתי מבט לעבר וויטני.
נראה היה שהתכווצה פיזית.

7

   לא יכולנו להישאר במלון. היינו חייבים לחזור לעיר ולהתחיל לעבוד. ביקשנו מקולין שיתייצב למחרת בתחנה. פנינו לפרנק וניק ועדכנו אותם. ביקשנו מניק לבדוק את קולין היטב, בעיקר לאמת את מה שסיפר, לפני שאנחנו מחזירים אותו לצוות.
   בדרך שיתפתי את וויטני בתחושותיי. קולין ביצע מהלך מבריק. למרות שיכול היה לבוא לתחנה, הוא בחר בדרך לא שגרתית לחשוף בפנינו את האמת: הוא הצטרף אלינו למסע במקום שקט, כשהיינו קשובים, ללא הסחות מהסביבה. הוא ניצל את הזמן והמקום כדי לרדת לפרטי פרטים ולהציג בפנינו את כל התמונה. ובעיקר הסרתי בפניו את הכובע על דרך חשיפת הפתרון: איך בהסטת כנף וילון התגלה בפנינו הכל.
 וויטני החלה לצחוק. בהתחלה היא צחקקה ולאט לאט הזרם גבר. היא גאתה מצחוק. אולי מהקלה, אולי כי הבינה איך העולם השתנה לנגד עיניה והיא אפילו לא שמה לב. אולי כי התחילה לראות את האור בקצה הפרשה. הצטרפתי אליה, ובמשך זמן ארוך מחינו דמעות צחוק.
   לא יכולנו לצפות לסיום מהנה יותר של סוף שבוע, שיכול היה להיות קסום, ונקטע באיבו.
   למרות שעל השאלה העיקרית עדיין לא קיבלנו תשובה, הרגשנו שלא ירחק היום והיא תגיע.

8

   קולין חזר אלינו. לו ולשון הייתה שפה משותפת, ויחד הם הסתערו כדי לסתום את כל החורים בחקירה. טלפון אחד לרשות להטמעת הדור החמישי, ואליהם הצטרף מומחה מטעמה. התבוננתי בשלישייה הזו, שישבה וגיבשה כיווני חקירה חדשים לחלוטין. זכרתי שרק בשבוע שעבר שקלנו להפסיק אותה, בגלל תחושת חוסר המוצא שלנו. להרגשת ההחמצה שנלוותה לחופשת סוף השבוע האחרון, הצטרפה תחושת גאווה, ולא בכדי.
  הנייד שלי רטט. ד"ר פיט לורנצו, נכנסה שיחה מזוהה. לקח לי שנייה לזהות. עניתי בשמחה:
"הי, מה שלומך?" "הגעת לציביליזציה?"
   שוב שמעתי את הצחוק המוכר. קבענו שיגיע למחרת לתחנה. 
שיגרתי לבוס הודעה שיצפה להפתעה מחר בצהרים. מישהו יבוא לסעוד אתו.
   פיט נראה כמו שמו, כמו שהוא נשמע. שילוב של אמריקאי מכובד עם איטלקי עליז. מהשנייה שנפגשנו היה לי נעים בחברתו. הכרתי לו את חברי הצוות, והזמנתי אותו לשיחה עם פרנק ואתי במועדון השוטרים, שהיה ריק למזלנו. ביקשתי מוויטני להצטרף. תיארתי בפניו את המשימה שלפנינו, הפעם מהזווית החדשה, שקראנו לה מאתמול על שמו של קולין: "הזווית של קולין." כבוד! הגיע לו.
   חסכתי מפיט הסברים ארוכים. רציתי מידע על רשתות תקשורת, על הדור החמישי ועל הפריסה ברחבי העולם. כשסיים לדבר, שאלתי את עצמי איך ייתכן שהוא הגיע בדיוק כשהיינו צריכים אותו. וויטני אמרה "קארמה," פרנק הגדיר זאת כמזל של מתחילים.
   בדיוק כשפיט נפרד מאיתנו, הנייד שלי רטט. התעלמתי, חשבתי שאחזור למתקשר לאחר שאדון עם חבריי בפגישה שסיימנו זה עתה. הנייד רטט שוב, הפעם ללא הפסקה. שלחתי מבט להודעה הנכנסת משון. "בוא מיד למשרד!!!" עם שלושה סימני קריאה. קצר רוח פרצתי פנימה.
   ליד הדלפק של מוניקה ניצב בן אנדרסון.

חלק שבעה עשר: כמעט הכל בא על מקומו בשלום

 

1

   "אמא שלי שלחה אותי אליך," הוא הציג את עצמו והסתכל פזור נפש סביבו, מחפש מקום לשבת. הבנתי שהוא רוצה שנדבר ביחידות, והוריתי לו את הדרך לחדר התדריכים. ידעתי שחבריי יושבים במועדון, לא רחוק משם. לא רציתי שיפגוש בהם. גם הפעם האיר לי המזל. שוטר, שהיה ככל הנראה אחרי הרצאה לחניכים, בדיוק אסף את חפציו.
   "הכל התחיל לפני מספר שבועות," הוא פתח בדבריו, נבוך משהו. "פנה אלי אחד האנשים החזקים בעסקי האינטרנט, וביקש ממני לייעץ לחברתו בנושא דוח סוף השנה, שהיה עליו להגיש לבורסה. האיש הציע סכום גבוה במיוחד, כדי שאשמור על סודיות ובלעדיות, כך הוא הגדיר את העבודה בינינו. הסתקרנתי. בפגישה הראשונה הוא הציג בפני את הדוחות הכספיים של החברה, שאמורים היו להתפרסם בימים אלו ממש. כשעברתי עליהם, ראיתי שהחברה בצרות. ידעתי שאם הם יתפרסמו כמו שהם, תהיה צלילה בערך המניות שלה. הבנתי מיד מדוע הוא פנה אלי. הייתי האדם היחיד שיכול היה להציל אותו. תחום ההתמחות שלי ככלכלן היה כיצד להציג דוחות חשבונאיים בעייתיים בצורה כשרה, בלי לעבור על החוק. אני מומחה לתרגילים חשבונאיים."
   "לקחתי חופשה מהאוניברסיטה, ובמשך שבועיים תמימים עבדתי עם חשב החברה ועם צוות עוזרים, כדי לשכתב מחדש את הדוחות. כשהעבודה הושלמה לשביעות רצוני, הודעתי לאיש החזק שאני חוזר לאקדמיה. אלא שאז פורסמה ידיעה בעיתון בניו יורק על דוחות לא כשרים של חברות בורסאיות, שהתגלו למשטרה. בהתחלה לא התייחסתי," המשיך בן את סיפורו. "ידעתי שהדוחות שלי כשרים. על נושא זה הייתה עבודת הדוקטורט שלי. אבל בו זמנית הבנתי, שאם המשטרה דיווחה על דוחות לא כשרים, אולי הדוחות הקודמים הגיעו לידיה. פניתי לאיש החזק כדי להרגיע אותו. סיפרתי לו שהדוחות שהעברנו היו תקינים ולא מדובר בחברה שלו. אלא שהוא היה מאוד לא רגוע, וגם מאוד לא נחמד, בלשון המעטה. הסתבר שכל ניסיון שלו לבדוק במשטרה באיזה דוחות מדובר, נתקל בקיר אטום. המשטרה הטילה איפול מלא על החקירה. בחברה החלה תקופה מאוד לא נעימה."
   "אלא שאז קרה מבחינתי הנורא מכל. כשחזרתי לאוניברסיטה, הסתבר שמישהו טרח לערב אותי בפרשת הדוחות. נקראתי לדיקן לתת הסבר. לא הייתה לי ברירה אלא להגן על שמי הטוב. סיפרתי לדיקן את הסיפור כהווייתו, וטענתי בתקיפות שלא היה לי קשר לדוחות לא כשרים. לרוע מזלי, הדיקן היה איש אמונו של האיש החזק. החברה שלו תרמה כספים רבים לאוניברסיטה. כדי לתמוך בתורם משמעותי ברגעיו הקשים, החליט הדיקן לוותר על שירותי הטובים. בתום שיחתנו, הוא המליץ לי לחפש עבודה באוניברסיטה אחרת. התירוץ שלו היה ש"אסור שידבק רבב באוניברסיטה."
התבוננתי בבן. הוא היה איש רציני. הזדהיתי עם הקשיים שהיו מנת חלקו. היה מעניין לשמוע את הסיפור, שהיה גם שלי, מזווית ראייה אחרת. כשבדיוק רציתי לומר דבר ניחומים, ראיתי שביב של חיוך על שפתיו. המתנתי למפנה בעלילה, וזה לא אחר להגיע: "הקטע המעניין בכל הסיפור יתגלה לך בעוד רגע," הוא הרגיש בהשפעת דבריו עלי, ויאמר לשבחו שניסה להרגיע אותי: "הדיקן לא ידע על קשר אחר שיש לנו לאיש החזק." שמתי לב שעבר מלשון יחיד לרבים: "מסתבר שכאשר הוא הקים את החברה שלו, לפני כעשרים שנה, הוא חיפש נואשות אחר משקיעים. סבא שלי, אבא של אמא שלי, השקיע בחברה, שהייתה אז בתחילת דרכה. אמא שלי הייתה באותו זמן בת מנודה ממשפחה עשירה. אבא שלה היה איל פלדה. היא נושלה מהירושה המשפחתית כשהמרתה את פי הוריה ונישאה לאבי, אלוף נעוריה. במשך שנים רבות היה נתק מוחלט בין אמי להוריה. אלא שההורים שלה לא הצליחו לגמרי להתנתק ממנה, לפחות לא רגשית. כשסבא שלי היה על ערש דווי, הוא החליט להעביר לרשותה את המניות שרכש בחברה החזקה בראשית דרכה. המניות, כידוע, שוות היום מיליונים רבים. כך קרה שאמא שלי הפכה לאישה עשירה בחזרה. אבא שלי מאידך, תמיד סבל מחוש עסקי גרוע. הוא עזב את אמא שלי בדיוק כשהפכה למיליונרית. וגרוע מזה  – לטובת מזכירתו, שהסתבר שהייתה נוכלת, שרוקנה אותו מכל הכספים שהיו לו."
"אמא שלי חזרה לשם נעוריה. אני לעומתה, נושא את שם המשפחה גם של אבי. כך האיש החזק לא קישר בינינו. למעשה, אני מחזיק עכשיו את האיש החזק בגרון פעמיים: אני גם בעלים בפוטנציה של מניות בחברתו, וגם יודע שהדוחות שהגיעו למשטרה הם לא הדוחות שאני הכנתי."

 2

   הסיפור של בן ריתק אותי. על כל היבטיו. הבנתי שאני צריך לשוחח אתו על הפרטים הקטנים: האם מיי היא בעלת המניות מאיי קיימן? אם כן מדוע היה צריך לרכוש אותן בחשאי? הערכתי שייתכן מחשש שבעלה ידרוש את חלקו בירושה. השאלה הראשונה שלי לבן הייתה מתי בדיוק עברו המניות לרשותה. השאלה השנייה הייתה מה הוא רוצה ממני. האם לטהר את שמו באוניברסיטה? האם לעזור לו לחזור למשרתו? כבעל מניות בחברה החזקה הוא לא יצטרך אותי. אמא שלו בת בית בחברה, כך הבנתי מהדרך שבה נכנסה בשער. היא יכולה לעזור לו יותר ממני. ומה שהכי עניין אותי זה הקשר של אימו לפרופ' רות, שגם עליו עלינו.
בן ידע להשיב שהמניות הועברו לאימו כשהוריו כבר חיו בנפרד. הוא לא ידע לציין תאריך. אם זה יהיה רלבנטי לחקירה, ייתכן ואצטרך לשאול את מיי.
השארתי את שאר השאלות בצד. 
   "סיפור מעניין," הגבתי. נזכרתי בסיפור של הבוס כאשר שלח אותי לכאן. הוא דיבר אז על חברת פארמה שמישהו מאיי קיימן קנה אחוז קטן מהמניות שלה. שיערתי שמיי פיזרה סיכונים.
"איך אני יכול לעזור לך?"
"האמת," בן ענה, "יותר משאתה יכול לעזור לי, אני יכול לעזור לך."
הייתה דממה כשעיכלתי את תשובתו. "אז למה אתה כאן?"
"אני דוגמה לקורבן של המערכת, אבל לקורבן חזק, שלא צריך אותה." בן צדק ואני חשבתי ששתי המלים – קורבן וחזק, לא מסתדרות בדרך כלל ביחד.
"מטרידים אותי הדוחות שהגיעו למשטרה. ברור לי שהמשטרה תפסה דוחות לא כשרים. זה אומר שהיא לא תפסה את הדוח שאני הכנתי. זה אומר שהחברה החזקה בסדר, לפחות על פי החוק. אם המשטרה תעצור את האיש החזק, הוא ישתחרר די מהר, כשיוצגו הדוחות שהכנתי. עד אז התקשורת תחגוג עליו וייגרם זעזוע בבורסה, שיקרין על המשק כולו. תהיה צלילה של המניות. אז גם אנחנו נינזק כמובן. אבל, בעיקר, זה עלול לפגוע במוניטין של החברה החזקה עד כדי כך שיהיה קשה לשקם אותו וחבל. בכל זאת יש לה תרומה נכבדה להתפתחות האנושות."
בן המתין כמה שניות, מאפשר לי לעכל את הדברים.
   כשהמשיך נותרתי המום. "ועוד משהו חשוב בקשר לדוחות עצמם. העליתי בדעתי שייתכן שהייתה כאן איזו קונספירציה. ייתכן שהדוחות שהגיעו למשטרה נועדו בכוונה לפגוע באיש החזק. הרי באותה מידה, מי ששם עליהן יד, הייתה לו גישה גם לדוחות המתוקנים."
   "לצורך זה אתה צריך אותי."

  3

   ביקשתי מבן שהות לחשוב על הדברים, כמו גם על כיווני פעולה עתידיים.
שנייה לאחר שנפרדנו כבר הייתי בדרכי לפרנק.
"מישהו רוצה לפגוע באיש החזק. מיהו ולמה?" פרנק הגיב לאחר ששמע את הסיפור. "והשאלה השנייה: הרי ראינו את להטוטי העליות והמורדות במספרי המשתמשים, שהציגה פרופ' רות. מה זה אומר?"
  באותו רגע פרנק ואני הבנו שהחקירה כבר לא שייכת לנו. היא חייבת לעבור לליגה של הגדולים. קראנו לניק, שקרא לוויטני, וביחד הם פנו לברנדה. כשעה לאחר מכן היינו כולנו ישובים במשרדה. כל המוחות שהיו בחדר עבדו במרץ. הבנו שהתגלגלה לידינו הזדמנות פז: נוכל "להציל" את האיש החזק, בתמורה למידע שגילינו בדיסק און קי.
   אולי נוכל לפתור את התעלומה שלשמה התכנסנו.
מאידך נותרו שאלות אחרות: האם יש לו קשר לתאונות? למעקב אחרי? מה רוצה האיש החזק ממייקל? מדוע אשתו ובני ביתו כיכבו בדיסק און קי של פרופ' רות?
העלינו כל מיני אפשרויות.
   החלטנו לפצל את החקירה לשניים: לנצל את המצב שנוצר כדי לתחקר את האיש החזק. וגם, לאור התוצאות, לטפל בכל השאלות האחרות שהעלינו, שאולי קשורות אליו בחלקן ואולי לא.
   היינו חייבים ליידע את משטרת ניו יורק. הממונה על הפרשה שם היה איתנו בשיחת ועידה. מיסוך כבד הוטל על הקו.

4

   פרנק ואני התלבטנו לגבי המשך החקירה. איכשהו הרגשנו שלא באנו על סיפוקנו. באותו ערב קבעתי עם וויטני "להשלים את הפער מסוף השבוע ההוא." האירוע עם קולין במלון בעמק נאפה, סימן כיוונים אחרים, שלא עלו במפגש הפסגה. וויטני הייתה שותפה להרגשתי. היה ברור לנו שמשהו חומק מאיתנו.
   את היום שלמחרת פתחתי בשיחה עם קולין. רציתי לשמוע מה העלה בחכתו לגבי האזנות באמצעות אנטנות הדור החמישי של הסלולאריים. קולין ציין שקל לבצע האזנות ככל שקרובים לאנטנה. ביקשנו לבדוק האם בקרבת האיש החזק יש אנטנה. מצאנו אותה בקלות. היא הייתה אדירה. כנראה שרתה היטב את החברה שלו. הושבנו עליה יחידה של המשטרה, שהאזנות הן תחום המומחיות שלה. הקלטנו כל מילה שיצאה מהנייד שלו.
   משום מקום עלתה בי תחושה של חוסר שביעות רצון. הרגשתי שיש בידי קצה חוט. האנטנות?
בינגו!
ביקשתי מקולין לאתר אנטנות ליד הנפגעים האחרים בפרשה: החברה של הבוס והחברה של ג'יני.
כעבור כחצי שעה הוא התפרץ נרגש לחדרי. "אתה לא תאמין. ליד שתיהן יש אנטנות חזקות. עכשיו צריך רק לבדוק אם הן תחת האזנה ומי מאזין."
הייתי כל כך נרגש, שרצתי לפרנק. הוא לא היה במשרד. רצתי לוויטני. לראשונה מזה תקופה, זיהיתי ניצוץ בעיניה. נראה שהבנו, נותר רק לאמת את ההשערה.

5

   עם האיש החזק יושרו כמעט כל ההדורים. הוא הודה שמצבו הכלכלי הדרדר בשנה האחרונה, בעיקר בגלל רכישה של אפליקציה שסחטה ממנו מיליארדים רבים, ולכן חיפש דרכים להגדלת ההכנסות. בין היתר חבר לפרופ' רות, שלימדה אותו כיצד לשאול "שאלות טובות", שיגרו את המשתמשים להגיב וכך לשהות זמן רב יותר ברשת. הוא גם נעזר בשירותיו של בן אנדרסון. למזלו, שום דבר לא דלף ממשטרת ניו יורק ולא הגיע לתקשורת, כך שחברתו הייתה מחוץ לרכילות העיתונאית.
   בן אנדרסון קיבל הצעה לחזור למשרתו, אבל העמיד אותה כתנאי להפסקת עבודתו של הדיקן. הוא לא רצה לשלוח אותו הבייתה, אלא רק להחזיר אותו למקום ממנו בא, דהיינו למחלקה שלו באוניברסיטה. בן עמד על כך שיש לנטרל אותו מכל עמדת כוח באוניברסיטה. חבר הנאמנים קיבל את הדרישה ומינה דיקן אחר.
   החברה באיי קיימן הוקמה על ידי מיי, שרכשה את המניות בחברת הפארמה, על מנת לבזר סיכונים. כיוון שקיבלה את המניות מאביה בתקופה בה התנהלו גירושיה, חששה שבעלה יחמוד אותן, ולכן השקיעה אותן הכי רחוק שאפשר. בעלה, שנעלם מעבודתו לאחר שרוקן מנכסיו, נקרא על ידי הבנים לחזור לעיר. הוא התגרש מהנוכלת וחזר לעסק שלו. מיי והבנים עזרו לו לעמוד מחדש על הרגליים. מיי שריחמה עליו, "זרקה לו פרורים", בתמורה לדרישה שלעולם לא יהיה לו חלק בכספה או רכושה. הוא הסכים בלית ברירה.
   מיי ופרופ' רות הכירו שנים רבות; הן למדו ביחד באוניברסיטה, ונהגו להיפגש מדי פעם.
   האיש החזק לא נזקק לבסוף לשירותיו של מייקל, שנאלץ להחזיר את הכסף שכבר קיבל.
   התעלומה לגבי הדיסק און קי לא נפתרה. פרופ' רות טענה שאינה מכירה את ג'ו, אשתו של מייקל. חשדנו שאינה דוברת אמת. ידענו שנקבל תשובה אי פעם, ולכן החלטנו שלא ללחוץ עליה. זה היה פרט שולי שהתגלה בחקירה. לא נראה שהיה רלבנטי לתאונות.
   היחסים בין מוניקה למייקל התקררו בהדרגה. מוניקה שכרה יחידת דיור בסאן פרנציסקו, והפסיקה את הנסיעות לפאלו אלטו. עבור מייקל, המעבר שלה היה למקום רחוק מדי. נראה שהוקל לו. הוא העדיף לחזור הבייתה בשלום.
   היחסים בין מוניקה לשון התהדקו.
   הבוס חזר לאל.איי.
   עברתי להתגורר עם וויטני.

6

   כיוון שהבנו שהחקירה עדיין לא הסתיימה, עברנו למעקב מרחוק אחר הבוס, ג'יני ודין רידמן. ידענו שעד שהחקירה לא תסתיים, לא נפרק את המשרד. שון וקולין המשיכו לעקוב. הם קיבלו מדי יום דוח האזנות מהיחידה של המשטרה. כשעברו על השיחות, חיפשו פרצות. חיפשו אם מישהו מאזין לשלישייה – כך כינינו אותם. 
יום חמישי אחד, בחודש מאי, שהיה יום אביבי במיוחד, זוהתה פעילות חשודה סביב הנייד של האיש החזק. כולנו נעמדנו על הרגליים, אולי בגלל שהיינו במבוי סתום. באותו יום, בשעות הערב, זוהתה פעילות דומה סביב הנייד של רידמן.
אצל הבוס ואצל ג'יני היה שקט כרגיל.
הבנו שרידמן והאיש החזק חשובים למישהו. לא הצלחנו לזהות מי המאזין.
בכל אותו חודש ההאזנות באו והלכו.
הבנו שלפנינו משימה לטווח רחוק.
   וויטני סייעה לנו להישאר במשרד ולהתפנות גם לדברים אחרים. ניק חזר למפקדה. מוניקה עבדה מהמשרד על הדוקטורט שלה. הבוס התחיל להעביר לי משימות קטנות. פרנק נטל לעצמו חופשה ויצא לטיול עליו חלם שנים רבות. 
   באמצע חודש יוני גילינו שגם אצל ג'יני יש התפתחות. מישהו נוסף התיישב על הנייד שלה. הבנו שהחקירה מתחדשת. לא עשינו כלום מלבד להמשיך להאזין.

7

   ואז יום אחד, כשכבר התחלנו להסתגל לעובדה שפרשת התאונות אולי לא תפוענח, התרחשה תאונת פגע וברח בלוס אנג'לס. כששמעתי עליה בחדשות, הנחתי שזו עוד אחת מהתאונות שמתרחשות מדי יום ברחבי היבשת, אלא שיום לאחריה קיבלתי טלפון. קול אישה צעירה, שנשמע מהוסס משהו, שאל אם אני מכיר את פיט לורנצו. הזדקפתי בכיסא. כשהשבתי בחיוב, התבקשתי להגיע ללוס אנג'לס, לבית החולים הגדול בעיר. הדוברת הייתה העובדת הסוציאלית של בית החולים, שתפקידה היה, בין היתר, ליצור קשר עם קרובי המאושפזים.
כשפיט התעורר לאחר התאונה, הוא כתב פתק שבו הוא מבקש ליידע אותי על התאונה. הוא כתב שאני עובד במשטרת סאן פרנציסקו. היה קל לאתר אותי.
מצבו של פיט הוגדר כקל עד בינוני. הוא קיבל מכה חזקה בצוואר ואיבד את ההכרה. הבנתי שפיט לא היה מזניק אותי לאל.איי, אם לא היה לו משהו חשוב לומר. לקראת ערב כבר ישבתי ליד מיטתו.
   פיט נראה בסדר. זאת אומרת הרבה יותר טוב מהבוס, אתו נפגשתי בפעם הקודמת באותו בית חולים. שוטר ניצב ליד הדלת. כשהראיתי תעודה מזהה, הוא פתח בפני את הדלת. נהניתי לשנייה מתחושה של חשיבות עצמית. 
פיט כבר דיבר. הוא שמח לראות אותי, למרות שהחיוך היה מצומצם משהו.
   "הצלחתי לראות את המתנקש," הוא דיבר ישר לעניין. "הוא עמד מאחורי ברמזור לפני שפגע בי. לדעתי מדובר באישה. התבוננתי במראה וראיתי אותה. היה לה קפושון על הראש ומשקפי שמש. אני זוכר שחשבתי על הקפושון. שאלתי את עצמי מי צריך טרנינג עם קפושון ביום חם בלוס אנג'לס."
הוא השתהה לשנייה, נראה שהיה לו קשה לדבר ברצף.
"כשהרמזור התחלף, היא ממש נצמדה אלי. ניסיתי לברוח ממנה והגברתי מהירות. היא דחקה בי לנסוע מהר יותר. כשיצאנו לכביש המהיר, הגברתי עוד יותר את המהירות, אבל לא הצלחתי להימלט על נפשי. היא ממש נצמדה אלי. אני זוכר שחשבתי שכל הסיטואציה מוזרה. לא העליתי בדעתי שהיא עומדת לדרוס אותי. היא נהגה בג'יפ מתוצרת ב.מ.וו, בצבע כסף. לדעתי היה לו מנוע עוצמתי במיוחד."
הבחנתי בהתרגשות בקולו. הוא שחזר את הרגעים הללו. הזיכרון היה טרי.
"כשהיינו לא רחוק מהמחלף, היא דחקה אותי לגדר הביטחון. התנגשתי בה בעוצמה ואיבדתי את ההכרה. המשטרה ציינה שהיא חלפה אותי במהירות וירדה למחלף הקרוב, ממנו נעלמה. לדעת המשטרה, התאונה הייתה מתוכננת לפרטיה. ההימלטות שלה הוכיחה זאת למשטרה." 

8

   השיחה עם פיט לקחה אותי למחוזות אחרים. היה ברור שהתאונה בוצעה על ידי מישהו שאולי כבר פגשנו בו. צורת התאונה הייתה דומה לתאונות הקודמות; של ג'יני ושל הבוס. ביקשתי מהשוטר שבחוץ שיזניק אלינו את מי שחוקר את התאונה. בינתיים שוחחתי עם פיט על עבודתו. לא רציתי להתיש אותו בחקירה כפולה. כחצי שעה לאחר מכן, החוקר התייצב בחדר.
שנאתי בתי חולים, והמשימה הזו הובילה אותי אליהם זו הפעם השנייה. הבחנתי בחרדה הקלה שחשתי בכל פעם שהגעתי אליהם. לא אהבתי את הריח. לבתי חולים תמיד היה ריח מיוחד. לא אהבתי את המכשירים. תמיד חשבתי עליהם כעל תומכי איברים, במקום הדבר האמיתי. לא אהבתי את המצב בו היו נתונים החולים – כאילו ויתרו על מי שהם באמת, עבור מצב אליו נקלעו שלא בטובתם. במשימה הזו כבר קיבלתי את התענוג המפוקפק הזה יותר מדי.
   עד כמה? חשבתי לעצמי. עד מתי?
   פיט חזר לחופשה קצרה בארץ, כיוון שהיה במעבר בין מדינות. הוא תמיד נהג ליטול חופשה כשעבר ממדינה למדינה. "אפריקה יבשת קשה. צריך להתאוורר ממנה אם רוצים לשרוד בה, כמו מהאישה," הוא הצליח להתבדח. מניגריה הוא אמור היה לעבור לרואנדה. "אפריקה מתעוררת," הוא אמר בחיוך קל. "כל המדינות מבינות שתקשורת חזקה היא העתיד. מדינה שלא תהיה מצוידת בתקשורת כמו שצריך, עם אינטרנט חזק, ובהמשך עם הדור החמישי, תהיה מבודדת מקהיליית העמים העולמית."
היה לי ברור שלפיט, כמו לג'יני, כמו לבוס, יש תפקיד בשרשרת הזו. עד עכשיו היא פעלה בארצות הברית. עכשיו היא נדדה גם ליבשת נוספת, לענייה ולמסכנה מכולן. למה?
ניסיתי להתמקד בתמונה שנפרשה לנגד עיניי. ברור שהמכנה המשותף של כולם היה הקשר לאינטרנט. ברור שכולם היו אנשי מפתח – אף אחד לא היה מסתכן לעמוד לדין באשמת ניסיון רצח – אחד או שלושה, אם הקורבנות היו דגי רקק.
שתי המילים – ניסיון רצח – גרמו לי לצמרמורת קלה. ניסיונות רצח לא היו שייכים לשדה המשחקים שלי. הייתי רגיל להשתעשע עם רעיונות יצירתיים לפרסומות. מחשבה חדשה צצה: הרי אף אחד לא מת למעשה. שתי התאונות האחרונות היו קלות יחסית. רק התאונה של הבוס הייתה קשה. אולי יצאה משליטה בגלל המכונית האוטונומית?
   הייתי איש הקשר לשלושתן. למה לא פגעו בי? למה השתמשו במכונית המשטרה שלי כדי לפגוע בג'יני? התשובה כאילו עלתה מאליה: אני לא ממש גורם משפיע. אלא שהאגו לא סבל אותה. ניסיתי ללטף אותו: אולי להיפך, חשבתי. אולי מישהו בחר דווקא בי, רצה לאותת דווקא לי, בתקווה שאהיה זה שיצליח לפענח משהו? בחלק משלבי החקירה העוקב היה בסביבתי. ממש קרוב אלי. מה הוא רצה? מה יש בי שאין באחרים?
לתאונות היה דפוס דומה: הושקעו בהן משאבים. היה צריך לעקוב אחר הקורבנות, לחפש את המועד האופטימלי, לזהות את הבטן הרכה ואז לפגוע.
   האם לא יותר פשוט היה לעורר תשומת לב בדרך אחרת?

9

   הלכתי על קטעי עיתונות. תרתי משמע. הדפסתי אותם ושמתי על הרצפה. את השיטה "ללכת על הכותרות," כך קראו לה, למדתי בקורס הראשון לפרסומאים שמצאתי ברשת. כדי לזהות מה הציבור חושב על מוצר מסוים, צריך לקרוא מה כתבו עליו בתקשורת. אימצתי את השיטה גם הפעם.
חזרתי לתרגיל כלב הציד. הייתי צריך למיין את הקטעים החשובים ביותר. התמקדתי באלו שנראו חשובים במיוחד, שהיה בהם משהו שלכד את תשומת לבי. עצרתי ליד כל אחד, כאילו הרמתי רגל כדי לסמן טריטוריה. הבחנתי שחלקם עסקו בנפגעי התאונות, חלקם בדור החמישי.
לאחר מיון נוסף נותרו שני קטעים. אחד מכל סוג.
   התקשרתי לעיתונאית שהייתה חתומה על המאמר. הוא היה מתוך עיתון מקומי בפאלו אלטו. "השוויצר" קראו לו המקומיים בלעג, כיוון שהתפרסמו בו בעיקר הישגי התעשייה. הכותרת הנבחרת ציינה שהחברה החזקה משתלטת על הרשת.
מהעיתונאית לא הייתה תשובה.
   הכותרת השנייה הייתה מירחון טכנולוגי, מטעם איגוד התעשיינים באל.איי: "כיצד הפרסומאים ירוויחו מהדור החמישישל הסלולאריים?" הכותב היה יו"ר איגוד הפרסומאים של אל.איי.
במקרה או שלא, הוא גם היה הבוס שלי.

  10

   הטלפון הבא היה לבוס. ביקשתי להבין את הקשר בין אנטנות הדור החמישי להאזנות. רציתי לחבר את המידע לחברה החזקה בפאלו אלטו.
   "חחח…" הבוס גיחך לשאלתי ולא הוסיף. כשראה שאני לא מגיב, והבין שלא ירדתי לסוף דעתו, המשיך: "הדור החמישי מכפיל את מהירות העברת הנתונים. את זה אתה יודע. כדי שהוא יעבוד כמו שצריך, צריכות להיות תוכנות ואפליקציות שישרתו אותו. גם את זה אתה יודע. התהליך לוקח מספר שנים. גם את זה אתה מבין. בינתיים, עד שלא יהיו לכולם מכשירים מתקדמים ותוכנות בהתאם, האנטנות לא בדיוק מתפקדות במלוא עוצמתן."
הבוס הגיע לעניין. נדרכתי.
"האנטנה מאפשרת לקבל ולהעביר. היא אחראית לכך שהנתונים יועברו. ככל שיש רוחב פס גדול יותר, ויש יותר אנטנות, כך תעבורת הנתונים מהירה יותר. אבל, וזוהי בדיוק הבעיה, אין קשר להאזנות. מי שמאזין לכולם, זה מישהו שפיתח איזשהו מכשיר, שמתעלק על האנטנה אבל לא באמת משתמש בה."
"על אפיפיטים שמעת?"
   נזכרתי במשהו עמום. השם היה מוכר לי. הנייד היה מונח בכף ידי כדי להושיעני. מצאתי את ההגדרה במילון ברשת, שהסבירה כי אֵפִּיפִיט הוא צורת חיים המתקיימת בעיקר ביער הגשם הטרופי, כאשר צמח אחד גדל על צמח אחר ומשתמש בו כמקום לאחיזה בלבד. 

11

   השאלות התרוצצו במוחי: מי יכול להיות חזק מספיק כדי להאזין בכלל? למי יש יכולת להשתמש באנטנות? מי מסוגל להתקין מכשיר חיצוני עליהן? איך מפעילי האנטנות לא מזהים את האפיפיט? ומה הקשר לאפריקה?
לכולן מצאתי מענה, למעט מה הקשר בין אנטנות הדור החמישי לאפריקה – הרי שם יש בקושי איזה דור ישן, שמאפשר תקשורת בסיסית.
חזרתי לבוס לקבל תשובה על השאלה האחרונה. שוב הייתה דממה על הקו ושוב אותה תגובה. "חחח…" ושוב דממה. הייתי קצר רוח. הבוס הרגיש. "על לוויינים שמעת?"
הבנתי. שוב יש לי קשר עם הגדולים ביותר. קודם הייתה זו הממשלה ותאגידי התקשורת האימתניים, ועכשיו זו הממשלה וחברות הלוויינים.
למען האזרחות הטובה, הייתי חייב לנקות את הממשלה מכל אשמה. הנחתי שגורמים פליליים, שעיסוקם בטכנולוגיה, זיהו את היכולת של האנטנות והתלבשו עליהן. כך גם נהגו אל מול חברות הלוויינים. מי זה יכול להיות? למה?
חזרתי לכותרת שהחברה החזקה משתלטת על הרשת. הפעם נשמע קול רך שענה לי.

12

   ג'ורג'ינה נשמעה כמי שהתעוררה משנת לילה ארוכה. לקח לה זמן ארוך מהרגיל להבין מי אני ומה אני רוצה ממנה. היא הזמינה אותי לקפה בקפיטריה של האוניברסיטה. קבענו לשעת צהרים מוקדמת.
בחורה צעירה, בסוף שנות העשרים, התיישבה מולי עם מגש בידיה ועליו שתי כוסות קפה. היא הייתה נחמדה, קלילה, מסבירת פנים. הרגשתי בנוח בחברתה. היא הזכירה לי מישהי, עדיין לא זיהיתי את מי. היה לה שיער גולש וחיוך כובש. כשחייכה הייתה יפה ממש.
   בקווים כלליים תיארתי לה פרסומאי שצריך לפרסם את רשת הדור החמישי של הסלולאריים. הסברתי לה את זווית הראייה שלי: מסע פרסום ראשון למוצר חדש צריך להיות יצירתי במיוחד. מטרתו ללכוד את תשומת לב הצרכנים. נהוג לשבץ בו לוכדי תשומת לב מובהקים, כמו תינוקות וחיות, ואפילו רקדניות שמתעופפות באוויר או אנשים שקופצים ממטוסים עם המוצר ביד. במסע הבא צריך "לרדת אל העם", להסביר לו בדיוק מה המוצר עושה או כיצד בדיוק יתרום לרווחה האישית.
"קראתי את הכתבה שלך והתרשמתי," הפניתי לעברה משפט חיובי, כדי ליצור אווירה טובה. "הבנתי מה עלי לעשות כדי לקדם את המוצר. אבל הטריד אותי משהו אחר: אני מבקש לבדוק איתך את משמעות הכותרת. לא מצאתי בכתבה כל מידע שמתקשר אליה."
היא חייכה: "אתה יודע שאת הכותרת העורך נותן. עיקר תפקידו הוא למשוך באמצעותה את תשומת הלב של הקוראים." הקשבתי ברוב קשב להסבר הדידקטי משהו.
"ובכל זאת?" הקשיתי. תיארתי לעצמי שהעורך לא ייתן כותרת כזו אם לא יהיה משהו מאחוריה.
"יש שמועות, שהגיעו אלי כמה פעמים, שמשהו עוצמתי במיוחד, שקשור לאחת החברות הגדולות, מתרחש בעמק הסיליקון. אולי זו החברה החזקה שרוצה לעלות ליגה ולהשתלט על הרשת. עכשיו היא רק רוכבת עליה: היא נתונה לפיקוח של החוק, שיכול להפוך לאגרסיבי כלפיה, אם מישהו מלמעלה ירצה. החברה החזקה החליטה, אולי, שהיא חייבת את השליטה אצלה. כמובן שיש מתנגדים. כמו בכל עניין."
הרגשתי את התחושה שהובילה אותי משלב לשלב בחקירה הזו. "מי המתנגדים?" יריתי לעברה.
   היא שלחה אלי מבט מלוכסן, מנסה לאמוד עד כמה היא יכולה להיות גלויה כלפי. הישרתי מבט, כאילו להבטיח לה שאני אמין. שכנעתי אותה ככל הנראה.
   שעתיים לאחר מכן ישבתי מול פרנק, שבדיוק חזר מהטיול הגדול. הוא היה עדיין במצב רוח מרומם. ידעתי שהפצצה שבאמתחתי תשנה לו משמעותית את מצב הרוח. לא הייתה לי ברירה.
   בחיים כמו בחיים, ניסיתי לנחם את עצמי, לא הכל דבש.

13

   ג'ורג'ינה לא חסכה ממני פרטים. היא הייתה יותר מורה מעיתונאית. העברתי את הדברים שלה במדויק לפרנק. נכון יותר, אפשרתי לו להאזין להם. לא עדכנתי את ג'ורג'ינה שאני מקליט אותה. חשבתי שתעודת השוטר אפשרה לי לפעול כאזרח על – לדלג על המוסר הבסיסי לטובת החקירה.
הבנו במה אנחנו מעורבים, וזה לא היה נחמד, בלשון המעטה. הבנו את המניעים לתאונות, להאזנות, לכל מה שהתרחש סביבנו. פצצה כמו כל פצצה, עלולה לגרום להרס טוטאלי. היינו חייבים לנטרל אותה לפני שתגרום נזק. איפה מתחילים?
במאמר דובר על מאבקי כוח בין חברות ההי-טק החזקות בעולם על השליטה ברשת האינטרנט. כולן רצו יותר. הן רצו להיות חזקות, כדי שהממשלות שלהן יחשבו פעמיים לפני שהן מפעילות נגדן רגולציות מחמירות. הן רצו לשלוט על תעבורת הנתונים שלהן, כדי שאף גורם לא יוכל לעקוב אחריהם, וזה לא בדיוק היה המצב.
שיערנו שהן כבר פעלו נגד אלה שהפריעו להן בדרך, בעיקר דגי רקק. כנראה הקבוצה שלנו הכריחה אותם לעלות מדרגה, אבל למען ההגינות חיפשנו גורמים נוספים שאולי הפרענו להם. סקרנו את הארגונים האזרחיים, שנהגו דרך קבע למחות על שליטת גופים בעלי עוצמת יתר בחייהם. הארגונים הללו נהגו לבצע פרובוקציות נגד חברות ההי-טק באופן קבוע. אולם לא חשבנו שמבחינה מוסרית היו בוחרים לתקוף בהם דמויות מפתח. ידענו גם שהם לא היו מספיק חזקים כדי לבצע את התאונות שחקרנו.
שמנו על השולחן את כל המעורבים שהשתרבבו לפרשה, ובדקנו אותם אחד אחד. הבנתי לפתע למה ג'ורג'ינה הייתה מוכרת לי. התברר שהייתה אחותה של ג'וזפינה, אשתו של מייקל. הכינוי של שתיהן היה ג'ו. בבית קראו לג'וזפינה ג'ו הגדולה ולג'ורג'ינה – ג'ו הקטנה. תיארתי לעצמי למה ג'וזפינה השתרבבה לדיסק און קי של פרופ' רות. מישהו בטעות בלבל אותה עם אחותה, כותבת המאמר. פרופ' רות כנראה רצתה מידע על ג'ו כותבת המאמר, וקיבלה מידע על ג'ו, אשתו של מייקל.
משהו נוסף היה חסר לנו. אולי מישהו שאמור היה להתחרות באיש החזק.
החלפנו מבטים: הבוס של דין וג'יני היה אפשרי.

חלק שמונה עשר: כשהקשרים החלו ללבוש צורה

1

   השני ביולי היה יום חם בסאן פרנציסקו. בפאלו אלטו היה חם עוד יותר. ג'יני הגיעה לעבודה בשעה היעודה, עצרה ליד דוכן הקפה ונתקלה בבחורה שעבדה אצלה פעם, ועברה לאגף אחר. "הייתי שמחה לדבר איתך," אמרה לה הבחורה בקול רציני. ג'יני הזמינה אותה למשרדה מתי שתרצה.
על הבוקר הבוס קרא לג'יני. היא חשבה שזו עוד שיחה בענייני קידום לקוחות. היא לא האמינה למשמע אוזניה כשהוא החל לדבר. "היום שציפינו לו הגיע. קיבלתי עכשיו דוחות על מצבנו הכספי בחודש שחלף. הוא בכי רע. אנחנו צריכים להתחיל לפטר עובדים. אני מבקש לקצץ עשרה אחוזים ממצבת כוח האדם בכל אגף. אני מבקש שתגישי לי עד מחר את רשימת האנשים שאת ממליצה לפטר."
   הבוס אפילו לא אפשר לה להגיב. הוא אסף מספר ניירות מהערמה על שולחנו, דחק את הכיסא אחורנית והחל לקום. ג'יני אמרה כמעט בלחש: "יש לי כמה שאלות." הבוס תלה בה מבט תמה, והיא המשיכה: "האם לפטר את אלה שהם בעלי השכר הגבוה? אלה שהם הכי פחות יעילים כרגע? מה לעשות עם נשים בהריון? לאיזה כיוונים אנחנו הולכים חוץ מפיטורים?"
   הבוס התבונן בה ארוכות. אף אחד ממנהלי המחלקות לא שאל שאלות. רק ג'יני. לא הייתה לו ברירה אלא להשיב: "תעבדי לפי החוק. בקשר למשכורות הגבוהות – תעשי חישובי עלות-תועלת. מי שחיוני תשאירי, מי שפחות – תשלחי הבייתה."
"כמה אנשים?" ג'יני המשיכה להקשות. "כמה שיותר," הוא השיב.
   היא חישבה במהירות. עשרה אחוזים זה כשלושים איש. אם תפטר לפי בכירות, היא תקצץ את האחרונים שהגיעו. מאידך, הם אלה שהיא הכי צריכה. הם הדם הצעיר. בדרך כלל מדובר באנשי מכירות נמרצים.
הבחורה מהבוקר נשכחה ממנה לחלוטין.
ג'יני בקושי ישנה אותו לילה. חייבת להיות דרך אחרת, חשבה. בבוקר התקשרה מביתה לביתו של דין רידמן. גם הוא עבר אתמול חוויה דומה.
היא הזמינה אותו לביתה בשעה שבע בערב.

2

   למרות שג'יני הייתה זו שיזמה את הפגישה, דווקא דין היה הפעם זה שהוביל את השיחה: "עברתי על הדוחות של המחלקה שלי. הרווחנו יפה ברבעון האחרון. משהו לא מסתדר לי." ג'יני הסכימה אתו: "גם אצלי יש רווח נאה. משהו לא נראה גם לי."
   שניהם התבוננו אחד בעיני השנייה. הפעם ג'יני דיברה ראשונה: "אבדוק עם אדריאנה מה קורה אצלה. תבדוק עם מנהל אגף נוסף שאתה קרוב אליו. נחבר את הדוחות. אם נראה רווח בארבעה אגפים, זה כבר חמישים אחוזים מהחברה. זה אומר אחד מהשניים: או שהחברה השקיעה ונפלה. או שהיא רוצה להשקיע וזקוקה לכמות אדירה של מזומנים." 
דין הניד בראשו: "ישנן אפשרויות נוספות: שמישהו סוחט את החברה, שהבוס התבקש למכור את החברה ולכן בחר להציג חברה מצומצמת ויעילה, או אפילו שהדירקטוריון רוצה להגדיל רווחים וסיבותיו עמו."
   כדי לבלבל את האויב, הם קבעו להיפגש למחרת באותה שעה בבית של דין. בנוסף, הם החליטו על דממת אלחוט. אסור להם לשוחח ביניהם בניידים, להעביר מסרים, לשלוח מיילים או הודעות. אם מישהו ביניהם ירצה להעביר מסר, שיעשה את זה בעזרת בני הזוג. ההודעה צריכה לכלול מסר עמום. למשל, לא אגיע לחוג התעמלות. מספרי הטלפונים של בני הזוג הוחלפו. דין שהה אצל ג'יני פחות מחצי שעה.

3

   בפגישה אצל דין נחשפו התוצאות העסקיות של מחצית מהחברה. היא הרוויחה. באחד האגפים אפילו היה גידול משמעותי ברווח. גם שני האגפים האחרים התבקשו לפטר כעשרה אחוזים ממצבת כוח האדם.
"צריך לבדוק באגף טכנולוגיות," דין הפר את השתיקה הכבדה. "אולי שם יש שינוי משמעותי. אולי המנהלים רוצים להיכנס לתחום חדש."
"צריך להיזהר," ג'יני הגיבה במהירות כדרכה. "בארט הוא איש אמונו של הבוס. אליו צריך להגיע עם תרוץ טוב."
לא היה להם.
ג'יני נזכרה בבחורה שפגשה ליד דוכן הקפה. היא זכרה שעבדה בטכנולוגיות. מעניין מה רצתה ממנה. היא ציינה בפני דין את האירוע והחליטה ליצור קשר. תוך דקה הבחורה הייתה על הרמקול. "הי ג'יני," נשמע קול מתנגן. "הי אלכסנדרה," ג'יני השיבה באותה נימה.
אלכסנדרה ידעה שג'יני תיצור קשר. היא הכירה את הצד המעשי באישיותה.
ג'יני ידעה שאלכסנדרה לא הייתה פונה אליה סתם כך.
"יכולה לדבר?" ג'יני רחרחה את השטח.
"התקשרת בזמן טוב. אני רוצה לשתף אותך בבעיה אצלנו באגף. רציתי לבדוק אם גם אצלך יש בעיה דומה."
ג'יני נדרכה. היא הרגישה שתיכף תקבל את המענה לשאלה ההיא.
"בשבועות האחרונים מתרחשים אצלנו דברים מוזרים. אנחנו מוצפים בעבודה. יש לנו המון פרויקטים, אלא שבנוסף אליהם, מדי יום, מתווספת עבודה חדשה. עד לתקופה האחרונה, העבודה התנהלה בשיטה מאוד מסודרת. כשהגיעה בקשה למוצר חדש, היינו כותבים תוכנית, מציינים מטרות לטווח קצר וארוך ועובדים "לפי הספר". ידענו איזה מוצר אנחנו עתידים לפתח, מהם שלבי העבודה, כמה זמן, פחות או יותר, ייקח לפתח אותו ולמה הוא חשוב לחברה. עכשיו, לעומת זאת, יש אצלנו בלגן גדול. כולנו מרגישים שאיננו מסוגלים לעקוב אחר הסדר ההגיוני של העבודה. לפעמים אנחנו מבצעים דבר אחד ולמחרת מבטלים לנו אותו בתירוץ שונה ומשונה. מה שמוזר הוא שהעובדים לא התחלפו. ההוראות שיורדות מהנהלת החברה הן שמשבשות לנו את העבודה."
ג'יני הבינה שאלכסנדרה ושאר עובדי האגף במצוקה, אחרת לא היו מוציאים את זה החוצה.
היא התלבטה מה לעשות.
"אתקשר אליך בהקדם," השיבה וניתקה את השיחה.  
דין הקשיב לשיחה. בשניהם החל להתבשל הרעיון הבא: הם היו זקוקים למישהו מבחוץ, עם יכולות מתאימות למצב, שלא יהיה מהמשטרה, אבל יוכל לספק תשובות.
נבחרתי. הם יצרו אתי קשר. שמחתי שבחרו בי. כנראה השארתי רושם של אדם הגון למדי. היה לי ייתרון נוסף: הייתי במשטרה, אבל לא הייתי איש משטרה. יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי, מבלי לדווח לאף אחד. הם רק לא ידעו שאני בן הזוג של וויטני. חככתי בדעתי מה לעשות. החלטתי לחשוף עובדה זו בפניהם. לא רציתי סודות. סיפרתי גם לוויטני. יידעתי אותה שאם יתגלה לי משהו על גבול הפלילי, מייד אשתף אותה.
הקצוות נתפרו.
יצאנו לדרך.
היא הייתה פתלתלה במיוחד.
בסופה החקירה הייתה צריכה להסתיים.
בסופה היינו אמורים להרגיש שהשפענו לטובה על העולם.
זה מה שחיפשתי.

4

   תמיד זוכרים תאריכים שבהם אירע משהו יוצא דופן. השמיני ביולי היה היום ההוא. שרקתי נעימה עליזה כשיצאתי מהמקלחת. וויטני הצטרפה למצב הרוח הטוב שלי והכינה לחם מטוגן: פחות טוב למשקל, אבל מצוין לחיך. חייכתי אליה בתודה. ג'ינג'וס, החתול המתוק שלה, התחכך לי בין הרגליים, דורש תשומת לב של בוקר, לפני שיישאר לעוד יום ארוך לבדו. מזל שחתולים ישנים שמונה עשרה שעות ביממה, חשבתי. אחרת הבדידות החתולית הייתה מעיקה על מצפוני. כשוויטני הייתה עסוקה בטיגון, גירדתי את ג'ינג'וס מכל הכיוונים. הוא גרגר בהנאה. הרגשתי שנרגעתי קצת. הכתפיים ירדו מדרגה, השתחררו מהכיווץ השגרתי. "לחץ הדם יורד כשמלטפים חתול," מסרו לעולם חוקרים יפנים. לא יודע אם התכוונו ללחץ הדם של בני האדם או של החתולים. בכל זאת השמועה עשתה לה כנפיים.
   יצאנו לתחנה בשתי מכוניות. בדרך הנייד שלי צלצל. פיט רצה להיפרד. הוא יוצא לרואנדה. ידעתי שהוא אוהב אתגרים מקצועיים. ידעתי שנוח לו עם עבודת הנדודים הזו. איחלתי לו הצלחה, והבטחנו לשמור על קשר.
   בשנייה האחרונה, רגע לפני שניתקתי, שמעתי אותו לוחש: "תשים לב לבוס של השניים." הוא כבר ניתק. לקח לי עוד שנייה לצאת מהרשת. הייתי המום. הבנתי שהוא יודע משהו שאני לא יודע. למרות שהיה איש אופטימי, הוא היה רציני מדי מלפלוט משפט כזה כבדיחה. הוא שלח מסר. גם מהאופן שבו שיגר אותו לעברי.
   כהרגלי הייתי צריך לחשוב. לצאת לטיול רגלי לא יכולתי, כי סטיבן לא היה בסביבה. החלטתי לצרף לטיול את המכונית. מזג האוויר היה לטובתי. חיפשתי אנטנה, כי ידעתי שתפקידו של פיט קשור אליהן, אולי ללוויינים שבאפריקה. נזכרתי באנטנה הכי סמלית לטעמי – המגדל על "הטלגרף היל". הוריתי לנייד על שינוי כיוון ונסעתי לעבר הגבעה, אחת מהגבעות של סאן פרנציסקו. אהבתי את המקום. נשקף ממנה נוף מרהיב. על הגבעה הותקן באמצע המאה התשע עשרה מכשיר הטלגרף הראשון בעיר, שגם העניק לה את שמה. האזור היה אי ירוק בסביבה עירונית. בעבר נהגתי לטפס למרומי הגבעה ברגל, במדרגות עץ עקלתוניות, שהותקנו עליה לפני שנים. הפעם נהגתי לאיטי, מתבונן בנוף המוכר. הלחישה של פיט שלחה אותי שנים אחורנית, למגדל ששלח וקלט מסרים מאוניות שהגיעו לנמל העיר. הלחישה גם שלחה אותי קדימה, לימינו אנו, לברר את משמעותה. המדרגות העקלתוניות סימלו את הפיתולים בפרשייה שחקרנו.
חזרתי למשרד. חזרתי להווה. ההשראה שספגתי מהטיול סימנה את הבאות.

5

   "ג'ימי?" שמעתי קול גברי זר בנייד. "מדבר," הזדהיתי. שמי אנדרי שרייר, אני עובד עם הבחורה שנפגשת איתה השבוע." הבנתי מיד. אף עורך לא יתקשר לאיש משטרה אלא אם יש לו משהו חשוב ביותר לומר. הדובר ביקש להסתיר את הפרטים של ג'ו. כנראה שגם הזדהה בשם בדוי. ביקשתי שיגיע אלי. הוא ידע היכן אני נמצא.
"יוצא לדרך," הייתה התשובה.
התחנה הייתה מקום המפגש הראשון שעלה בדעתי, כיוון שאנשים נכנסו ויצאו ממנה כל הזמן, כיוון שהלשכה שלנו הייתה מאובטחת כראוי.
   אנדרי שרייר היה איש כבד משקל, בסביבות העשור החמישי לחייו. כשהתיישב בכיסא מולי נשמעה חריקה. הצעתי לו קפה, הוא העדיף מים. "בגלל הדיאטה," אמר ונשף צחקוק קצר. נתתי לו דקה להתאושש מהדרך.
"שמי האמיתי הוא גרג המלין." הוא התחיל בשמו כבר במשפט הראשון, הבנתי שבשיחה יתגלו סודות.
"את השם אנדרי שרייר אימצתי כאשר לא רציתי שיזהו אותי באמת."
חייכתי בתגובה לטריק המוכר.
"ג'ו סיפרה לי על השיחה איתך. בחושיה העיתונאיים הבינה שאתה לא בדיוק כמו שהצגת את עצמך. ביקשתי שתבדוק בקשרים שלה. כך הגעתי אליך. שמחתי שזה אתה ולא מישהו שאנחנו יושבים לו על הזנב כבר הרבה זמן."
"זה הצד של הרעים," הוא נשף שוב.
הבחנתי הוא נושף החוצה כאשר לא נוח לו במיוחד.
   "הכל התחיל עם הכתבה של ג'ו. היא עיתונאית מצוינת. תמיד עולה על נושאים חשובים. אני יודע שהתדמית שלנו כעיתון חלקלקה משהו, אבל אין איש בתעשייה שלא קורא אותנו. אנחנו מסמנים לתעשייה את הדרך. אנחנו מרכז המידע, כל המרגלים התעשייתיים קוראים אותנו בשקיקה. לכאורה אנחנו סוג של "מתוקון" – מציגים את ההישגים. בפועל, למתעניינים, נפרסת מפה של כיווני התעשייה: לאן היא הולכת ומי מוליך אותה."
  הוא היפנה כלפי את מסך הנייד שלו. התבוננתי בדף השער של המגזין שערך. ליבי החסיר פעימה. ראיתי איור של אנטנה גדולה. מעליה התנוסס סימן שאלה ולצידה הכותרת: "הדור החמישי לאן?"

6

   בנימה דרמטית למדי, הוא הציג בפני את תמצית העניין: "הגיעו אלינו מספר תלונות של כמה חברות הי-טק מובילות על ריגול תעשייתי. ריגול תעשייתי קיים מהיום שהוקמה החברה השנייה בעולם. ברור לכולם שבפאלו אלטו מרגלים תעשייתיים עובדים שעות נוספות. המוזר היה שכל החברות התלוננו בפני. מדוע הן לא פנו למשטרה?" הוא הפריח לאוויר שאלה רטורית. "בעבר, מי שגילה אצלו ריגול תעשייתי, טיפל בו בשקט רב ובאמצעים שלו. הפעם הבנתי שכולן סובלות מאותו סוג ריגול ואינן מעוניינות לפנות למשטרה. הסקתי שכנראה היה להן הרבה מה להסתיר. הפקדתי את התיק בידי ג'ו. היא גילתה, להפתעתה, שלמרות שכולן מעסיקות האקרים, שתפקידם גם למנוע בריחת מידע, הוא זולג מהן חופשי. כולן הבינו שיש משהו טכנולוגי שחושף אותן. הן לא הבינו איך זה נעשה. כולן הבינו עוד, שרק מישהו גדול במיוחד יכול לבצע את זה."
"הן ביקשו לשמור על חשאיות מרבית, כי לכל החברות הגיעה המודעה הבאה." הוא שלף עמוד מודפס מהתיק. במודעה הופיעו שלוש תמונות של אנשים שהיו מוכרים לי עד כאב: הבוס שלי, ג'יני ופיט.
מתחת לתמונות הופיעו רק השמות הפרטיים שלהם והגדרת התפקיד הרשמי שנשאו.
מתחת הייתה הכותרת: "מי יהיה הבא בתור?"
התחלחלתי.

7

   הייתי צריך לשמור על ארשת פנים קפואה. במקרה של גרג זה לא עבד. לגרג היו חושים כמו לכלב הציד שבי. הוא הציץ בפני והבין.
זה היה השלב שבו הייתי חייב לרתום אותו אלי.
"מה אני יכול לעזור?"
הוא חייך בשביעות רצון.
נלכדתי ברשת.
הוא עדיין לא הבין שגם הוא נלכד באותה מידה.
זה יגיע, ידעתי.
"אשמח אם תשתף אתי פעולה. דווקא בגלל שאתה גורם לא רשמי במשטרה." הוא נשף והמשיך: "בררתי את זה כמובן." הוא הגניב אלי חצי חיוך, שנמחה במהירות. שמחתי שהוא לא נשף שוב.
"דווקא אתה יכול לעזור לי, לנו, לתעשייה."
הוא פרט על הנימים הנכונות. גם האגו שלי, כמו של אחרים, אוהב ליטופים מדי פעם.
"אתה מבין שאני רוצה להתקדם עם התחקיר מי עושה את זה ולמה. אתה מבין שאני רוצה בלעדיות בפרסום כשהסיפור יתגלה לציבור."
המרצע יצא מהשק, האינטרס שלו יצא לאור.
"חייבים להפסיק את התאונות האלה," המשיך.
הוא שוב פרט על הרגש.
"חייבים לעצור את ההאזנות, כדי שהתעשייה תוכל להמשיך לפעול ללא הרגשה שחרב מונחת על צווארה."
הגיוני שוב, חשבתי.
התבוננתי בגרג. שאלות רבות התרוצצו בקרבי: מי משתמש בו? למה דווקא בו? למה הגיע אלי? הרי אפשר היה לשלוח לי מייל אנונימי, עם התמונה ההיא. מה הוא ירוויח לבד מכתבה. האם הוא צריך רק אותה?
"אנחנו צוות, כמו שכבר בררת כנראה," הגבתי. אני חייב להתייעץ ולגבש עמדה. אחזור אליך בהקדם."
גרג קם מהכיסא. שמתי לב שהשאיר את המודעה על השולחן. החוקר שבי נדרך שוב.
בשנייה זו כבר חשדתי באמת, אלא שעוד לא גיבשתי לעצמי במה ולמה.

8

   כינסתי את הצוות. שון התבקש "לשבת על גרג" – מחשב ונייד. סטיבן נשלח לעקוב אחריו פיזית. פרנק בחש בבסיס הנתונים של המשטרה, כדי לדלות את כל המידע שיש לגביו. מוניקה התבקשה לעבור על הכתבות של ג'ו. קולין המשיך להיות מחובר להאזנות.
   למרות המפנה בחקירה, המסר של פיט המשיך ללוות אותי. סיפרתי לחבורה. הייתה דממה. כולם הבינו שהוא יותר מדרמטי.
שון היה הראשון שדיבר: "בואו נחבר את גרג לפיט. מה נמצא?"
סטיבן הגיב: "שניהם חותרים לאותו כיוון –  למשהו עוצמתי, שישנה סדרי עולם."
תרמתי את חלקי: "גרג הציג גם את הכיוון של האנשים שנפגעו וגם את האיום: אם תמשיכו – תפגעו."
פרנק הוסיף: "אולי מטרת המודעה הייתה רק להרתיע מפני הפגיעה הבאה ולגרום לשינוי הדרך? ואולי לא? אולי מי שעומד מאחוריה הוא האחראי על התאונות ורוצה להסיט את האש מכיוונו?"
חשבתי על המסר של פיט וחשתי שמשהו חסר: איך הגיע אליו המידע שמסר לי? מה הקשר לבוס של השניים – ג'יני ורידמן?
חשבתי על השלישייה בתמונה. ידעתי שהבוס עצמאי. מי מעל פיט? מי מעל ג'יני ידענו. אבל האם היה פוגע באחד מעובדיו? לא הגיוני. הוא היה דמות מוכרת בתעשייה.
האפשרות הבאה התנוססה לנגד עיני: צריך להעמיק לחקור גם בכיוונים אחרים.

 9

   זה היה השלב שבו הייתי זקוק לוויטני. לחשיבה יוצאת הדופן שלה. סיפרתי לה הכל. "מה הבעיה?" היא שלחה לעברי שאלה, שהתשובה עליה, לפחות לה, הייתה ברורה מאליה: "אפשר בקלות לבדוק את האנשים שנמצאים רמה אחת מעל. תבקש משון. אבדוק באמצעים שלי מי הבעלים של האנטנות ולמי יש גישה אליהן."
  שלושה ימים לאחר מכן, מוניקה שלחה אלי תיקייה חדשה. היא קראה לה "השכבה מעל." נהניתי מחוש ההומור שלה. הייתי מרוצה מהשילוב שלה בעבודה עם שון. הם באמת היו צוות לעניין.
כשהתחלתי לגלוש החיוך נמחה מעל פני.
   גישה לאנטנות יש רק לבעלים. חלק מהאנטנות שייכות לממשלה, ומשמשות את הצבא, המשטרה וגורמי הביטחון האחרים. בשוק האזרחי, חברת התקשורת המובילה ביבשת היא בעלת רוב האנטנות. ישנן אנטנות בעלות דרג "חשובות במיוחד," של חברות ענק, שהמדינה מאפשרת להן להעביר נתונים משלהן. החברות משלמות הרבה כסף עבורן. על כל האנטנות ניתן לשים אמצעי האזנה. אמצעי האזנה אינם מוצר מדף בסופרמרקט. מי שיש לו אותם הם גורמי הביטחון של המדינה או גורמים עברייניים בעלי יכולות גבוהות.

10

"בוא ונחשוב למה פגעו דווקא באנשים האלו," וויטני הציעה בארוחת הערב.
לגבי הבוס, נראה היה לשנינו שהוא עלה על משהו שמישהו התאמץ להסתיר.
הגבתי מיד: "אני יודע מה הייתה מטרת שליחותי: לבדוק האם אפשר לשחק עם הנתונים ברשת. היום אנחנו יודעים שאפשר."
לגבי השאר – ידענו שאיננו יודעים.
וויטני פנתה לעברי: "לגבי ג'יני, שעוסקת בשיווק, אינני יכולה אפילו לשער למה היא הייתה הקורבן. אולי הכוונה הייתה לרידמן? גם לגביו אין לי צל של מושג."
"בואי נחשוב לגבי פיט," הצעתי. "נראה שהוא מתאים לענייני האנטנות, הרי זה מה שהוא עושה באפריקה, פורס רשתות תקשורת."
התבוננו אחד בעיני השנייה. היה ברור לנו שצריך למצוא את הפוגע. שנינו הרגשנו גם שלא בדקנו מספיק את החברה של ג'יני ודין.
החלטתי לדבר איתם למחרת.

11
פאלו אלטו קליפורניה, 14 ביולי

   כשהגעתי לבר, ג'יני כמעט חלפה על פני. אולי חששה מהאזנות גם שם. עשיתי לה את תרגיל הארנב. ידעתי שיעבוד. "איך אוכל לעזור לך?" היא שאלה וסימנה כלפי עם הראש לבוא אחריה. ביציאה מהבר זרקה שם של בית קפה לא רחוק מהקמפוס, וביקשה שנגיע לשם בנפרד. רבע שעה לאחר מכן, ישבנו אחד מול השנייה. היא ביקשה שאסגור את הנייד. הנחתי ששלה כבר סגור מזמן.
  "בשבוע שעבר היו שמועות שהפיטורים יימשכו. אתמול הפיטורים חזרו שוב למחלקה שלי. למרות שידעתי שיגיעו, היה לי קשה מאוד. היום קיבלתי מייל אנונימי עם שתי שאלות: עד כמה? עד מתי? לא הצלחתי לברר את כתובת השולח. חשבתי שזה אולי מישהו מהעובדים שחושש למעמדו. הזדעזעתי מהתוכן, לא חשבתי קודם על תשובות אפשריות לשאלות הללו."
נראה היה שהביעה היטב את תחושותיה, ארשת פניה הייתה עגמומית למדי. היא הרגישה שעולמה המוכר, היציב, הבטוח, נשמט מתחת רגליה. "אני אפילו מרגישה כמו שותפה לפשע. הבעיה היא שאינני יודעת באיזה פשע ולמה צריך לבצע אותו," היא אמרה בעצב. הבנתי אותה. הזדהיתי איתה. "מה איתך ועם דין?" היא הבינה מיד והניעה את ראשה לשלילה. "צריך יהיה לגבש עמדות" הגיבה במהירות.
ניסיתי להיות עדין. "האם את יכולה לשער למה מישהו ירצה לפגוע בך?" היא התבוננה בי במבט בוחן.
"בגלל התוכנית," השיבה.
הרמתי עיניים בהפתעה: "איזו תוכנית?"
"התוכנית שיזמתי עבור העמק."
כנראה שהבחינה במבט האטום בעיניי, כיוון שמיד המשיכה: "לפני שנה החלה ירידה במכירות אצל כל החברות. לא הבנו למה, כיוון שלא הייתה לכך שום סיבה. מחד, המצב הכלכלי היה בסדר. מאידך, כולנו היינו צריכים לצוף עם הראש מעל המים."
"החלטתי לעשות מעשה: יזמתי את פורום החברות המובילות בעמק הסיליקון. רתמתי את כולן לגבש תוכנית שיווק אחידה, כדי שלא נתחרה אחת בשנייה. תחרות פועלת לטובת הלקוחות, אבל לפעמים גם מחלישה את החברות, שצריכות להשקיע בה משאבים רבים. טענתי שבזמן כזה צריך להתאחד. לכאורה זה היה מהלך נבון, אלא שהוא איים על חברות שלא היו איתנו, כולן קטנות מאיתנו."
ג'יני הרימה את היד, מגרשת חרק טורדני שהתעופף מול אפה. "בתגובה, הן התאחדו לפורום משלהן. מצאתי לנכון להתקשר ליו"ר הפורום ולהציע לו לשתף איתנו פעולה באופן יחסי – יחסית לגודל. בהתחלה הוא נענה בחיוב. אחר כך הודיע שיש חברות בפורום שמתנגדות למהלך והוא נאלץ לפעול עם כולן יחדיו."
החרק המשיך במעופו וג'יני עקבה אחריו.
"כמובן שבראייה לאחור, הן עשו שגיאה," היא הנהנה בראשה, בניסיון לחזק את הטיעון שהציגה. "אם היו הולכים איתנו, היו מרוויחים יותר. כשהתפרסם שהצענו להן להצטרף אלינו ונענינו בשלילה, היה כעס גדול בין חברי הפורום ההוא. רבים פרשו ממנו ולבסוף הוא התפרק. החברות הקטנות יותר החלו לפנות אלינו באופן עצמאי, אלא שאז כבר היינו מגובשים וחברי הפורום שלנו לא הסכימו לקבל אף אחד."
ג'יני המתינה לתגובתי. הבנתי שהיא עומדת לספר משהו דרמטי. היא נעצה בי עיניים. החרק נעלם כלא היה.
"מישהו הסיט את האש לעברי, וטען שכיו"ר הפורום, אני הייתי זו שהחליטה לא לקבל חברות נוספות, מה שלא היה נכון. לכן כשקרתה התאונה, חשבתי שמישהו מנסה לאותת לי משהו."
הייתי המום. איך לא ידעתי את זה עד עכשיו? היכיתי על חטא. מי היה צריך לחקור את ג'יני ולדאוג שהמידע יגיע אלי? ברור שאני, עניתי לעצמי. לא חקרתי בכיוון הזה ולכן לא ידענו.
"מי עמד בראש פורום הקטנות?" שאלתי.
"קים פיטרסון," הגיעה התשובה.
השם היה מוכר במעומעם.
"בראש איזו חברה הוא עומד?"
הוא הבעלים של חברת המדיה הגדולה בעמק. יש לו תחנת טלוויזיה שמתמחה בטכנולוגיה, כמה עיתוני רשת ומגזין מודפס אחד, שכולם קוראים אותו. הרמתי את הראש. התבוננתי בגי'ני. באותה שנייה הבנתי את הקשר.

12

   התקשרתי לבוס. לאחר פתיחה קצרה שאלתי אותו ישירות: "אתה מכיר את קים פיטרסון?"
"ברור," הגיב, "גם אתה מכיר אותו."
חשבתי שהתבלבל: "אני?"
"בוודאי, אתה מכיר את המגזין "כולנו ברשת"? "קים פיטרסון הוא הבעלים," הבוס הנחית עלי מידע שגרם לי להזדקף.
"לעזאזל," הטחתי את כף היד על השולחן.
התמונה החלה להצטייר לנגד עיניי. 
הקשרים בין הדמויות החלו ללבוש צורה.
הבנתי שגרג היה שליח של פיטרסון. הבנתי למה ארצ'י וגנר לא ענה לשיחה שלי. הוא לא רצה להסתבך עם פיטרסון. הבנתי שג'יני הייתה הקורבן ולא רידמן. הבנתי למה לא מוצאים את המתנקש באזור סאן פרנציסקו, כי הוא כבר מזמן שייך לעמק אחר, לעמק של לוס אנג'לס. הכתובת הייתה על הקיר: שתיים מתוך שלוש התאונות התרחשו שם, ואני לא ראיתי.
הרגשתי טירון. הרגשתי שפישלתי. אני מילא, חשבתי לעצמי, אבל איפה היו כל השוטרים "התותחים" שסביבי? פרנק? וויטני? סטיבן? ואפילו ההאקרים קולין ושון? "ניקיתי" את מוניקה. היא הייתה טירונית כמוני. אף אחד לא שאל את השאלות הנכונות, אף אחד מהם לא חיפש בכיוונים הנכונים.
עלוב, הענקתי לעצמי "ברכה", שחשבתי שמגיעה לי, וצירפתי אליה הוראה לביצוע: כדאי שתסיים מהר את החקירה ותחזור לעולם הפרסום.
השעה הייתה שמונה בערב כשנפרדתי מג'יני. החלטתי ללכת קצת ברגל, לפני שאחזור למכוניתי.
הייתי חייב לרדת לפרטים לפני שאני מתנפל על פרנק, משתלח בוויטני, נוזף בשון ובקולין ואפילו בסטיבן.
הייתי חייב לנשום עמוק ולגבש דעה מוצקה.
הנייד שלי צלצל.
קול בלתי מוכר הציג את עצמו: "מדבר קים פיטרסון."
למרות ההפתעה, כמעט אינסטינקטיבית, הרמתי עיניים לחפש אנטנה. ראיתי אור אדום מנצנץ לא רחוק ממני.

חלק תשעה עשר: למי יש יותר כבוד
1

   כבוד! קים פיטרסון מתקשר אלי. עד כה המגע שלי במדיה היה עם אנשי שיווק זוטרים למדי. נהניתי מהמעמד החדש; כמו זוכה מדליה באולימפיאדה, רציתי לעצור את הרגע, להאריך אותו עוד קצת. אלא שבת קול צחקה לי בפנים: מה אתה משוויץ, זה בכלל לא אתה, זה מה שאתה חוקר!
חזרתי לממדי הרגילים.
השיח הפנימי התנהל שנייה לפני שהגבתי לפיטרסון. הוא ביקש לדבר אתי. הוא נמצא לא רחוק ממני. למעשה, אם אפנה את גבי אראה מכונית שחורה. הוא מוכן לאסוף אותי ונשוחח בה.
החלונות היו אטומים. ביקשתי שיפתח אותם. רציתי לראות שהוא לבד – בכל זאת למדתי משהו בתקופה האחרונה. לפני חצי שנה הייתי כל כך מתרגש מגודל המעמד, שלא הייתי מעלה בדעתי לבקש ממנו לעשות מעשה כזה.
הוא היה לבד, כמובן. הוא שאל אם הטלפון שלי מכובה. כיביתי. הוא ביקש ממני להכניס אותו לתא הכפפות. ראיתי תא שונה, תיבת מתכת אטומה.
פיטרסון נהג מבלי לדבר. הבחנתי שהוא מתבונן כלפי מעלה. ידעתי מה הוא מחפש. החלטתי לא להגיב, בטח לא לתת עצות בדבר מיקומן של אנטנות, כדי שלא יידע מה אני יודע.
הוא המשיך לנסוע עד שהגיע לסניף של סופרמרקט ענקי, נכנס לחניה ודומם את המנוע. דווקא שם, מאחור, הייתה אנטנה. אולי ידע משהו שאני לא? עלה הרהור מהיר בקרבי.

2

   קים פיטרסון נראה שמור. לא צעיר אבל מושקע. הוא נראה כמו מה שהוא היה: איש עסקים אמיד. השיער היה עשוי, הציפורניים נהנו ממניקור שבועי, חולצת הצווארון הלבנה הייתה מהסוג האיכותי – עם כפתור פתוח בחלקה העליון. הסטתי את מבטי כלפי מטה: מהחלק העליון של המכנסיים הציצה חגורת עור משובחת, ולאורכם התייצבו שני קפלים מגוהצים למשעי. לידו נראיתי מוזנח למדי. הבנתי שהוא שחרר את הנהג. כשהגנבתי מבט לאחור, הבחנתי בבר משקאות קטן, שנח על משענת היד בין שני המושבים. נראה היה שפיטרסון קיים לא מעט פגישות במכונית, כשמישהו נוהג במקומו.
הוא הבחין במבטי: "תרצה לשתות משהו?" סירבתי בתודה. רציתי להיות במלוא חושיי; כלב ציד לא שותה אלכוהול לפני שהוא יוצא לפעולה.
   פיטרסון ידע בדיוק את מה שאני כבר יודע. הוא התחיל ישר במה שאני לא יודע. "גם אני רציתי לשחק במגרש של הגדולים," הפתיחה מצאה חן בעיניי. "בהתאגדות החברות בפאלו אלטו ראיתי הזדמנות לחבור לאלה שאני חושק בחברתם. אלא שג'יני הפריעה לי. נכון יותר – חשבתי שהיא הפריעה לי. טעיתי. היא כנראה הפריעה לגדולים ממני. כשהיא נפגעה בתאונה, הבנתי שיש מישהו עוצמתי מעלי, שהיא מפריעה גם לו."
"כאיש תקשורת הייתי מחויב לבדוק. מה שגיליתי לא ימצא חן בעיניך. העניינים יצאו משליטה. חובה לעצור את הרכבת הדוהרת לפני שתתנגש בקיר."
   כמובן שלא האמנתי למילה מדבריו, אבל השתדלתי לעשות רושם חיובי; נראיתי כמי שמקשיב בכובד ראש. בפועל, שאלתי את עצמי מה הוא באמת רוצה.

3

   "ג'יני הפריעה לחברות הגדולות בעמק הסיליקון. הבעלים של הבולטות לא רצו שום התאגדות, של שום חברות, למרות שלכאורה זה היה לטובתם הכלכלית. אחת הגדולות הייתה במהלך חשוב מזה, אבל לא יכלה לעצור את ג'יני, כי לא הייתה לה שום סיבה נראית לעין לעשות זאת. הם נתנו לה לשחק, וכשניסתה לעלות מדרגה, אולי היו הם אלו ששלחו אליה "מתנה" קטנה, כדי לנטרל אותה. זה לא עזר כמו שאתה יודע. כל תרגיל הפיטורים נוצר לצורך גיוס כסף למהלך החדש שהחברה שלה עושה. הוא חסוי ביותר, אבל אני יודע שאתה כבר מכיר גם אותו."
הוא שלח לעברי מבט בוחן. המשכתי להתבונן קדימה, שיחקתי אותה "ללא תגובה".
   "אני פונה אליך כי גם אני רוצה להצטרף למהלך. אינני יכול לפנות לגדולה ישירות. אם אעשה זאת, יודו לי כמובן, ימשכו אותי באף כמה חודשים, עד שישלימו את הפיתוח, ואז ימציאו איזה תירוץ כדי שלא אוכל להצטרף. אני מבין אותה. אני קטן עליה. עם זאת, יש לי משאבים רבים ואני רוצה לעלות לליגה גבוהה יותר."
   פיטרסון היה איש עסקים. לכאורה היה גלוי. הוא שם את הקלפים על השולחן. מחד, הוא ניסה לעורר את אהדתי כלפיו – ילד קטן ומסכן, שלא מקבלים אותו לחברה שהוא רוצה להשתייך אליה. מאידך, הוא גם הלשין עליה, לפחות לי. הוא לא באמת ידע מה אני יודע. עם יד על הלב, גם אני לא הייתי מקבל אותו לחבורה שלי, עם כל מה שאולי היה לו להציע.
   כשהוא דיבר, הבנתי שבירכתי מוחי היה מונח הסיפור כולו, אלא שהיו חסרים בו כמה פרטים. כשהוא ניסה להשלים אותם, הסיפור צף ועלה. התחלתי להבין מי פגע במי ולמה. הבנתי שהבוס שלי התחיל מהלך שהיה מסוכן למי שרצה למנוע אותו. הבנתי שאותו דבר עשו גם ג'יני ופיט. אבל בו זמנית הבנתי שיש משהו גדול שנסתר מעיניי, אולי גם מעיניי האיש שיושב לצידי. כשעשיתי אחד ועוד אחד – של הסיפור שלו, ביחד עם הלחישה של פיט, הבנתי שמדובר גם באנטנות, אבל לא רק.
   הוא ממש קרא את מחשבותיי: "לאחר המגפה, העולם נכנס למרוץ מטורף. לכאורה הוא היה צריך להדביק את כל מה שהפסיד בתקופה שהיה משותק חלקית. בפועל, זו התנהלות מוכרת אחרי כל אסון עולמי. כך קרה כשהחל מרוץ מטורף בתחום ההי-טק. פיתוחים, שעד אז היו במגירה, פרצו לאוויר העולם. למשל, ההתפתחות האדירה בתחום הבינה המלאכותית, כמו תוכנות הכתיבה והציור, שמאיימות עכשיו על היצירתיות האנושית, על למידה בכלל, על האקדמיה במיוחד, על העיתונאות ועל כל המקצועות שיש בהם מן השתיים הללו. אבל יש גם השלכות מרחיקות לכת בתחומי החומרה. למשל, שהעולם הולך למחשוב אחר – למחשוב הקוואנטי."
לפתע הבנתי למה הסיפור שלנו יצר גלים במערכת. מפרשייה זניחה למדי, הוא נגע בעצבים החשופים של אחת החברות הגדולות. משום מקום הגיחה לפתע קבוצה קטנה וביקשה תשובות לשאלות בלתי פתורות, שהיו עלולות להפר את האיזון הקיים. באותה תקופה, אשת שיווק נמרצת ניסתה לבנות איגוד חזק מהכוח של כל אחד מהם בנפרד. אם נוסיף על זה התפתחות טכנולוגית עצומה, אפשר יהיה להבין למה בעלי הכוח והמטרה המתגבשת, נעמדו על הרגליים האחוריות, בניסיון לשים מקלות בגלגלי הכרכרה הדוהרת. הם הבחינו שבכרכרה הזו היו סוסים שדהרו כל אחד לכיוון אחר, ואיימו להפוך אותה."

4

הייתי מבולבל. מפרשייה שהייתי בטוח שעניינה אנטנות, עם אמצעי האזנה משוכללים, ודור מתקדם של טלפונייה, מצאתי את עצמי בקלחת רותחת, שהיו בה גם טכנולוגיות מחשוביות רבות עוצמה ומרוץ עולמי של חברת ענק. התחלתי להבין למה המשטרה אימצה אותנו, אבל במקביל גם הרגשתי שהתיק הזה גדול על מידותיי. לראשונה עלתה במוחי המחשבה לחפש דרך מילוט ממנו.
פיטרסון המשיך לדבר ונאלצתי להקשיב. הוא התחיל לעשות סדר בכאוס שחשתי: "הבינה המלאכותית, כמו גם המחשוב הקוונטי יוצרים טכנולוגיה מהפכנית שתחולל שינוי מהותי באופן שבו אנו משתמשים במחשבים. בעזרת מחשוב קוונטי, למשל, ניתן לפתור בעיות מורכבות בקצב מהיר בהרבה משיטות מחשוב מסורתיות. הטכנולוגיה הקוונטית מבטיחה להפוך את מחשבי העל למהירים, חזקים ואמינים יותר מאי פעם. ניתן להשתמש בה עבור מגוון רחב של יישומים – מבינה מלאכותית ולמידת מכונה ועד סימולציה ואופטימיזציה. המחשוב הקוונטי יאפשר לנו להתמודד עם כמה מהבעיות המאתגרות ביותר במדע ובטכנולוגיה כיום."
פיטרסון נטל לעצמו פסק זמן, והתבונן לעברי. חשבתי שהוא ממתין לראות שהבנתי. הייתי מבולבל עוד יותר. הצלחתי להשחיל שאלה: "אז מה הבעיה?"
 "הבעיה שחלק קטן מהעולם טס קדימה ואילו רובו מנומנם," הוא נשמע כועס. "חסר כוח אדם מקצועי בתחומים שציינתי, ולכן העולם ייאלץ להאט את התקדמותו. אבל זה יכול היה להיות פחות בעייתי, אם החברה הגדולה יכלה כבר להשתמש בכוחות הקיימים במלואם. אולי אם אפשר היה לעשות סדר מלמעלה בפיתוחים שבקנה. במצב הנוכחי אנחנו צפויים לרעידת אדמה. ולא תאמין, אולי אפילו להתמוטטות של חברת על, שתגרור אחריה כאוס בקנה מידע עולמי. ייתכן שזו תהיה ההזדמנות למדינות להיכנס למהלך. לחסום מה שהחברה הגדולה כבר דוהרת לעברו, ואולי למנוע את התמוטטותה. אולי אם המדינות המובילות היו משלבות כוחות, ניתן היה לעשות משהו ביחד."

5

בשנייה שחשבתי שהבנתי, פיטרסון נשם עמוקות והמשיך: "אני חייב לעדכן אותך גם בעניין האנטנות. שוק האנטנות מבוזר. יש בו בעלויות שונות. מדינה, צבא, משטרה, כוחות ביטחון שונים, תאגידי שידור, חברות טלפוניה, חברות תקשורת. הבעיה שזה שוק יקר. את האנטנות צריך למקם במקומות מסוימים ולשלם על המיקומים. העלות שלהן יקרה: צריך לתחזק אותן, וצריך לבנות תומכי דרך. חברות הסלולאר בבעיה. הן מרוויחות מעט מדי כדי להתחיל להשקיע מה שנדרש לדור החמישי. מאידך, הן על מסלול בדרך להתרסקות, כי אם לא ישקיעו בטלפונייה ברמה הנדרשת, התקשורת תיתקע. מישהו יהיה חייב ליטול פיקוד, כנראה המדינות עצמן. אתה מבין באיזו בעיה העולם נמצא?
  באותה שנייה הבנתי שמשהו נשגב מבינתי. בדבריו של פיטרסון היה טמון משהו שלא ידעתי. הבעיה הייתה שלא ידעתי מה. האמת, אפילו לא ידעתי לאיזה כיוון לפנות; לפגיעות של המכוניות באנשי מפתח? להשקעה של החברה של ג'יני? לדור החמישי של הסלולאר? הייתי נבוך אפילו מלשאול את השאלות המתבקשות. למזלי, פיטרסון המשיך לדבר.

6

   "לאן הטכנולוגיה לוקחת אותנו? מה יתרחש בשנים הבאות?" פיטרסון שאל ולא ציפה לתשובה. "אנחנו הולכים לעולם חדש. כוח המחשוב גדל באופן מעריכי. אינטליגנציה מלאכותית, מכונות למידה חכמות, רובוטיקה מתקדמת, ביג דאטה, כולם כבר חלק מחיינו. עננים חכמים ורשתות מהירות, כמו האינטרנט של הדברים, הם כבר חלק מהיומיום. העננים יתרבו, כאשר כל החברות, מכל הגדלים, ישתמשו בשירותי ענן. אולי החלל יחליף את המיקום הפיזי של האנטנות על פני כדור הארץ. אולי הלוויינים יחליפו את הברזלים שעל הקרקע להעברת מסרים. אגב, כבר כיום משוטטים בחלל מאות לוויינים מסוגים שונים: לתקשורת, לחיזוי מזג אוויר, למחקר. הטכנולוגיה האינטליגנטית תתחיל לשרת אותנו. יש עתה כחמישים מיליארד פריטים בעולם, שמתקשרים ביניהם ללא התערבות אדם, ומקבלים החלטות על סמך בינה מלאכותית בלבד. למשל, מכוניות חכמות מקבלות מידע מרמזורים, מחיישנים בדרך או מג'י.פי.אס. חברות חכמות נמצאות עתה במרוץ לפתח תוכנות ויישומים לעולם החדש.
   החברות הגדולות רוצות להקדים את כולן. הן מתארות לעצמן, שכאשר המדינה תירתם למהלך הבא, היא תצטרך חברות עם יכולות לספק את מה שהשוק המתקדם יצטרך. למשל, אבטחת נתונים מתקדמת, שתצריך הגנות מתוחכמות, אפילו חסימות לאורך הרשת – בהעברת מטבעות, לדוגמה, או בשידור מסמכים חסויים. השוק יהיה זקוק ליישומונים חכמים לעסקים, כמו גם יישומונים לבנקים ולתשלומים, שלא לדבר על רפואה אישית או למידה מרחוק. הכל ישתנה: עוזרת אישית, כמו סירי, תעביר אליך ועליך נתונים בזמן אמת. בתחום השמע, ענקיות המחשבים יתרמו את שלהן. מדפסות הדור השלישי ידפיסו איברים להחלפה. רחפנים, מציאות מדומה, משקפיים חכמים ואמצעים לבישים אחרים, יהיו חלק מאיתנו."
   "אני מתאר לעצמי שהבנת," הוא נשען אחורנית, ונראה כבלון שיצא ממנו האוויר.
הבנתי לאן הוא חותר: הטכנולוגיות העכשוויות אאוט. העתידיות – אין. והמצב הנוכחי? תקופה של כאוס לפנינו, אני זוכר שחשבתי.

7

   החלטתי לנקוט בטקטיקה ידועה; לעולם אל תראה מה אתה לא יודע. תנסה למצוץ את הצד שמנגד כדי ללמוד יותר: "במה אני יכול לעזור לך?" תחושת עליונות, שחיפתה על חרדה תהומית, התגנבה לקולי. הוא לכסן אלי מבט, אולי בחן אם אני לועג לו. היישרתי מבט קדימה. "רק אתה יכול לעזור לי," הוא אמר. נדרכתי. הוא הרגיש.
   "יש לי תוכנית. אני מוכן לפרוס אותה בפני הצוות שלך. התנאי שלי הוא שתצטרפו לנסיעה במכונית שלי. כמו שכבר הבחנת, יש לה יכולות ייחודיות."
   "מחר בעשר בבוקר תחכו לי בפתח התחנה. אקח אתכם לטיול קצר, שבסופו נוכל להגיע להסכמות."
"אל תנסו להקליט. יש לי מכשור מתוחכם שיזהה זאת."
"חשוב לי שיהיו וויטני, פרנק ואתה."
פיטרסון הסיע אותי למכונית שלי. נסעתי מוטרד הבייתה. בדרך הודעתי לוויטני שתצפה להפתעות.
   את ארוחת הערב אכלנו בדממה. וויטני הייתה חייבת לעכל את הסיפור. שוב הבחנו בתפנית הפתלתלה של האירועים. חשבנו שהאנטנות הן המוקד והקרב מתנהל עליהן, והסתבר משהו שונה בתכלית. הן חשובות לטווח הקצר. לדור החמישי. אחר כך אולי החלל יהיה מגרש המשחקים החדש של בני האדם. הפנינו זרקור לרידמן, והסתבר שהוא היה דמות שולית בכלל. הבוס שלו ושל ג'יני קפץ פתאום לקדמת הבמה. אולי האיש החזק והוא שילבו ידיים כדי להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, כשהעולם יזדקק להם. מי יוכל לעמוד אל מול העוצמות הללו? אפילו הממשלות כבר חלשות מהם. חשבנו על גופים נוספים שיוכלו להקים קואליציה חזקה. לשווא. כולם היו חלשים יותר. יצרניות טלפונים ניידים? חברות שמייצרות מטוסים מתקדמים? כלי נשק? פצצות חכמות?
עדיין לא הבנו את הקטע של פיט, כאשר וויטני קפצה מהכיסא. "לעזאזל!!! פיט עובד בארגון האומות המאוחדות. זה כל העולם מול החברות החזקות האלה!" היא ספק הכריזה, ספק צעקה.
הבנתי את וויטני, אבל הרגשתי שמשהו חסר.
"מלחמת עולם," לחשתי.
   הלחישה שלי ניצבה כמו נד מים ענק אל מול הצעקה הנוקבת של וויטני.
התבוננו המומים זה בזו.
הגענו?
אפשר לעצור?

8

   השקט אחר כך היה נוראי. הוא היה קשה מנשוא. חשתי אותו בכל הגוף, בכל תא ותא. עמדנו משותקים אחד מול השני. חשבנו שהבנו לאן העולם הולך. חשבנו שראינו לנגד עינינו איך מתגבש העולם החדש. אבל הבנתי שיש משהו שאני עדיין לא מבין. הייתה חסרה לי החתיכה האחרונה בפאזל. מאידך, מבחינה רגשית הייתי דקה לפני הסוף. כמו אצן באולימפיאדה, הרגשתי כמי שעומד להטיל את גופי כדי לקרוע את סרט הסיום. קשה היה לי להבין מה התחולל אצל וויטני בראש, אבל הרגשתי בחושיי שזה היה משהו דומה למה שהתרחש אצלי.
   המחשבות דהרו. חשבתי על חיי היומיום של האזרח הקטן כשהטכנולוגיה תשלוט בו, חשבתי על מדינות, צבאות, סדרי שלטון, שישתנו כשכולם יהיו עבדים של כוחות ענק, שיעשו בהם כרצונם. חשבתי על משהו שמתרחש עכשיו שישנה סדרי עולם.
   חשבתי על רוח האדם. על זו שהובילה אותנו עד כה. הרגשתי את הטלטלה העצומה שתאחז בה. את הצורך שלה להיאבק על נשימתה החופשית האחרונה.
   הגנבתי מבט לוויטני.
   דמעות זלגו מעיניה.
   הבנתי לליבה.

חלק עשרים ואחת: העולם החדש

1

   כל אותו לילה כמעט ולא ישנו. בעשר בבוקר בלעה אותנו המכונית השחורה אל קרבה. נסענו כעשר דקות מבלי לדבר. השמש בצבצה מבעד לעננים וחזרה להסתתר מאחוריהם. היקום שיחק משחקי אור וצל, כמו המשחק שהיינו חלק ממנו.
   חבורת אנשים עגומי פנים ישבה במכונית שחורה ופניה לעבר העתיד. בקבוק וויסקי קטן, שניצב על המושב האחורי, אמור היה לרומם את הרוח. כולנו התכבדנו בלגימה. אפילו היא לא עזרה.
   פיטרסון נכנס למגרש חניה רחב ידיים באחד הפארקים ודומם את המנוע. הירוק שמסביב עמד בניגוד למצב הרוח האפור של כולנו. פיטרסון ניסה לשנות אותו: "בכל זאת, ולמרות הכל, יש לי תוכנית."
הרגשתי שזה הרגע הנכון לבקש מפיטרסון תשובה לגבי מה שלא ידעתי. החלטתי לשחק אותה תמים: "למה אתה חושב שהחברה של ג'יני חשובה כל כך במשחק הזה?"
"כיוון שהיא השחקנית המובילה בשוק," הוא פלט לעברי.
"האם אין שחקניות נוספות?" חשבתי שזה הכיוון.
"אתה יודע שיש, וזו בדיוק הבעיה, כמו שאתה מבין."
לא הבנתי, ופרנק, בחושיו החדים, הבין שאני במלכוד.
הוא התערב: "אני לא כל כך מעורה בפרטים, אולי תוכל להרחיב?"
פיטרסון נע בחוסר נוחות בכיסא, שוקל אם לחשוף משהו שהרגיש שהוא כנראה יודע ואנחנו עדיין לא. נראה היה שלא הייתה לו ברירה. בשל הסיטואציה, שהוא בעצמו יצר, הוא חייב היה לשתף אותנו.
"אסביר לכולכם, כדי שנהיה מסונכרנים." הפעם נימת העליונות התגנבה לקולו.
"לפני כשלוש שנים החלו לזלוג לשוק פיתוחים בתחום התוכנה, שאיימו על החברה של ג'יני. הן איימו לשנות סדרי עולם. החברה של ג'יני החליטה לחבור לחברה המובילה, כדי לא להישאר מאחור. היא השקיעה בה כספים רבים ואת מה שהתרחש אצלם, בעקבות אותה השקעה, אתם כבר יודעים. הכאוס היה גדול, הכיוון לא היה ברור, סימני השאלה עלו על התשובות שהתקבלו. ככל שהגרסה של חברת התוכנה התפתחה, החברה של ג'יני הבינה שהגולם עומד לעלות על יוצרו. היא הבינה שהיא תיכחד אם תמשיך לשתף פעולה, כי המוצר החדש יהרוס את כל מה שבנתה. זו הסיבה לניסיונות לעצור גורמים מפריעים מבחוץ, ג'יני למשל, שאיימה על החברה שלה ביוזמה שנקטה. רק זה עוד היה חסר לחברה שלה, להתחיל להתמודד עם בעיות מבית. זו הייתה הסיבה למכה הקלה שקיבלה, שמטרתה הייתה להסיט אותה מהפעילות המיותרת שלה. עם זאת, ברור לי היום שלא החברה של ג'יני עשתה זאת, כי אפשר היה בתירוצים שונים פשוט לפטר אותה. אינני יודע מי עשה זאת וכרגע זה פרט שולי. אני בטוח שזה יתגלה בהמשך. כך גם לגבי הבוס שלך, שהפגיעה בו לא רק שלא עצרה את המהלך, אלא דווקא הובילה אותך עד הלום. גם פיט היה גורם זניח, שאמור היה להסיט את תשומת הלב מפאלו אלטו לעמק אחר. אבל לא זה מה שקרה, כי גם הוא עלה על החברה הגדולה. אינני יודע עדיין איך, אבל הוא הצליח לעדכן אתכם."
הייתי המום ממה שפיטרסון ידע. כנראה שגם הלחישה ההיא של פיט הגיעה לאוזניו. אכן גורמים חזקים במיוחד היו מעורבים בפרשייה שחקרנו ואנחנו אפילו לא העלינו בדעתנו את עוצמתם. אלא שעדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר.
למזלי, הוא החליט להמשיך, מבלי שנצטרך לשאול שאלות מיותרות.
"היום זה כבר סוד גלוי. חברות רבות יוצרות תוכנות בתחום המלל והיצירה, כמו תוכנות ציור מהממות, או תוכנות בתחום התוכן, כמו שהחברה ההיא הוציאה לשוק, ועקפה למעשה את היכולת והשליטה בתחום הידע של החברה של ג'יני."
 פיטרסון הציג שורה של תוכנות שכבר נמצאות בשוק, ואני התחלתי להבין את גודל הפספוס שלי. הבנתי שחקרתי תחומים שוליים למדי, בזמן שהאש, שאיימה לשרוף, ליחכה כבר את קצות אצבעותיי.
הבנתי את הכל. טמנתי את ראשי בין ידיי. לא רציתי שפיטרסון או מי מהיושבים ברכב יראה את גודל המבוכה שהצטיירה על פניי.

2

    שעתיים לאחר מכן ישבנו אצל ברנדה. החבורה המוזרה הזו לא הייתה מחזה נפוץ באגף לחקר נתונים של המשטרה. חיכינו לתובע הכללי, המתנו למפקד משטרת המדינה. ייאמר לשבחו של פיטרסון, שהוא בא מוכן. למרות שלא תאר לעצמו שימצא את עצמו מול צמרת המשטרה, הוא היה מצויד במידע הרלבנטי, שהוצג בצורה רהוטה.
   במצגת עשויה היטב היו ארבעה פרקים: המבוא, תקופת המעבר, השחקנים בשוק והעולם לאן.
בפרק המבוא, פיטרסון דיבר על המגמות הטכנולוגיות בשוק – המעבר מטכנולוגיות שקשורות לאדמה לטכנולוגיות חלל, מבוססות ביג דאטה ובינה מלאכותית. המעבר למחשוב קוואנטי, שישנה לחלוטין את העולם שאנחנו מכירים.
אחר כך הוצג פרק שעסק בסוגיית המעבר מהטכנולוגיות העכשוויות לטכנולוגיות העתידיות. פיטרסון תאר את הגופים הגדולים – ביטחוניים וציבוריים למיניהם – שיחזיקו בטכנולוגיות הקיימות כגיבוי לטכנולוגיות החדשות, עד לשלב שבו תהיה להם כבר שליטה מלאה בטכנולוגיות החדשות. אחר כך הסביר שהטכנולוגיות הישנות יעברו מן העולם. האנטנות בחלקן יושמדו, וחלקן יישארו בידי חלק מהגופים הללו. "מדובר על עשר עד עשרים שנה קדימה," הוא ציין.
   הפרק השלישי היה המעניין ביותר. הוא עסק בשחקנים הבולטים בשוק. מי עוסק עכשיו במה, מי רוצה להשתלט על מה, מי מפתח מה, מי מתחרה במי. פיטרסון היה ממוקד וענייני. הוא התייחס לחברות הגדולות בלבד, ניתח היטב את השוק, והוביל את כולנו בהדרגה לתובנה שוויטני ואני הגענו אליה אתמול.
ואז הוא הגיע לעיקר, לגבי לפחות. הוא חשף את האיום על החברה של ג'יני ודין, בשל התוכנות החדשות שמתרוצצות עכשיו בשוק. הוא הסביר את הכאוס שזה ייצור בתחום התוכנה, הוא צייר את מפת שוק העבודה העתידי, שייפגע מהשינוי המתקדם. הפעם הוא אפילו זרק עצה לחלל החדר: "ייתכן שכאן המדינות יצטרכו להתערב, אולי אפילו לאסור שימוש בתוכנות מהסוג הזה, כדי לא לפגוע בכלכלה שלהן."
   הפרק הרביעי היה הפרשנות המילולית לדמעות של וויטני: התודעה האנושית תשתנה. היא כבר לא תהיה מה שהיא היום. הוא התעכב על החשש שבני האדם יהפכו לסוג של רובוטים, כיוון שכל מהותם תתבסס על טכנולוגיה. גם בעלי הבית של העולם ישתנו: ממעצמות כלכליות וחזקות צבאית וטריטוריאלית, יהיה מעבר למעצמות טכנולוגיות. מי שישלוט בטכנולוגיה ישלוט בעולם.
   החברות הגדולות מתחרות ביניהן עכשיו מי תשלוט על מה ואיך. הן מעסיקות חוקרי עתיד ומשרטטות מספר סוגי תסריטים. כל חברה תאמץ בהמשך תסריט משלה. בהמשך ייווצר תסריט משולב – של התסריטים יחדיו. בעקבות מגפת הקורונה, שולבו בתסריטים אירועי אימה, אחד מהם – של מגפה עולמית. בעקבות השינויים האקלימיים, שולבו אירועים קשים אחרים, שכללו המסת קרחונים, גלי צונאמי, התפרצות הרי געש, שיטפונות קשים ורעידות אדמה עוצמתיות. אירועים נוספים עסקו בהשתלטות של בעל חי מסוים על אוכלוסיית בעלי החיים, ומטאוריט ענק שישמיד חלק מאוכלוסיית העולם. בתסריטים שולבו גם בעיות חדשות בקרב המין האנושי, כמו צמצום משמעותי של שוק העבודה, לגליזציה של צריכת סמים, ואפילו חורף דמוגרפי – נסיגה משמעותית בהיקף אוכלוסיית העולם, כנראה בעוד שלושים שנה. ביקשנו מפיטרסון להתעכב על הנקודה האחרונה: "מספר האנשים המתים עתה בעולם קטן ממספר הנולדים. הבעיה היא הדור הבא: בדור הקודם הולדנו שני ילדים בממוצע למשפחה. היו מדינות שנולדו בהם שלושה ילדים. הדור הנוכחי, מאידך, מתחיל את גיל ההולדה מאוחר יחסית – בשנות השלושים לחייו, במקום בשנות העשרים של ההורים שלנו. יש מדינות שממוצע הלידות שלילי – יותר אנשים נפטרים מאלה שנולדים. בעוד כשלושים שנה זה יהיה המצב ברוב העולם. הכינוי שקיבל "חורף דמוגרפי", מסביר היטב את מהותו. ייתכן שלאחר מכן אוכלוסיית העולם תצטמצם משמעותית.
לפחות שתי נקודות חיוביות נראו באופק: האחת – המזון בעולם לא ייכחד, בגלל שתי סיבות: כבר עתה אנחנו מגדלים מזון ללא אדמה, ואנחנו מנצלים היום רק כעשירית מסוגי הצמחים בעולם למאכל. הידע הטכנולוגי שלנו יאפשר לנו להרחיב את סוגי הצמחים למאכל. השנייה – הרפואה תתפתח במהירות, תשתבח ותשפיע על אורך ואיכות החיים."
    "ברגע שהאדם יפסיק לשרוף, העולם ינשום לרווחה," פיטרסון סיכם. שתקנו. הוא נאלץ להסביר: "שריפת היערות בברזיל, תעשיית הבשר העולמית, תעשיית האנרגיה, הפלדה, המכוניות, המטוסים ואוניות הענק – כולם פולטים כמויות אדירות של פחמן דו חמצני לאטמוספירה. אנחנו אטמוספירה סגורה. כשהעולם יהיה מקום נקי יותר, החיים כאן יהיו טובים יותר. אנחנו צריכים יותר אזורי טבע כדי שנוכל לנשום, תרתי משמע."

3

   ברנדה הייתה הראשונה שדיברה. "מה אתה מציע?"
המצגת הוחלפה בחדשה. בראשה הייתה כותרת גדולה, באותיות בצבע אדום: "התוכנית."
המצגת הייתה מיועדת למפקד המשטרה, לתובע הכללי, למושל המדינה ולנשיא ארצות הברית. הרגשנו כאילו בטעות השתרבבנו לאירוע.
   המצגת כללה שורה של חוקים שצריך לחוקק כדי להגן על בני האדם, כדי לבזר את השליטה, כדי לפרק את החברות הגדולות מיכולותיהן. את המצגת הכין מישהו שהוא לטובת האנושות, אבל מישהו שהציע עכשיו לדרוס את העקרונות שעל פיהן התפתחה. אין יותר דמוקרטיה וחופש האדם כמו שאנחנו מכירים אותם. האדם ייטול לעצמו את הכוח לשלוט על עצמו. הוא יהפוך למונרך של עצמו. המדינה תהפוך למלכתו. היא תוביל אותו בשבילי החיים ביד עדינה, תנווט אותו ותעזור לו לחיות, לנשום, להוליד, להתפרנס – כמו שהוא יודע ורוצה, לא כמו שהטכנולוגיה תוביל אותו. ייווצר סדר עולמי חדש, שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. מוסדות רבים ייעלמו, וחדשים יקומו תחתיהם.
הגנבתי מבט לוויטני. לראשונה מזה הרבה שעות הבחנתי בחיוך קטן, שהחל להסתמן בזוויות פיה.

 4

    חמש שעות ישבנו אצל ברנדה. הבנו הכל. נמנענו משאלות קטנות, כמו מי פגע בפיט, בג'יני ובבוס ולמה. הבנו את המניעים. הבנו שמישהו עשה טובה לאנושות. באמצעות מסע פרסום מעוות ושלוש מכות מכונית, הוא שינה לחלוטין את התמונה. היינו צריכים להודות לו.
   חשתי בלאות שהשתלטה עליי. לא רציתי לחקור יותר. הערכתי שאני יודע מי עמדו מאחורי התאונות האלה. מבלי משים, הוא או הם, רצו לעצור אנשים שהפריעו להם, אבל יצאו נפסדים בגדול. הם יפסידו עכשיו את המגה עסקים שבנו. מעתה כל מנהיגי העולם החופשי יתייצבו יחדיו נגדם.

5

   בחודש נובמבר באותה שנה נערכה ועידת מדינות ה-8G ביפן. הנושא הרשמי שלה היה "כיצד לעצור את ההתחממות הגלובאלית". ההודעות שיצאו לתקשורת הציגו רעיונות שעלו בוועידה, שהמדינות הבטיחו לאמץ. גם מדינות שלא השתתפו בוועידה, נרתמו למסע שהעולם החדש החליט לצאת אליו: ברזיל הבטיחה להפסיק לשרוף יערות, ארגנטינה התחייבה לצמצם את יצור הבשר וצריכתו. ארצות הברית עברה ליצור מאסיבי של המבורגרים מהצומח, בטעם הקולע לחיך האמריקני.  
המפגש החסוי ביותר בוועידה נערך בחדר צדדי, שבו התכנסו מנהיגי העולם אתי ועם פיטרסון.
הייתי נרגש מגודל המעמד.
פיטרסון הציג מצגת משובחת עוד יותר.
   לאחר כשעתיים חמקו מנהיגי העולם איש לחדרו, להתייעצויות עם הצוותים שליוו אותם ולגיבוש עמדות. הם היו צריכים לחשוב על המשמעויות לגבי ארצותיהם.
   לשעה חמש אחר הצהרים נקבעה "מסיבת תה", למנהיגים בלבד. כל אחד מהם הוזמן להציג באירוע הצעה מעשית אחת, שלדעתו תהיה המתאימה ביותר ליישום בארצו.
תפקידי היה לרכז את ההצעות.
פיטרסון ואני עבדנו רוב הלילה כדי להכין מצגת חדשה.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, הצגנו אותה בפני המשתתפים.
ברוב של שישה, מול שני מתלבטים, העולם יצא לדרך חדשה.

6

  אם מישהו היה אומר לי, תשעה חודשים קודם לכן, שמשימה שיטיל עלי הבוס תשנה את העולם, הייתי חושב שהוא ירד מהפסים. אם מישהו היה אומר לי שאזכה לשבת בחדר אחד מול מנהיגי העולם ולהוביל את השינוי שהעולם יעבור בעקבות המשימה ההיא, הייתי בטוח שהוא זקוק לאשפוז מידי. אבל אם מישהו היה אומר לי, שדרך המשימה הזו אכיר את אהבת חיי, הייתי עושה הכל כדי להשתתף בה שוב.
   וויטני ואני נישאנו בחודש דצמבר באותה שנה. נשארנו להתגורר בסאן פרנציסקו, עד שוויטני קיבלה את הפיקוד על תחנת לוס אנג'לס, שהייתה גדולה פי כמה. הגיע לה. היא באמת הייתה "תותחית על". ידעתי שתעבוד קשה, ושיחסינו עלולים לסבול מכך. התנחמתי ברעיון שלא ירחק היום ונרצה להקים משפחה. אפשרתי לה "לשחק בשוטרים וגנבים" עד אז. בינתיים, התיישבתי לכתוב את הספר הזה. היו לי כבר רעיונות לספרים נוספים.
   שון ומוניקה הפכו לזוג. הם באמת התאימו. ראיתי את זה כבר בהתחלה. מוניקה שאפה לקריירה אקדמית. בן אנדרסון דאג לכך שדרכה תהיה סלולה. שון הקים חברה פרטית, שהלכה והתרחבה. המשטרה סיפקה לו הרבה עבודה.
    פרנק קיבל את התפקיד של וויטני. גם לו הגיע קידום. כשהתבשר על כך, הוא זנח לגמרי את הרעיון להאריך את תקופת השבתון.
   קולין נבחר להיות יועץ בכיר למשטרה. הוא הכיר אותה היטב. גם היא אותו.
   סטיבן סיים לימודי משפטים ושולב בפרקליטות המשטרה. היו מי שצפו לו עתיד מזהיר. גם אנחנו.
   ועוד משהו: את כלב הציד שבי שילחתי לדרכו. לא הייתי זקוק לו יותר.

חלק עשרים: "ותקוותי מי ישורנה" (איוב פרק י"ז)

לוס אנג'לס קליפורניה, שנים רבות קדימה

כשרוי, בננו הבכור, סיים את הלימודים באוניברסיטה, העולם כבר נראה אחרת. גרנו בבית חכם. נסענו במכונית אוטונומית. התחבורה הציבורית התניידה באוטובוסים חשמליים קטנים. אנרגיה הייתה לעולם בשפע, מפנלים סולריים, שהותקנו בכל מקום. מטוסים מהירים קיצרו מרחקים וזמנים. מגה אוניות שייטו בימים.
רק מחצית מהאוכלוסייה הבוגרת עבדה. השאר תרמו לחברה לפי כשרונם, שהוערך כעבודה לכל דבר. זו הייתה שעתם הגדולה של האומנים והיוצרים. הזמן הפנוי שגדל, אפשר להם מרחב פעולה. התרבות פרחה.
האזרחים ברוב המדינות נהנו מרשת ביטחון כלכלית. כל אדם חויב לתרום מיכולותיו וכישרונותיו לחברה, ותוגמל בכיסוי העלויות של צרכיו – מזון, דיור, בריאות, חינוך, ביטחון ורווחה אישית.
בני האדם חיו בקהילות. התברר כי הן תורמות יותר מכל לאריכות ימים. אנשים נהנו מחופש רב בחייהם ותעשיית התיירות והפנאי הלכה והתרחבה. הרפואה האישית הפכה לשם דבר. במקביל, מספר המטפלים למיניהם הלך ופחת, כי לא היה בהם צורך.
תוחלת החיים התארכה. בשנות הפנסיה, שסובסדו על ידי המדינה, נהנה הגיל המבוגר מחיים בריאים מבעבר, טובים ומלאי עניין, בדרך כלל בקהילות משלו.
המלחמות נעלמו מהעולם. לא היה צורך להילחם עוד. כשלאדם היה טוב, גם היצר הרע הלך ודעך עד שנעלם.
דברי הנביא ישעיהו על אחרית הימים: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה," הפכו לחזון נפרץ. 
ואנחנו תרמנו לכל זה?
מי היה מאמין!

מוזמנים להגיב, אשמח לקרוא מה חשבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *