חלק שני: המשחק

1

אנאבל רכנה על התרגיל במתמטיקה. היא שנאה מתמטיקה. היא הייתה אדם של מילים, של רגשות, של צבעים וריחות. המספרים הקרים, הדמומים, עם הסימנים שנלוו אליהם – פלוס, מינוס, כפל וחילוק – רק בישרו רעות. לפעמים הייתה מביטה בהם שעות, לא יודעת לפענח מה רצו לומר לה. כשהחברים עזרו לה והובילו אותה לפתרון הנכון, ידעה שהתמזל מזלה. לבד לא הייתה מצליחה. לעתים נדירות, כשהייתה פותרת לבדה איזה תרגיל, הרגישה כאילו מישהו אחר הצליח שם במקומה.
באותו יום, כשההודעה נכנסה לתוכנת המסרונים, הייתה, כרגיל, על סף ייאוש.
ההודעה קראה לה לנטוש את מה ששנאה ולעבור לעולם שכולו טוב.
מטאפורית, כמובן.

2

"מה שלומך יפהפייה?" השולח לא היה מוכר.
הוא קרא לעצמו השליט.
מישהו קטן עם אמביציה להיות נשיא, חשבה.
במצב הרוח השפוף שבו הייתה, השאלה החמיאה לה במיוחד.
"תודה על המחמאה," השיבה בקורקטיות.
"מה מעשייך?" השולח לא הירפה.
"מנסה ללא הצלחה לפתור תרגיל במתמטיקה."
"אני חזק מאוד במספרים," הגיעה התגובה.
"שולחת לך את התרגיל, נראה אותך."
"חחח… לא למספרים האלה התכוונתי, ואני גם טוב במיוחד בתרגילים."
"בטח גם לא לתרגילים האלה התכוונת," ירתה בחזרה.
מכאן השיח התגלגל במהירות. היא ניסתה לזרום אתו, הוא היה מלא רמזים כרימון. למעלה מחצי שעה החליפו מהלומות לשוניות, מנסים להרשים כמה שיותר. כששאלה אותו לשמו, התנצל שחייב לנתק.

3

מספר פעמים בשבוע היה מגיח לעברה, שואל לשלומה, מחמיא, מספר סיפורים. זה מישהו מהשכבה שלי חשבה, לאחר שרמז משהו על האירוע שכולם דיברו עליו באותו שבוע בבית הספר. היא ידעה שהוא לא רוצה להזדהות. הפריע לה שהוא יודע מי היא, איך היא נראית, מה היא אוהבת ללבוש, כיצד אוהבת לבלות. היא לא ידעה עליו כלום, למעט רמזים פה ושם.
הוא ידע לשאול אותה את השאלות הנכונות: מה דעתה על מורה זה או אחר, מה היא אוהבת לקרוא, היכן טיילה לאחרונה. לפעמים הרגישה כאילו הוא עוקב אחריה.
בבית הספר חיפשה רמזים. הסתכלה לבנים בעיניים, שלחה רמיזות לכאלה שחשדה שהם הוא. שום דבר לא הניב תוצאה משביעת רצון. לבסוף הרפתה, מחליטה לוותר על "בזבוז הזמן הזה".
בערב חמים אחד חלה תפנית. הוא כבר הרגיש שהיא מתעייפת. היא כבר הרגישה שזה לא הולך לשום מקום. "תשלחי תמונה," הוא ביקש. "בתנאי שאתה תשלח," הגיבה.
היא שלחה סלפי שלה מול מסך המחשב. הוא שלח תמונת גבר מסוקס, עם חזה חשוף. כובע הבוקרים  שחבש והמשקפיים העבים שהרכיב, הסתירו יותר משגילו. היא לא הכירה אותו. הוא לא היה מבית הספר שלה.
הבחור הנאה משך אותה. היא הרגישה כמי שמכירה אותו היטב. התמונה באמת כבר לא שינתה.
בערב המחרת הוא הציע לשחק משחק: "משחק האיברים," כינה אותו. הם יישבו אל מול מצלמת המחשב ויחשפו איברים זהים: היא תראה לו אצבע והוא בתגובה יחשוף את האצבע שלו. היא תחשוף כתף וגם הוא.
וכך זה התחיל.
וכך זה נמשך.

4

במשך שלושה שבועות חשפו איברים אחד בפני השנייה. כל איבר בנפרד. בתחילה זו הייתה ציפורן, אחר כך אצבע, ובהמשך צוואר, תלתל, שוק, קרסול, אצבעות רגליים. אחר כך נחשף הטבור והמצלמה ירדה קצת כלפי מטה. בהמשך הגיחו כתפיות חזייה, גופיית גבר, תחתונים מתוצרת מעצב ידוע. כשהראתה לו את התחתונים שבהם התהדרה לכבודו, הרגישה שהגיעו לשיא.
היא רצתה להפסיק, הוא להמשיך.
"אל תשתפני," דחק בה, והיא חשפה שד עם מדבקת סמיילי על הפטמה.
דממה ארוכה הייתה מעבר. היא קיבלה מכנס פתוח, עם רמז עבה מאחורי תחתון הדוק מדי.
היא סגרה את המחשב ונמלטה.
יומיים לאחר מכן, בשעה היעודה, הוא שלח זר פרחים מהבהב למסך.
"עוד קצת," הוא נשמע מתחנן.
מה יש לי להפסיד, עלתה מחשבה מאתגרת בתגובה.
הוא ביקש תמונה שלה מאחור. רק גב חשוף. לא יותר. הוא הראה לה את שלו. היא הרגישה שהיא רוצה עוד. ידעה שגם הוא.
ביום למחרת, לסיום המשחק, "הם יגיעו לשיא," כתב. "אחר כך ייפגשו. ייצאו לדייט כמו כולם."
הם קבעו להתייצב מול המצלמה בבגדי ים וכיסוי פנים, "להגברת הדרמה," הדגיש. 
היא התבוננה בו מתיישב מול המחשב. הוא נראה טוב. הוא לבש בגד ים צמוד, קטן. היא לבשה בקיני.
הוא התיישב על כיסא בר, מבליט את מה שהיה שם. היא שמטה את כתפיית החלק העליון, להתגרות כאילו. הוא החל למשוך כלפי מטה את בגד הים. הם לא דיברו. רק התבוננו. המתח היה בשיאו. היא שמטה את הכתפייה השנייה. הוא משך מטה עוד יותר את בגד הים. היא ידעה שהגיעה תורה, והורידה עוד קצת את החלק העליון. הוא התבונן בה בריכוז, ממתין. היא חשה שהיא נהנית להראות לו. אחר כך קרב את המצלמה לפלג גופו התחתון, עליו הונחה מגבת קטנה, מסתירה טפח ומגלה טפחיים.
היא כיוונה את המצלמה לחלק התחתון שלה, עליו היה מונח כיסוי קל. שנייה אחת לפני שרצתה להסיר אותו, המסך כבה. היא הייתה יותר מהמומה. לקח לה שנייה להתעשת כשהבינה שהמזל עמד לצידה, אולי מישהו אחר. היא חשה הקלה עצומה. היא סגרה את המחשב והחלה לרעוד.

חלק שלישי: המלכודת

1

היא לא שמעה ממנו יותר. כשבוע לאחר מכן, ביום שישי, לאחר הפסקת הצהריים, הגיעה הודעה מהנהלת בית הספר: "נבחרת לשחק בסרט מחזור שיוקרן במסיבת סיום התיכון. את מוזמנת לחדר המנהל לאחר סיום הלימודים."
בשעה היעודה הגיעה לחדרו. המזכירה פתחה עבורה את הדלת, שואלת אם תרצה לשתות משהו. הרגישה מוזר; אולי התבלבלה בין תלמידה למורה?
המנהל, שישב מאחורי המכתבה, קם לכבודה. הוא לחץ את ידה ברשמיות, מורה לה לשבת מולו. "נבחרת מבין הרבה תלמידות," הוא הדגיש והיא אפילו חשה גאווה בקולו.
כבוד! חשבה.
"במהלך השנה הקרובה תשתתפי בצילומי סצנות מהווי בית הספר. נצלם אותך לבדך ולאחר מכן, בעריכה, יחוברו הצילומים שלך לצילומים נוספים," הוא נשמע דידקטי משהו.
"המטרה שבזמן הצילומים תחושי חופשיה יותר," הרחיב. 

2

לאחר כשבוע שלחה לה המזכירה כתובת של אולפן לצילום, אי שם בקצה השני של העיר. מטרת המפגש הרשמית הייתה לבדוק אם היא עוברת מסך. הפגישה נקבעה לשעה שמונה בערב. מוזר, חשבה. למה אחרי יום העבודה?
בחור צעיר קיבל את פניה. בהתחלה נדרשה לבצע צילומי פנים מזוויות שונות. אחר כך עברו לצילומי הגוף. הוא שיתף אותה בצילומים, החמיא לה על איך שהיא נראית. היו רגעים שהיה קרוב מדי אליה, אבל היא ייחסה את זה לחלק מהמקצוע.
לאחר כחצי שעה של צילומים מזוויות שונות, התבקשה להוריד את החולצה לצילום מהגב. דרך אגב, הוא ביקש שתוריד את החזיה. "גב נטו," תאר את התמונה; "יש בסרט סצנה של קבוצת חברים, מצולמים מהגב, יושבים על חוף אגם." הוא נשמע הגיוני למדי: "היית אמורה לבוא עם בגד ים שלם, אבל כנראה  שכחו לומר לך. צילום גב נקי של כולם מושך יותר," פרט ושכנע.
היא התפשטה עם הגב אליו, שמה את החולצה על החזה. הוא צילם מספר צילומים מאחור. אחר כך ביקש לצלם אותה מפרופיל: "את יכולה להוריד את החולצה ולהסתיר את החזה עם הידיים," העלה רעיון שהתקבל על דעתה. היא עדיין לא הרגישה בסכנה המתקרבת. לאחר כמה צילומי פרופיל, עם הראש למעלה, למטה, ועם מבט מצועף לעברו, הוא ציין שסיימו לאותו יום. היא הייתה בטוחה שהוא מקצוען. לאחר שהתלבשה, הודה לה והיא יצאה לדרכה.
בדרך הבייתה החלה לרעוד.

3

במשך שבועיים איש לא יצר איתה קשר. נראה היה שהצילומים מאחוריה. היא התלבטה אם לשתף את אמה. לאחר מחשבה נוספת החליטה שזה מיותר, למרות שלא פעם שאלה את עצמה מה הקשר בין תמונת חזה מוסתר חלקית לסרט תלמידים. איכשהו עדיין שכנעה את עצמה שבעלי המקצוע יודעים מה שהם עושים. ביום שישי, לאחר השיעור השביעי, כשבית הספר היה ריק כמעט מאדם, הגיעה הודעה מהמזכירה. "הצילומים נפלאים. המתנו שכל הקבוצה תצטלם. ביום שני הקרוב, בשעה שמונה בערב, תגיעי לאולפן להמשך הצילומים." היא כמעט רצתה לשאול למה בערב, אבל ידעה שזה לא ישנה כלום.
הצלם המתין לה עם חיוך רחב על הפנים: "תמונות נפלאות, תוכלי להמשיך לקריירה קולנועית," הוא חייך אליה וקרץ. היא התיישבה על הכיסא הגבוה.
"לא אמרו לך שמצלמים את הרגליים?" הוא שלח מבט לעבר הג'ינס ההדוק שלבשה. בקולו נשמעה אכזבה קלה.
"גם הפעם לא מסרו לי," הגיבה במהירות: "נראה שמישהו שוכח שם בכוונה," ניסתה להתבדח.
הוא הגניב מבט מלוכסן לעברה, וביקש שתוריד את המכנסיים. גם את הנעליים והגרביים.
"זו סצנה שעוסקת בהחלפת בגדים בחדר ההלבשה, לפני המשחק. את משחקת בה את עצמך – מעודדת של קבוצת הכדורסל. אם צילומי הגוף יתאימו, הם ישולבו כחלק מההכנות למשחק," הרחיב כדי לשכנע. היא ישבה בתחתוניה על הכיסא והוא צילם שורה של צילומי תקריב: החלק העליון של הרגל מהצד החיצוני, מהצד הפנימי, הקרסול, כף הרגל. אחר כך התבקשה לעמוד עם הגב אליו והוא צילם אותה מאחור.
המחמאות שהרעיף עליה היו רבות: "מצוינת, את טובה יותר מכל הבנות, שחקנית מלידה, מקצוענית אמיתית." כמעט לכל צילום נלוותה מחמאה. היא הייתה גאה בעצמה. עם כל צילום הרגישה חופשיה יותר.
"אגע בך לרגע," הוא אמר והפשיל קצת את החלק העליון של תחתוניה. אחר כך ביקש ממנה לעמוד מפרופיל. כשפלט ש"התחתון סתם מפריע," והיא לא זזה, הוא ציין שסיימו לאותו יום.
כשהתלבשה, הודה לה בחיוך.
היא יצאה לדרכה.
אין כמוני, חשבה. מצפה לי עתיד מזהיר.
הפעם כבר לא רעדה.
אמה שאלה אותה היכן הייתה עד כל כך מאוחר, והיא השיבה שלמדה אצל חברה למבחן במתמטיקה שיתקיים למחרת.

4

במשך כחודש איש לא פנה אליה בעניין ההוא. כיוון שהתבקשה לשמור על סודיות, "כדי לא לעורר קנאה בקרב הבנות שלא נבחרו", שמרה על סודה. לא אחת מצאה את עצמה מתבוננת בבנות נבחרת המעודדות, משערת שכמה מהן שותפות לחוויה שלה. היא הייתה בטוחה שביום מהימים יפגישו ביניהן.
ההודעה הבאה הגיעה רגע לפני היציאה לחופשת חג המולד. "ייתכן ונבצע כמה צילומים במהלך החופשה. האם תהיי באזור?" כשהשיבה בחיוב, הגיע סמיילי בתגובה.
החופשה כמעט וחלפה ולא הגיע זימון. גם מהבחור שפגשה ברשת לא היה כל קשר. איכשהו החליטה להתעלם מהמשחק ההוא. מה הוא כבר ראה? שאלה את עצמה. מה הוא יוכל לעשות עם זה? היא הייתה חוזרת ודשה בעניין. לא פעם השוותה את המשחק עם הבחור ברשת לצילומים ההם. בצילומי האולפן עליתי מדרגה, היא אמרה לעצמה. בוקר אחד חשבה אפילו שאולי יש קשר בין המקרים, אלא שמהר מאוד סילקה אותה ממחשבתה. לא ייתכן, המוח המשיך לעמוד על שלו. היא הייתה בטוחה שרק במקרה היו די סמוכים.
ההודעה הגיעה יומיים לפני סיום החופשה. "במקרה יש מקום פנוי באולפן ואפשר לחדש את הצילומים. האם תוכלי לבוא מחר בערב לסדרה נוספת?" היא שמחה לקראתה. החופשה הייתה משעממת למדי.
כדרכה התייצבה בזמן המיועד. להפתעתה, הייתה שם בחורה נוספת. היא לא הכירה אותה. "זוהי קים, עוזרת הבמאי," הצלם הציג אותה בפניה. "היא תדריך אותך בצילומים הנדרשים."
קים חייכה לעברה, חושפת שיניים מושלמות. היא הבחינה שקים הייתה מבוגרת ממנה בכמה שנים ונראתה לא רע בכלל. הצלם תדרך אותה: "תמונות התקריב היו מצוינות. חסרות לנו תמונות רקע רומזות."
"עד כמה רומזות?" קים שאלה.
"אנחנו מצלמים את הקטע של המעודדות. הוא חייב להיות אותנטי ככל האפשר. תפקיד המעודדות הוא לחמם את הקהל. בגלל זה הן לובשות בגדים רומזים. חצאיות קצרות, חולצות שמראות את החריץ בחזה. לפעמים הן מרימות רגליים בזמן הריקוד וחושפות מה שלמטה. מה את מציעה?"
קים חשבה לשנייה: "יש שתי אפשרויות. לצלם עם בגדים, אבל זה ייקח כמה שעות. אפשרות נוספת להתחיל עם הצילומים האחרונים ותוך שעה לסיים את העבודה." קים הגניבה מבט לעברה, ממתינה לאישור. כשהיא היססה, הצלם התערב: "האולפן עומד לרשותי לשעה, כבר יש עבודה מוזמנת אחרי. בואי נתחיל היכן שסיימנו בפעם הקודמת."
היא התייצבה מול המצלמה בתחתונים וחזיה. התמונות הבאות היו מיניות לחלוטין: היא מצאה את עצמה ישובה על כיסא, כשקים מצטרפת אליה לצילומי תקריב, בבגדיה התחתונים בלבד. "כדי לזרז את העבודה," אמרה. "להראות למה הבמאי מתכוון."
היא הרגישה נוח בחברתה. אפילו טבעית. הצלם כבר כמעט ולא הורגש ברקע. היא התמקדה בקים. הן הצטלמו ביחד, מחייכות למצלמה.
כשעזבו, קים הציעה ללכת לשתות ביחד. הן נכנסו לבר ממול. קים תארה אנקדוטות משלב הצילומים והרחיבה על השלב הבא – העריכה. היא ממש מקצוענית, שכנעה את עצמה.
הן נפרדו כידידות, מבטיחות להיפגש בהקדם.

5

"הצילומים היו מצוינים," החמיא לה המנהל בפגישה הבאה. היא התרחשה כשעה לאחר סיום יום הלימודים, כשכולם מיהרו לחופשת סוף השבוע ובית הספר היה ריק כמעט לגמרי. גם המזכירה כבר הלכה לביתה. "אנחנו הולכים להפוך אותך לכוכבת הראשית," הוא חייך אליה. פתאום מאחורי דמות המנהל העגמומי וחמור הסבר, הופיעה דמות אחרת. הוא נראה צעיר יותר ואפילו איש נחמד. היא זכרה ששאלה את עצמה בן כמה הוא, ומיד התרכזה בדבריו. "הצילומים הבאים יהיו בשטח," הסביר. "ניסע לאגם, שבו מצלמים את הסרט. תתכונני ליום צילומים ארוך. נדאג להביא אותך לשם ולהחזיר כמובן. תגיעי בבגדים נוחים, כולל בגד ים. גם בקיני, גם שלם," הוא הדגיש. "נמשיך בצילומים אישיים אחרונים," ירה לעברה כדרך אגב: "תלוי בהתקדמות שלך."
לחופשת סוף השבוע הבאה נוספו יומיים. היא הוזמנה ליום הראשון, והתבקשה להגיע לבית הספר כדי שייקחו אותה משם. היא הודיעה לאמה שהיא הולכת ללמוד אצל חברה ותגיע מאוחר בערב.
בשעה היעודה התייצבה בשער. במכונית שעצרה לצד המדרכה הבחינה בדמות מוכרת. המנהל סימן לה בידו להיכנס, ונסע במהירות לדרכו: "הנהג הודיע ברגע האחרון על מקרה חירום בבית וביטל את ההסעה. כשניסינו להזמין מונית אחרת, כולן היו תפוסות. בגלל החופשה, כנראה." בקולו נשמעה התנצלות מה.
"אקח אותך לאגם ואמתין עד שתסיימו," אמר.
בדרך הם החלו לשוחח. שיחה כמו בין מכרים ותיקים, כך לפחות הרגישה. המנהל סיפר לה על הסרט, על התקדמות הצילומים, התעניין בלימודים שלה, במעשיה בשעות הפנאי, בתוכניותיה לאחר שתסיים את בית הספר. היא הרגישה כיצד הדיסטנס נשבר. לבסוף אפילו סיפר לה כמה בדיחות. היא לא ידעה עליו דבר. הוא עדכן שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים, שהיה מורה בתחילת דרכו המקצועית, וקיבל את הניהול על בית הספר לאחר שנים מספר במערכת החינוך. היא הבחינה בגאווה בקולו כשדיבר על עבודתו, מציין שרואה בה אתגר ונהנה ממנה.
לאחר כשעה הגיעו לאגם. המנהל סטה לשביל עפר, והתקדם עד לבקתה קטנה בסופו. "זה המקום," הוא התבונן בתוכנת הדרך: "חשבתי שהצלם ימתין לנו," הוא נשמע נבוך משהו. "המפתח לבקתה צריך להיות מעל למשקוף. זו בקתה שמושכרת לטווח קצר, כך אמר לי הבמאי."
הבקתה הייתה נעימה למראה. חדר גדול יחיד, שבמרכזו מיטה רחבה, קיבל את פניהם. מולה ניצבה אח לבנים גדולה, ודלת שהובילה לשירותים. מטבחון קטן הצביע על אפשרות לשהייה ארוכה. על שולחן עץ נמוך, מתחת לחלון שניבט לאגם, עמד בקבוק יין ולצידו כמה כוסות. המנהל הדליק את האח ומזג את היין. הם התרווחו על הכורסאות שמשני צידי השולחן, ממתינים לצלם. לאחר כחצי שעה, נשמע היה לה שהמנהל מתקשר אליו. היא שמעה אותו שואל היכן הוא, והבחינה בשינוי בהבעת פניו: "הצלם מתעכב בגלל תאונת דרכים קלה, שהיה מעורב בה. הוא יגיע בהקדם. בואי נהפוך את הלימון ללימונדה. נעבור על התמונות שלך. תבחרי בינתיים את התמונות האהובות עלייך. אולי הצלם יוכל להגיע מאוחר יותר."
הוא מזג לה כוס יין נוספת ושלף מהתיק מעטפה לבנה. בהתחלה, כשעברה על התמונות הייתה מרוצה. היא באמת הייתה פוטוגנית. אחר כך התמונות נעשו נועזות יותר. היא החלה להרגיש לא נוח. היא קמה ממקומה, מבקשת מהמנהל לנסוע בחזרה. הוא נראה כמי שעושה את רצונה: הוא אסף את התמונות והתכונן לעזוב, אלא שבדיוק נאלץ לענות לנייד: "הצלם הודיע שהוא בדרך, ומבקש מאיתנו לחכות לו."
הם חזרו לשבת. היין כבר עשה את שלו. הם שוחחו כמו חברים. הוא שאל על משפחתה וסיפר על משפחתו. זמן מה לאחר מכן, כאשר "הצלם הודיע סופית שלא יגיע", היא כבר הייתה אחרי שלוש כוסות יין. היא שמה לב שהמנהל כמעט ולא שותה. היא חשה בלאות כבדה שפשטה באבריה ונשכבה על המיטה. לאחר כמה דקות נרדמה.
כשהתעוררה, הבקתה הייתה חשוכה. בקושי זיהתה היכן היא. כאב הראש היה נוראי. על השולחן היה פתק בכתב יד: "נרדמת. החלטתי לעזוב. כשתתעוררי תתקשרי למספר שכאן. מונית תגיע לאסוף אותך. כבר שילמתי לה. תודה על הסבלנות. מצטער שזה מה שקרה."

6

כששמעה את המונית המתקרבת, נעלה את הבקתה ושמה את המפתח במקום. כל הדרך חשבה על מה שאירע. הייתה לה תחושה לא טובה. משהו בכל האירוע לא נראה לה. היא הבחינה שישנה בבגדיה. שמיכת צמר, שזכרה שראתה מונחת על הכורסה, כיסתה אותה.
היא התלבטה אם לספר לאמה. אחר כך הבינה שזה יהיה מסוכן. היא תרצה לדבר עם המנהל, אולי אפילו תעשה סצנה. אחר כך תתחיל פרשה קשה שהיא תהיה במרכזה, חשיפה לעיתונות, לציבור. אולי אפילו לא תוכל לסיים את הלימודים. בינה לבינה החליטה לנתק מגע מהצילומים ולא להגיב יותר להודעות מההנהלה. אם המנהל יתעקש לשוחח איתה, היא תגיד שהיא תסיים בשקט את הלימודים ותקבור לנצח את מה שהתרחש.
כשנכנסה הבייתה, איש לא קיבל את פניה. הדממה האיצה את מחשבותיה. התחושות הקשות גברו. ההכרה שאולי סוממה, עלתה לפתע במלוא עוצמתה. אין מצב, ניסתה לגרשה במהירות, אלא שהיא לא הרפתה. אולי המנהל ביצע בה את זממו? תחושה קשה מנשוא החלה לעלות ממעמקי הבטן. משהו קשה קרה לה, הבינה. עם מנהל בית הספר?
תחושת הקבס החלה לעלות והיא רצה להקיא. לאחר מכן נכנסה למקלחת, שוטפת את גופה תחת זרם המים זמן ארוך. מה עכשיו?
גלולת היום שאחרי הייתה מונחת בעמקי המגירה, רק למקרה. חברה הפצירה בה לשמור אותה לעת מצוקה. היא הודתה לה ללא מילים. לאחר שבלעה אותה, נרגעה קצת.
אסור שאמא שלי תראה אותי במצב כזה, חשבה.
היין עדיין השפיע, אולי משהו אחר, והיא נרדמה.

חלק רביעי: מי הוא מי

1

אנאבל חזרה ללימודים. היא השתדלה לנהוג כרגיל, עד כמה שניתן. המנהל לא נראה בשטח. היא גם לא הוזמנה ללשכתו. במשך חודש לא קיבלה כל הודעה. יום אחד הגיעה הודעה שהצילומים לסרט הסיום הופסקו מחוסר תקציב. אם יחודשו, יודיעו לה.
רווח לה. עם הזמן הפנימה שהתנהגותה לקחה אותה רחוק, אפילו רחוק מדי.
היא החליטה להדחיק את מה שעברה, לסיים את הלימודים ובהמשך להתרחק ככל האפשר מבית הספר.
בהתחלה זה עבד. רוב הימים הייתה עסוקה. בלילות, כשהייתה לבדה במיטה, צפו התמונות ועמן התחושות הקשות שסובבו אותה בכחש, שהייתה קורבן. במשך שעות גלשה ברשת, קוראת על קורבנות אלימות מינית. אפילו התעמקה במידע הדידקטי שמשרד החינוך פרסם. ככל שקראה יותר, הרגישה פחות טוב. תחושת קבס הייתה עולה בה לא פעם. הבינה שנפגעה אנושות, לכל החיים. בהמשך למדה על טראומות ועל הדרך להילחם בהן. המידע רק הגביר את תחושת חוסר האונים שלה.
בוקר אחד, כאילו משום מקום, הבחינה במחשבה חדשה שהגיחה לעברה. פחדנית, היא זכרה שכינתה את עצמה. ממה את פוחדת? הוא הרי עכשיו פוחד ממך. שתספרי, שתהרסי את הקריירה שלו.
אחר כך עלו קולות שקראו לה למנוע ממנו לעשות את המעשה הבא. היא השתיקה אותם מהר, יודעת שכל מעשה יחשוף גם אותה. היא לא רצתה להיחשף. זה היה הדבר האחרון שרצתה. היא העדיפה לקחת איתה את סודה לקבר. מטרתה הייתה לחיות חיים נורמטיביים, "לשחק אותה" לכל אורך הדרך.
מצב הרוח שלה ידע עליות ומורדות. בבית ייחסו את הנדנדה הרגשית לגיל ההתבגרות וללחצים של  בחינות הבגרות. כשהייתה במצב רוח שפוף לחלוטין, הייתה מנחמת את עצמה, אומרת ש"המקרה" – כך קראה לו, לא התרחש לחינם. הוא אמור היה להכין אותה לחיים.
לרוע מזלה הוא היה טראומטי למדי.
ככל שהזמן חלף, החל קול קטן בתוכה להציק לה. הוא היה מגיח ממעמקים. לפעמים כשהייתה במצב רוח טוב במיוחד והרגישה חזקה, לפעמים דווקא ברגעים הקשים, כשהרגישה שפופה לחלוטין. הקול תבע את עלבונה. סרב להיכנע. הוא רצה נקמה.
לאחר כמה שבועות, שבהם ביטלה את הקול ההוא בכל פעם שעלה, הבינה שהיא במלחמה סיזיפית. הקול רק עלה וגבר. הוא התעקש שאם לא תתחיל עכשיו, הנקמה עלולה לחמוק וחבל. לא רק בגללה, גם בגלל הבנות האחרות; אלה שכבר נפלו ברשתו ואלה שעוד יפלו.
מישהו חייב לעצור אותו!
בה בעת הפנימה שהיא חייבת להיות מתוחכמת במיוחד, ואפילו לא הייתה לה תוכנית.

2

תמיד אהבה לקרוא. "תולעת ספרים" היה הכינוי שדבק בה אי שם בבית הספר היסודי. כולם ידעו שהיא מחליפה ספרים כמו גרביים, אבל לא הרחיקו לשאול מה הסוגה הספרותית האהובה עליה. למרבה הפלא, אהבה בעיקר ספרי מתח. היא החלה לקרוא ספרי מתח לילדים, ומיד נטשה אותם לטובת ספרים למבוגרים: ג'ון לה קארה, הרלן קובן, דניאל סילבה, כולם היו סופרים מוכרים, ששכנו דרך קבע בטאבלט שלה. היא אהבה גם ספרים ישנים, של סופרי עבר ידועים, כמו ארל סטנלי גארדנר ואגתה כריסטי. לאורך השנים צפתה שעות בסדרות מתח בטלוויזיה, אפילו בסרטים מצמררים.
כשרגש הנקמה החל לעבוד שעות נוספות, הגיחה מאי שם התובנה שדווקא לה יש את היכולת להחזיר לו כגמולו. עם כל הספרים שקראה, עם כל סדרות המתח שראתה, הרגישה שיש לה כבר ידע נרחב בהחלט.
כחודשיים לפני סוף השנה, החל המעקב שלה אחריו. היא נמנעה מלהיתקל בו, זה כאב יותר מדי. אבל היו כמה פעמים שראתה אותו מרחוק. היא התבוננה בו, שואלת את עצמה מה היה ייחודי רק לו. בכל אדם היה משהו ייחודי: גב קצת כפוף, הליכה מסוימת, צורת שיער, תנודת ראש. היא לא ידעה מה תעשה עם המידע שאספה, אבל ידעה שזהו הצעד הראשון לקראת פתרון כל פרשייה עלומה.
ליום ההולדת ביקשה מההורים מצלמה עם עדשה טלסקופית, מעדכנת שתמיד אהבה לצלם, אבל הסתפקה בנייד. היא אפילו הראתה להם תמונות נפלאות שהורידה מאתרי תמונות, מתהדרת שצילמה אותם. הם השתכנעו.
ביום ההולדת, בארוחת הערב החגיגית לכבודה, הגיעה מצלמה כמו שחלמה, בקופסת קרטון עטופה בנייר כסף עם לבבות. הדמעות שנמחו הצביעו על חשיבות המתנה בעיניה. הם היו בטוחים שזה מהתרגשות. היא שגרה לעברם חיוך מעוות.

3

בתמונה הראשונה הוא עלה במדרגות בית הספר. בשנייה צולם מהצד בחצר, בשלישית נראה לוחץ יד למישהו שבא לפגוש אותו בשער. היא השתדלה שלא למשוך תשומת לב עם המצלמה, חוששת שיתחיל לחשוד. תיק הצד שלה עמד לצידה. רוב הזמן המצלמה הייתה טמונה בתחתיתו, נשלפת רק ברגעי הצורך. למזלה איש לא אמר מילה. כולם היו עסוקים בשלהם.
בהתחלה צילמה מבלי לבחון את טיב התמונות. כשמספר התמונות עלה במהירות, הבינה שהיא חייבת למיין אותן: כמו צלמת מקצועית חשבה, והצליחה לשחרר קצת רגשות קלועים.
כשאחסנה אותן, הצפינה את הקובץ.
ככל שהזמן חלף, הבחינה במשהו חדש שעלה וצף, דוחק בתודעתה להכיר בו; תמונות המנהל כאילו עשו יד אחת עם משחק האיברים. היא זכרה כל פרט במשחק, שנמהל ברצון עז להשתמש במשחק שוב, הפעם לצרכיה. הייתה בה תשוקה עזה לשחזר כל ציפורן שלו, אצבע, תלתל, חלק מהפנים, חלק מהזרוע. העדשה הטלסקופית הרחבה הייתה בקצה אצבעותיה. מרחוק היא כיוונה את המצלמה לאיברים השונים, מלקטת תמונות מצוינות. הפעם היא הייתה הציידת.
אלא שמשהו טרד את מנוחתה. במקום תמונות המנהל עלו בה תמונות של גוף מסוקס, פרצוף מטושטש, כתובת נעלמה. מישהו עזר למנהל במשחק ההוא, הבינה לפתע. כשנחשפו חלקי גוף, פלג עליון או תחתון, זה בוודאי לא היה הוא. דמותו של הצלם ניצבה לנגד עיניה.

 חלק חמישי: הנקמה

1

היא זכרה היטב את הפעם הראשונה שחזרה לאולפן הצילום. היא איתרה את הכתובת באינטרנט, בוחרת להגיע לשם בשעות היום. אזור העסקים המה אדם. היא הרגישה מוגנת. כשניצבה מול הכניסה של בניין הלבנים האדומות, שבלט בין בנייני הבטון האפורים שמסביב, חשה ברגליה הרועדות.
זמן רב דמיינה את הפגישה ההיא. כשהתקשרה והציגה את עצמה בשם בדוי, שאלה אם ניתן לשכור את האולפן לפי שעות. אמרה שרוצה לעשות הפתעה לחברה ולצלם אותה ליום ההולדת. הבחורה ששוחחה איתה הייתה ממש נחמדה. היא אפילו עשתה לה הנחה כשאמרה שהיא סטודנטית וצילום הוא רק תחביב.
לקראת המפגש; "להסבר על כללי העבודה", התאמצה מאוד להסתיר את זהותה. היא אספה את שיערה וטמנה אותו בכובע רחב שוליים. משקפיים גדולים, כהים, טשטשו את העיניים. שמלה הודית מרושלת אפילו לא רמזה על מבנה גופה. נעלי סניקרס בלויות ותיק בד גדול, השלימו את המראה. כדי להתעודד, טפחה על המצלמה שבתיק כבת ברית.
לאחר כחצי שעה, האירוע ממנו חששה כבר היה מאחוריה. לבד מדף נהלי עבודה ברורים לשכירת האולפן לפי שעות, הצליחה לקבל רשימה של צלמים עצמאיים, ששוכרים אותו באופן קבוע. "בשעות הערב," הסבירה לבחורה, "כי החברה עובדת במשך היום." היא נתנה להבין שאם הצילומים של החברה לא ישביעו את רצונה, היא תדאג שאחד הצלמים מהרשימה יצלם אותה.

2

בבית התאמנה שעות לשנות את קולה, מתחזה למישהי אחרת. בהמשך התקשרה לצלמים שברשימה, מספרת על מתנה ליום הולדת לחברה. היא הייתה בטוחה שתזהה את קולו. ברשימה היו חמישה. הוא היה האחרון. היא זיהתה אותו בשנייה שענה לנייד, וקיצרה את השיחה ככל האפשר. בן רייס היה שמו. הוא הסביר שהוא צלם עצמאי, שעובד בתעשיית האופנה, ובערב משלים הכנסה מצילומים פרטיים באולפן. הוא רצה מאתיים וחמישים דולר לשעת עבודה. היא ביקשה לשלם במזומן, בתירוץ שכסטודנטית אינה זקוקה לחשבונית. הוא הסכים. יישומון ההקלטות שמר את השיחה.
היא למדה עליו הרבה מהאינטרנט. בין היתר עמדה נגדו תביעה על צילומים בלתי הולמים של קטינה, שהוריה תבעו אותו. הוא טען שלא העלה בדעתו שהיא קטינה, וכי קיבל את העבודה לאחר הסבר הגיוני. היא מצאה ברשת תמונות רבות שלו. הוא בהחלט יכול היה להתאים לבחור שהונה אותה "בסיבוב הראשון", כך קראה לפרק ההוא בחייה.

3

אנאבל אספה את כל החומרים על בן רייס בתיקייה מאובטחת במחשב. היו בו חומרים רבים למדי. היא החליטה להמתין כחודש, להציג את עצמה כמישהי אחרת, ושוב לשדל אותו לקבל תשלום ללא חשבונית.
גם הפעם הקליטה את השיחה.
עם ג'ייסון ההאקר למדה באותה כיתה בשלוש השנים האחרונות. הם היו ידידים מהיום שנפגשו לראשונה. תמורת עשרה דולר לשעה, סכום סמלי שהכריחה אותו לקבל ממנה, הסכים לפלוש למחשב של בן רייס. לאחר כשעה הגיע אליה מייל נרגש עם כמה תמונות. לא שלה, למזלה. היא כבר תפרה סיפור משכנע אם ג'ייסון ימצא במחשב של רייס תמונות שלה. לרייס הייתה קופת שרצים; במחשב שלו היו עשרות תמונות של בחורות במצבים אינטימיים.
ג'ייסון הבין שאנאבל עלתה על משהו. הוא לא רצה ללחוץ עליה. הוא ידע שתספר לו. מהיכרותו עימה ידע שאם לא סיפרה, כנראה יש דברים בגו. הוא גם ידע שאם היא לא תרצה – היא לא תספר.
הוא התלבט מה לעשות. היה לו ברור שעליו לפנות למשטרה. מאידך, הוא עשה מעשה לא חוקי בפריצה למחשב לא לו. הוא החליט לשמור את סודו עמו, אבל לדאוג שיהיו לו קלפי מיקוח, אם מישהו יתלונן. הוא אסף כמה מהתמונות, העתיק אותן לספרייה הסודית שפתח ברשת האפלה, וברח מהמחשב בלי להשאיר עקבות.

4

היא הבינה שלא הייתה צריכה רק את התמונות של המנהל. היא הייתה זקוקה גם לתמונות של בן רייס על מנת להפליל אותו. היא הייתה צריכה את המשחק ששיחקו. תמונות ממשחק האיברים. היה עליה לפתות אותו למשחק חדש ולהקליט אותו. הקשר בינו לבין המנהל יתגלה מאוחר יותר, הבינה.
כדי לחשוף את רייס הייתה חייבת לספר לג'ייסון על משחק האיברים. בלעדיו לא תוכל להתקדם. אנשים כמו רייס, ראוי שיישבו שנים רבות בכלא. מאידך, הייתה בטוחה שהסיפור עם רייס לא הסתיים במשחק האיברים. הוא נמשך גם באולפן והמנהל הוא ששלח אותה אליו. יכול להיות אפילו שהמנהל היפנה את רייס אליה מההתחלה. יכול להיות שהמנהל ורייס עובדים כבר זמן רב ביחד. המנהל מאתר את הבנות, מעביר את הפרטים שלהן לרייס, שמשחק איתן במשחקים שונים ברשת. אחר כך המנהל תופר את הסיפור של סרט המחזור, והן נשלחות לאולפן. בשלב האחרון הן נלקחות לבקתה. יכול להיות שבבקתה המנהל מסמם אותן, ואחר כך השניים חוגגים עליהן בצוותא.
היא הרגישה שהיא רוצה להקיא.

5

בשנייה ההיא החלה הנקמה ללבוש צורה. היא ידעה שהיא תהיה זו שתעניש אותם. בה בעת גם הבינה שאף בית דין לא יוכל לעשות זאת מבלי שתתייצב בפניו. לפניה מסע ארוך הפנימה, אולי גדול ממידותיה. מצד שני היא הייתה בטוחה, שעם כל ספרי המתח שקראה, יש לה ידע בסיסי לתפור נקמה ראויה.

חלק שישי: המשימה

1

היא סימנה בלוח השנה את ה-31 באוקטובר כיום המשימה הראשון. הרעיון על מסיבת הלואין הבשיל בה לאורך הזמן. זה היה האירוע הפומבי הראשון בשנת הלימודים שהמנהל יכול היה להשתתף בו, רואה ולא נראה.
פסק הזמן שחלף מאז שעזבה את בית הספר אפשר לה להתאושש קמעה. העובדה שהחלה ללמוד בקולג' הקלה. בימים הייתה עסוקה והסיוטים בלילות פחתו. אלא שהייתה צריכה לנצח את נשמתה במשימה שהציבה לעצמה; להגיע לבית הספר בחג ההוא. היא הייתה מודעת לצמרמורת שחשה, לתחושה הקשה בבטן. היא התכופפה כדי לגרש אותה, לשלח אותה מפנימיותה החוצה. זה לא עזר. היא הייתה אחוזת חלחלה.
בכל זאת, ביום ההוא חזרה לבית הספר. היא נראתה כמו עוד אחת מהצעירות המחופשות שהגיעו עליזות ושמחות למסיבה. היא הייתה בטוחה שהמנהל יבדוק את הסחורה החדשה; מחזור חדש של צעירות, שתהפוכנה עסיסיות יותר במשך השנה. במשך שלושה חודשים תכננה את התחפושת. היא חיפשה משהו מגרה במיוחד אבל גם מסתיר, שלא יאפשר לזהות אותה. בתיק שלבשה באלכסון על גופה, כחלק מהתחפושת, הסתירה את המצלמה.
היא זיהתה אותו מספר דקות לאחר שהגיעה. הוא עמד ליד הבר וכוס משקה בידו. מראש חיפשה מישהו שיהיה מחופש מקו רגל ועד ראש. מישהו שלא ניתן יהיה לזהות. כמו בתוכנית הטלוויזיה הפופולארית ההיא. אפילו היו לו כפפות על הידיים.
ואז היא נזכרה בפרט חשוב: בחודשים שצילמה אותו בבית הספר וחיפשה מאפיינים ייחודיים רק לו, זיהתה שהוא נועל נעליים אורתופדיות. הן היו מגושמות יותר ופחות אופנתיות מהסניקרס שהצעירים נעלו. לשמחתה, כשהתבוננה בנעליים שנעלו מורים אחרים, לא זיהתה שמישהו אחר נועל כאלו.
כשהתקרבה אליו זיהתה את הנעליים. הבטן התהפכה. מאז המקרה לא עמדה כל כך קרוב אליו.

2

מהיום שסיימה את הלימודים, בחודש יוני, עקבה אחר בן רייס. היא דאגה שג'ייסון ישתף את היומן שלו עם שלה. היא ידעה מתי הוא עובד. כמה פעמים חיפשה נערות שיגיעו לאולפן. זה לא קרה. כל המשימות שלו נראו תמימות למדי. פעם אפילו נסעה לאולפן, כשידעה שיגיע אליו. היא ארבה לו כדי לצלם תמונת תקריב טובה של פניו. היא הייתה רחוקה. העדשה המצוינת אפשרה לה לקלוט אותו היטב.
לאחר שסיימה את בית הספר, ישבה שעות מול המחשב, מחפשת מידע על חברות אינטרנט שעסקו בזיהוי פנים. התוכנה יכלה לזהות כל אדם בזכות המשולש – המרחק בין הגבות ובין קצה הגבות לגשר האף. בעזרת התוכנה עמדה על המאפיינים הייחודיים רק לו.
היא החליטה להפעיל את התוכנה גם על תמונת המנהל, שהופיעה בתמונת המחזור. אבל ברגע שגילתה את עניין הנעליים, הבינה שהיא יכולה להסתמך רק עליהן. כיוון שהייתה בחורה יסודית, גלשה בכל אתרי החברות המובילות בשוק להנעלה אורתופדית. היא הכירה את כל הדגמים החדשים. היא ידעה שגם אם יקנה נעליים חדשות, היא תזהה אותו.

3

כשראתה אותו במסיבה חשה עד כמה צדקה. בהלואין היה מסמן את הטרף הבא. לאורך השנה, כשכולן לבשו את תלבושת בית הספר, קשה היה לו כנראה לדמיין למה הוא נמשך בדיוק, חשבה בבוז. התלבושת הגנה יותר משחשפה, ומתוקף תפקידו היה צריך לשמור על מרחק. בהלואין היה בודק את הסחורה מקרוב. מתקרב, מריח, מתחכך, נוגע. אף אחד לא הכיר אותו. הקורבנות הפוטנציאליות חשבו שמישהו, אחד התלמידים כמובן, מתקרב קצת יותר מדי, וזה החמיא.
היה לו מקור נוסף כדי לאתר את הקורבן הבא – נבחרת המעודדות. הוא נהג ללוות את נבחרת בית הספר למשחקי הכדורסל. כולם חשבו שהוא עושה כבוד לנבחרת הבנים. אבל היא ידעה את האמת. הבנות הנאות היו בנבחרת המעודדות. הן לבשו את הבגדים הרומזים ביותר. לאורך השנה היה עוקב אחריהן. מסמן. הייתה לו סבלנות של צייד.
סרט המחזור היה התרוץ השכיח. גם על זה עלתה. בעזרתו יכול היה לגייס בקלות את הבת שבה חשק. זו גם הייתה השנה האחרונה של הטרף בבית הספר. היה לנפגעת מעט זמן להתאושש מההלם, ודאי שמעט זמן כדי לנקוט פעולה. היא תארה לעצמה שכל הנפגעות חשבו כמוה; לסיים את השנה ולהימלט.
כשעלתה על תהליך איתור הקורבן, הרגישה כיצד היא מתקרבת להבנת השיטה. היא גלשה באתר בית הספר, עוקבת אחר כל משחקי הכדורסל. שעות ארוכות התבוננה בסרטוני המשחקים. היא בחנה היטב את המעודדות, מנסה לנחש מי מהן הייתה נופלת ברשת, אם לא היה מגיע אליה. היא הבינה גם שמשחק האיברים היה דומה לריקודי נבחרת המעודדות. כמו שהמעודדות חיממו אותו, כך משחק האיברים נועד לחמם אותה. "משחק מקדים" – היא הכירה את המושג, אבל לא חשה מעודדת כלל.

4

משהו טרד את מנוחתה. היא כבר הבינה איך דמות המנהל נראית בעיניה, איך בן רייס. אבל האם שאלה את עצמה אי פעם איך היא נראית בעיני אחרים? היא לא הבינה מאין הגיחה השאלה הזו ולמה הייתה רלבנטית למשימה שנטלה על עצמה, אבל חשה שיש דברים בגו. מרגע שהבינה שאינה יודעת הרבה על עצמה, הבינה שזו בעיה של רוב הגזע האנושי. למעשה, רוב בני האדם, אינם יודעים איך הם נראים בעיני אחרים.
שעות לא מעטות תרה אחר עצמה במראה, אלא שחשה שזה לא הכיוון. השאלה המשיכה להציק. אז פנתה לחברה שתצלם אותה לשיעור דמיוני, שהתבקשה להכין לאיזה קורס בקולג'. כשהחברה העלתה אותו לערוץ הסרטונים הדיגיטלי, למדה יותר. היא ראתה את עצמה מפרופיל, מאחור, מבחינה בתנועות הידיים, בתנודת ראש שלפתע שמה לב אליה ועד אז לא הייתה מודעת אליה כלל. דמות אחרת, שונה ממה שציירה לעצמה, התגלתה בפניה. הייתי רוצה להיות בקרבתה, חשבה.
באותו רגע הבינה למה השאלה הזו עלתה. היא רצתה לדעת מדוע מכל בנות השכבה בחר דווקא בה. התשובה שקיבלה החמיאה אך גם הצליפה. היה לה מה להציע. מחד, זו הייתה הפעם הראשונה שהכירה באמת בערך עצמה. מאידך, הבינה לפתע שהיו כוחות רעים שנצלו זאת לטובתם. גם אחרים חשו בכך, רצו אותה לעצמם. דקות ארוכות כיוונה לתחושות הקשות. האם היה לי חלק בזה? אולי התפתחתי כך ולא הייתה לי כל שליטה?
קול דקיק החל להציק. אולי לא היה לך חלק בעניין, כי זה מה שאת, אבל האם לא תרמת לכך? האצבעות רצו לאינטרנט. היא פנתה לכל תוכנות הרשת שבהן השתתפה. תמונות מחמיאות שלה התייצבו מולה מכל עבר, חלקן רומזות אפילו. האמת ניצבה מולה באחת. במו ידיה טמנה לעצמה את המלכודת.
לעזאזל!
דקות ארוכות ישבה מול ים המידע, מבינה את גודל האסון, מרגישה לכודה. האם תוכל אי פעם להשתחרר? שאלה רטורית, צחקק הקול הקטן. את תהיי שבויה לעד ביד המזל, מתפללת יום יום, שעה שעה, שיעמוד לצידך, שלא יחשוף אותך, שלא יגלה את מה שכבר נתת לו יד.
תפילה קטנה עלתה על דל שפתיה: אלוהים יקר, תעשה שאיעלם, שאיעלם לעד, שמשהו יקרה לרשת, שתימחק כולה!
הדקות נקפו. בטנה המתה. תחושת קבס עלתה ממעמקי גרונה. הגוף הצטרף למחול השדים שהמוח רקם. ידיה רעדו, הברכיים פקו. תחושת אין אונים איומה עלתה בקרבה. מה עשיתי לעצמי? איך שיתפתי פעולה?

5

דקות ארוכות חלפו עד שקרן אור זעירה החלה להפציע. משהו השתנה לפתע. היא עדיין לא ידעה מה, אבל חשה בשינוי. היא החלה לזקוף ראש, להניע אותו מצד לצד, להתנער. מישהו היה שם, משהו דחק בה.
ומה אם? שאלה. ומה אם אסרב להיכנע? מה אם אנסה להילחם? מה אם אנסה לשנות?
הקרן לא עשתה לה הנחות. תיחשפי! היא רעמה במלוא עוזה.
אנאבל התכווצה בשנית. האומנם זה מה שהיא רוצה? ושוב הבינה שכוחותיה דלים.
היא הרימה ראש מהמחשב למדף שמעליה. כל הספרים, שכל כך אהבה, היו לכאורה דוממים. בפועל הם היו כל כך חיים בקרבה. איך להילחם היה המוטו של כולם. איך לא לוותר, איך לחשוף כל פשע, כל פושע.
ואת? הם שאלו ללא מילים.
גם אני הייתי רוצה להשתייך אליכם, הביעה משאלה בליבה. להיות כמו כל גיבור שבקרבכם. להביא מזור ולו קטן לעולם הנורא הזה, שכוחות הרוע שבו לופתים אותנו בציפורניו.
הי, תירגעי, יש טובים ויש רעים, תילחמי! היא הרגישה שמישהו מנהל איתה שיח אגרסיבי למדי. פעם מוביל אותה לראש ההר, פעם מגלגל אותה ממנו.
תמונת קבוצת המעודדות, מהמשחק האחרון שבו השתתפה, קרצה אליה מקצה המדף. היא התבוננה בצעירות היפות, המחייכות, שכל עתידן לפניהן, ודמעה קטנה החלה לזלוג לאורך לחיה. זמן ארוך הדמעות זלגו. היא בכתה על עצמה, עליהן, על כל הנערות שהשתטו כמותה ברשת.
כשהמקור יבש, החלה תובנה חדשה להתגבש בירכתי מוחה.
לא עוד!
לפתע המשימה ההיא, המנהל ההוא, נראו לה זניחים למדי.
כמו המנהל ההוא ישנם ודאי אלפי נבזים דומים לו בעולם.
הגיע הזמן שהם ייכחדו ממנו.
באותו רגע הבינה את הייעוד שלה במלוא עוצמתו.

חלק שביעי: הפיתוי ושכרו

1

כיוון שכבר הכירה את אופן הפעולה, אנאבל ידעה שהתלמידה הבאה תהיה מהשכבה הבוגרת. בראש וראשונה הייתה צריכה לאתר אותה, לפני שתהפוך לקורבן. ימים רבים העבירה במחשבתה תסריטים לגביה: כיצד תאתר אותה, כיצד תיידע אותה במה שעומד לקרות לה, כיצד תעודד אותה לשתף פעולה, כיצד תרתום אותה להפיל אותו ברשת, ובייחוד כיצד לפעול כך שהמידע לא יזלוג החוצה, שלא יגיע אל המנהל, שלא ייבהל ויברח. 
בראש העמידה את חוסר הרצון שלה להיחשף. היא ידעה שתצטרך להפעיל מישהי אחרת, שלא תדע עליה. היא רצתה שבסוף המשטרה תפעל, אבל עד אז הדרך עוד הייתה ארוכה. כשיגיע שלב המשטרה, היא תצא לטיול למקום הכי רחוק משם.
הרעיון לפנות לעיתונאית היה טוב, אפילו מצוין. אלא שהיא לא רצתה להיחשף גם בפניה.

2

הבית שבו התגוררה הסתתר מאחורי גן רחב עם עצים עתיקים. מהרחוב ניתן היה רק להבחין בחומת אבן עם שער אטום, שנחלק לשניים: שער רחב למכוניות וצר יותר להולכי רגל. פעמון הכניסה, שהוצנע לצד השער הצר, היה הקשר של הבית לעולם החיצון. כשהקישה את הקוד והשער נפתח, אמנדה הרגישה תמיד שהגיעה למקום מבטחים. היא אהבה את נקישת הפתיחה, את התנועה האיטית של השער כשנפתח לפניה, כאילו ברך אותה בכניסתה. החריקה הקלה שנלוותה לתזוזתו, הייתה לגביה אות אהוב לסיום חלק אחד של היום ותחילתו של אחר, רגוע יותר.
באותו יום ירד גשם שוטף. כשעמדה מול השער התפללה שייפתח כבר, שיזדרז. מהשער ועד לכניסה לבית הייתה כברת דרך חשופה למדי. נעלי ההתעמלות שנעלה נרטבו מהגשם. היא ידעה שתיאלץ להסיר אותן במבואה.
לאחר ששמטה את הילקוט והסירה את המעיל, חיפשה בארון הנעליים שבכניסה את נעלי הבית הישנות, שפעם השאירה שם. היא לא רצתה להשאיר עקבות לחים בכל מקום.
אמה הגיעה לקבל את פניה בחיוך רחב, שואלת איך היה היום. היא ספרה על יום ארוך וקודר, מתאים למזג האויר. משחק הכדורסל שבו הייתה אמורה להופיע כמעודדת באותו ערב, נדחה מפאת מזג האויר לשבוע הבא.

3

אנאבל ניסתה לשחזר מתי המנהל פנה אליה לראשונה. את המעשה עצמו ביצע בחופשת הפסחא. לכן הקשר ביניהם החל לפחות כחודשיים קודם לכן. גם הקשר עם בן רייס התנהל כחודשיים. היא העריכה שכל תהליך הלכידה שלה התנהל בין הלואין לפסחא.
בדיוק הגיע הזמן לנסות לאתר את הקורבן הבא.
היא פנתה לסרטוני משחקי הכדורסל, בוחנת היטב את המעודדות, מחפשת מישהי שאולי דומה לה במקצת. היא לא מצאה. אחר כך הסיקה שאין קשר למראה החיצוני. היא חיפשה מישהי שתיראה טוב. מישהי עסיסית אבל לא יותר מדי בולטת. לא מישהי שתעשה צרות למנהל. מישהי שתעדיף להיעלם, כמוה. היא עקבה אחר כל הבנות, אוספת עליהן כל בדל שניתן מהרשת. בנבחרת היו עשר בנות. הייתה לפניה עבודה רבה.
היומן של רייס היה מסונכרן עם שלה. היא החלה לעקוב אחריו בקביעות. היא בדקה מתי אינו עובד בשעות הערב. אלו היו השעות שניהל ככל הנראה את משחקי הרשת. השעות שבהן עבד באולפן הוצאו מהמעקב. בדרך כלל נהג לשכור את האולפן פעמיים בשבוע. להוציא סופי השבוע, נותרו לה יומיים בלבד. היא זכרה שבהתחלה פנה אליה פעמיים בשבוע. אף פעם לא בסופי השבוע. כנראה חשש מההורים, שעלולים היו להיות יותר בקרבתה. כבר אז היא שמה לב לימים הקבועים. כנראה שבאחרים היה עסוק. בהמשך, כשהוזמנה לאולפן, זה היה פעם ביום שני ופעמיים ברביעי. היא שיערה שאלו הימים ששכר את האולפן לפי שעות. אלו גם יהיו הימים שבהם ילכוד כנראה את הקורבן הבא. נותרו שלישי וחמישי למשחקי הרשת.
היא החליטה לא להמתין לימי האולפן, משערת שעד אז הקורבן כבר תחשוף את עצמה בפניו, ותחשוש לשתף איתה פעולה. היא הייתה חייבת למנוע ממנה להגיע למשחק האיברים.
היא פנתה לאתר בית הספר, ממנו למדה על הימים בהם לא היו משחקי כדורסל. אחר כך גלשה ללוח האירועים השנתי של בית הספר, וקינחה בלוח המבחנים של השכבה הבוגרת. פתאום הבינה עד כמה תהליך הלכידה שלה היה קל. הוא ידע מתי בדיוק ישבה מול המחשב. הוא ידע מתי בדיוק הייתה במשחקים ולא פנויה. הוא ידע בדיוק מתי למדה למבחנים, כמה ימים הייתה בטיול. הוא ידע בדיוק מתי לפנות אליה. שום פנייה לא הייתה מקרית. היא הצטמררה.
ביומן סימנה את הימים ההם בשכבה הבוגרת. היא ידעה מתי יהיו הימים שרייס יגיח ברשת לעבר הקורבן הבא.
באותו יום, כשנכנסה לאתר בית הספר, נתקלה בהודעה שמשחק הכדורסל הבא נדחה בשבוע, בשל מזג אויר סוער. משהו בחושיה אמר לה שאולי זה יהיה היום שרייס יגיח בפני הקורבן הבא. יש לשער ששניהם יישבו מול המחשב. היא פנתה לג'ייסון, מבקשת ממנו לחדור למחשב של רייס, בשעה תשע בערב. היא ביקשה ממנו רק להעתיק למחשב שלו את המסרים שהוחלפו ותו לא.
כשג'ייסון היסס קמעה, היא דרבנה אותו, כמעט התחננה: זה חשוב במיוחד, אמרה, והסקרנות שלו גברה על החובה לשמור על החוק.
מהיכרותו עם אנאבל ידע שאסור לו לשאול שאלות.
כמו האקר טוב ידע שעליו להמתין.

4

כשג'ייסון הגיח באותו ערב למחשב של רייס, הוא הבין לפתע אחרי מה אנאבל עוקבת. רייס התכתב עם תלמידת בית הספר. הוא החמיא לה, מעודד אותה להיות אתו בקשר. הוא זיהה את החנפנות שלו, את המיומנות שלו בשיח, את הצייד שהסתתר מאחורי המילים המפתות. מנגד הוא חש בתמימות של אמנדה, בחוסר הניסיון שלה. היא נדמתה בעיניו לציפור מפרפרת שנלכדה ברשת.
הוא דיווח לאנאבל, שולח לה את השיח שהתגלה. היא ביקשה ממנו לשריין את ימי שלישי וחמישי, בתאריכים מסוימים בחודשים נובמבר ודצמבר, בין השעות תשע לעשר בערב. השיח יימשך בימים אלו, כתבה לו, והוא התפלא על המידע שאספה. בחושיו הריח, שלבסוף התמונה תתגלה לנגד עיניו במלוא עוצמתה.
ככל שהיחסים בין אמנדה לרייס התפתחו, הוא החל להרגיש בחוסר נוחות. כמו לחדור לחדר שינה של אחרים. מציצן, החל לקרוא לעצמו.
כשרייס הציע את משחק האיברים, החליט לפנות לאנאבל.
זה היה הרגע שאנאבל המתינה לו.
ביום המחרת התקשרה לאמנדה.

5

אנאבל התקינה סים חדש בטלפון שלה, והזדהתה בשם אחר. אחר כך הזהירה אותה מפני המשחק. בקול רועד אמרה שהייתה פעם קורבן שלו. היא תארה בפניה מה עתיד להתרחש בכל שלב. היא אפילו הדגישה בפניה שלאחר מכן התמונות שלה יהוו איום מתמיד על חייה.
היא חששה שאמנדה תשאל כיצד הגיעה אליה. זה לא קרה. אמנדה הייתה המומה מדי. כסיפור כיסוי, חשבה לומר שבנות נוספות מעורבות בפרשה, ולכן אסור לה לגלות. היא חשבה להוסיף שאולי אחת מהן תפנה למשטרה, לחיזוק חשיבות העניין. אלא שמה שחשפה בפניה כבר בהתחלה, הספיק לאמנדה כדי להבין שהיא עוצרת בשלבים הראשונים של המשחק. "ואף מילה לבחור," אנאבל הדגישה; "אם המשטרה תרצה ללכוד אותו ותגלי לו, תחבלי בעבודתה." 
בקשר לצילומי האולפן, אנאבל החליטה לחשוב בזמן אמיתי על רעיון שימנע מאמנדה את הצילומים ההם. רייס בוודאי יתלונן בפני המנהל שהיא "קשה להשגה". אבל אנאבל גם ידעה שהמנהל ימשיך הלאה. כיוון שהוא יסמם את הקורבן, גם הוא יוכל לדלג על צילומי האולפן.
היא ביקשה מג'ייסון להמשיך לעקוב אחר משחק האיברים. ג'ייסון כבר הכיר אותו. משחק האיברים היה משחק ידוע ברשת. בתור האקר, הוא נחשף אליו לא פעם.
בכל זאת, אנאבל לא הייתה רגועה. היא הדגישה בפניו שאם ייתקל בתמונות מפלילות של אמנדה, שיודיע לה. אז היא תחשוף אותן בפניה, מה שישכנע אותה סופית לשחק מבלי להיחשף. ג'ייסון ייאלץ אז למחוק אותן מהמחשב של רייס. אם רייס ינסה לחזור לתמונות, ולא ימצא אותן, יחשוב שאולי התרחשה  איזו תקלה.

6

ייאמר לשבחה של אמנדה, שהיא פעלה כמו שאנאבל הורתה לה. היא השתתפה במשחק האיברים עד  שראתה אותו בתחתונים. באותה שנייה עזבה את הרשת ולא ענתה יותר להודעות ששלח אליה. הוא הבין והניח לה. הם יצטרכו לדלג על צילומי האולפן, שיער. את ההמשך השאיר בידי המנהל.
מאז המשחק ההוא, המחשב של אמנדה היה חשוף בפני ג'ייסון. אנאבל ביקשה שיציץ בו מדי פעם, לבדוק תנועות חריגות. לבחון אם רייס חוזר.
ערב אחד ג'ייסון הבחין בכניסה ממחשב חדש. הוא התבונן בכתובת הפרוטוקול וכמעט בלע את הלשון כשזיהה את המחשב של מנהל בית הספר. הוא בילה ברשת בית הספר לא מעט, כשהיה חייב להעלות לעצמו את הציונים. בזכות הפעולות ההן, הציונים הסופיים שלו היו טובים בהרבה.
המנהל שלח לאמנדה הודעה על סרט תלמידים שיופק לקראת סיום הלימודים בתיכון. היא נבחרה להשתתף בו לאור הופעתה המרשימה בנבחרת המעודדות. הסרט יציג קטעים מהווי בית הספר. אם היא מעוניינת להשתתף, היא מוזמנת להגיע ביום שישי הקרוב, לאחר סיום הלימודים, לחדר המנהל.
ג'ייסון העתיק את ההודעה ונמלט מהרשת, מבלי להשאיר עקבות.

7

אנאבל לא שיערה שג'ייסון יחזור אליה כל כך מהר. היא לא העלתה בדעתה שהוא יעלה על סרט התלמידים. כשהוא התקשר ואמר רק מילה אחת, "הבנתי," היא שיערה שהוא כבר יודע הכל. באותה שנייה ידעה שיש לה בן ברית, כמו גם אויב חדש. היא ידעה שהוא יהיה מסוגל לשחזר מהמחשב של רייס את התמונות שלה. מאידך, היא הבינה שעליה לשים את גורלה בידיו של ג'ייסון. היא ידעה שבלעדיו לא הייתה מגיעה עד הלום.
היא סיפרה לו על משחק האיברים שבו השתתפה, על צילומי האולפן. היא סיפרה כיצד המנהל לקח אותה לבקתה ההיא וכיצד עזבו אותה כשהצלם לא הגיע. על  האונס, שעדיין היה בגדר חשד בלבד, לא אמרה מילה. היא הבינה שמכיוון שמנעה מאמנדה את צילומי המשחק ואת צילומי האולפן, החומרים היחידים המפלילים שהיו לרייס ולמנהל היו צילומי העירום שלה ושל קודמותיה. היא ידעה שאם תרצה להפליל אותם מבלי לחשוף את עצמה, היא תהיה זקוקה למישהי אחרת. אולי שחקנית פורנו. היא נזכרה בבחורה שהצטרפה אליה לצילומי האולפן. היא שמרה את כרטיס הביקור שנתנה לה.

8

כשהבחורה ההיא התקשרה אל אמנדה, היא הבינה מיד במה הסתבכה. האמת שהרגישה מהרגעים הראשונים שהוא לא מישהו מהשכבה שלה. הוא הרגיש לה בוגר, חלקלק, לא אמיתי. הוא לא הסגיר מיהו, וזה כבר עורר חשד. הוא ידע להתבטא בדרך מסוימת וזה קיבע את החשד. היא הבינה שהיא צריכה להמשיך לשחק, אבל עד שזה יתחיל להיות מסוכן. ברגע הראוי יצאה מהרשת ולא הגיבה יותר.
כשהגיעה ההודעה מהמנהל הייתה המומה. איך תוכל ליצור קשר עם הבחורה ההיא שהזהירה אותה?
אמנדה הייתה אובדת עצות. פתאום נזכרה שהבחורה התקשרה אליה לאחר שהבחור ההוא יצר איתה קשר. זה אומר שהיא הייתה מחוברת איכשהו למחשב שלה, אולי למחשב שלו, אולי עקבה אחריו בדרך אחרת. היא שיערה שהבחורה תיצור איתה קשר שוב. היא התעלמה מהודעת המנהל, מחליטה להמתין.
במקום הבחורה התקשר אליה למחרת בחור. הוא הציג את עצמו בשמו הפרטי בלבד, ופרט בפניה את שעתיד להתרחש. היא הייתה המומה.

9

קים ענתה לטלפון לאחר הרבה צלצולים. שימתין, שיחשוק בה, גם אם הם רק ישחקו במשחקי נדמה לי. קים התפרנסה מהרשת, מגברים שרצו מין וירטואלי. כשהחליטה לענות, הופתעה מאוד כששמעה קול של צעירה מהעבר השני. "קים?" הקול היה רך והססני משהו. "מדברת." קים הסתקרנה. מעט מאוד בנות התקשרו אליה, אם בכלל. הצעירה הזדהתה כבחורה שפעם השתתפה איתה בצילומי אולפן עם בן רייס. היא הציגה את עצמה כליבי, אבל קים הייתה בטוחה שזה לא היה שמה. היא זכרה שם דומה, אבל לא יכלה לשחזר מה הוא היה. הצעירה סיפרה שהיא סטודנטית שמתקשה להתפרנס ומחפשת הכנסה צדדית. כשהצטלמה איתה הרגישה שהיא מקצוענית. היא הייתה רוצה לשאול אותה איך נחשפים לתחום צילומי העירום ברשת. קים הייתה יותר ממופתעת. הבחורה שזכרה הייתה תמימה כל כך. כנראה מצבה באמת בכי רע. היא ביקשה ממנה להמתין שתחזור אליה, כדי לתת לה מידע מפורט.
כעבור יומיים היו בידי אנאבל כל הפרטים. למי לפנות, מה להגיד, מה גובה הסכום שעליה לדרוש לשעת עבודה. קים שפעה פרטים. היא באמת רצתה לעזור. כשצלצלה לסוכנות, ידעה מה לדרוש. המנהל היה בטוח שנפלה לידיו מקצוענית אמיתית. כדרך אגב שאלה אם הוא מכיר מישהי שתוכל להדריך אותה, כדי שתתאים בדיוק לדרישות הסוכנות. היא קיבלה רשימה של שלוש בנות, "כולן מקצועניות ממש", כך הדגיש בפניה.

10

ביחד עם ג'ייסון תפרו את סיפור הכיסוי. כשהתקשרה להלנה, הציעה לה משימה פשוטה למדי: ליצור קשר עם בחור שהיא תיתן לה את פרטיו, לציין שהיא מחליפה את אמנדה, חברה שלה שפרשה מהמשחק אתו, כי הוריה התקינו במחשב שלה תוכנה לזיהוי גורמים עוינים ברשת. היא תגיד לו שהחברה שלה המליצה עליו, ומאוד הצטערה שנאלצה להפסיק לשחק. היא תשמח להמשיך אתו היכן שהפסיקו.
בפני אנאבל, הלנה ציינה בגאווה שיש לה ניסיון קודם במשחק ההוא, והיא אוהבת אותו מאוד. כשאנאבל הדגישה שעליה לגרום לבחור להופיע עירום מולה, הלנה צחקקה: "מה הבעיה? אני עושה את זה מדי ערב."
בן רייס נזכר בבחורה ההיא שנעלמה, והסכים מיד. בכל זאת יוכל להביא סחורה למנהל.
הלנה ביקשה רק דבר אחד: שלא יראה את פניה. שלא יוכל לזהות אותה בעתיד.
הלנה ובן באמת נהנו ממשחק האיברים. הלנה הייתה מקצוענית. בן הפך לחיה רעה. המשחק הגביה לגבהים שאיש מהם לא שיער. אפילו לא ג'ייסון. בהקלטות שהוריד מהמחשב של רייס, היו הרבה חומרים מפלילים. רייס היה כל כך להוט, שאפילו לא שמר על כללי הזהירות. באחת הפגישות אפילו הזדהה בפני הלנה בשמו הפרטי האמיתי. בפגישה אחרת הוא השוויץ בפניה על מעלליו באולפן לצילום, שבו סיפר על נערות תמימות שחשפו את עצמן בפניו. הלנה הצטיירה בעיניו כנערה תמימה, לוהטת במיוחד. במפגש אחר הוא סיפר לה עד כמה הוא מתפעל ממנה. "אפילו המליץ עליה לחבר שלו, שמחפש נערות צעירות לוהטות לסרט סיום בית הספר." הלנה הכריזה שתשמח לשחק בסרט. למחרת בן שלח אליה הזמנה להתייצב בחדר מנהל בית הספר, ביום שישי לאחר הלימודים.
במקום הלנה, אמנדה התייצבה בחדר המנהל. הוא בחן אותה בעניין, מרגיש שמשהו השתבש, אבל לא ידע מה. הוא נזכר שאמנדה נטשה את המשחק. מדוע חזרה? כשניסה לגשש איתה בעניין, היא סיפרה שעזבה לתקופה קצרה וחזרה. היא התכופפה קדימה, חושפת חריץ עמוק בין שדיה. המנהל התרשם ושכח את כל השאר.

11

כשגייסו את אמנדה למשימה, ג'ייסון חשף בפניה הכל, לבד מפרט אחד – את אנאבל. הוא תאר כיצד הפליל את בן רייס, וכיצד הגיע לשלב הבא במשימה, שיועבר אליה. היא תצטרך רק לטמון למנהל מלכודת. את כל שאר העבודה הוא יעשה, כך הבטיח.
ייאמר לשבחה של אמנדה, שהתגייסה למשימה ללא היסוס. עבירות מיניות ברשת הכירה מחברות. כשנחשפה להן במשחק עם רייס, הודתה לג'ייסון שהציל אותה. היא מוכנה לעשות הכל כדי שהמנהל יבוא על עונשו.
כשהמנהל ביקש שתעבור אודישן, כדי לבחון את התאמתה באולפן לצילום, היא דחתה אותו בביטול. יש לה כל כך הרבה אודישנים, שהיא יכולה לשלוח לו את התמונות. המנהל התפלא, אבל החליט לתת לה הזדמנות. ג'ייסון גייס לתמונות את הלנה. בעזרת הרבה אביזרים מטשטשים, ועוד יותר אביזרים רומזים, העמיד אותה מול המצלמה שאנאבל הפקידה בידיו, לתמונות מפתות במיוחד. כיוון שהלנה הייתה מקצוענית, בערב אחד עבדו על סדרה שלמה. הלנה נהנתה. גם ג'ייסון. מעולם לא הייתה לו מצלמה טובה כל כך ביד. מעולם לא חשב שייהנה מהמשימה כל כך.
בפגישה הבאה עם המנהל, אמנדה הביאה את התמונות. כשעבר עליהן, הבחינה בהתרגשות הגוברת שלו. הוא הזיע, מוחה מדי כמה רגעים את הטיפות שבצבצו על מצחו. התמונות באמת עשו את העבודה. לאחר כמה דקות, כשאמנדה הריחה בסכנה מתקרבת, התנצלה שאביה ממתין להסיע אותה הבייתה, ונמלטה מהחדר.

12

עכשיו כשהרגישה בטוחה עם ג'ייסון, אנאבל החליטה לבקש ממנו למחוק את התמונות שלה מהמחשב של בן רייס. זה היה השלב הקשה ביותר מבחינתה. הם היו שבויים זה בידו של זה. הוא בחדירה שלו ללא רשות למחשב של מישהו אחר. היא עם התמונות שלה אצל רייס. למרות שהתביישה במעשיה, היא לא רצתה לחיות יותר עם חרב תמונותיה על צווארה. היא ידעה שג'ייסון יעשה את מבוקשה. היא רק רצתה לוודא שלא יישארו בידיו עותקים.
השמועה על רשת נוספת, הרשת האפלה, הסתובבה באוויר. היא קלטה אותה מאין שהוא. היא הבינה שזה מקום המפלט של כל מי שלא רוצה שיחשפו אותו, אבל חייב להשתמש ברשת לצרכיו. היא הבינה ששם מוטמן כל מה שרוצים לשמור מבלי לחשוש שייחשף.
תוך כדי גלישה, למדה על הרשת ההיא את כל מה שלא ידעה: היא הבינה שהמידע בה לא עובר כמו ברשת האינטרנט הרגילה, ולא ניתן לגלות מהיכן הוא מגיע. היא הבינה שהרשת האפלה משמשת מקום מסתור בטוח לעברייני סמים כבדים, מרגלים, פדופילים, סוחרי נשק. היא חששה שהתמונות שלה יגיעו לשם, וכך תהיה שבויה בידיהם של בן רייס והמנהל לנצח.
היא החליטה להיות גלויה עם ג'ייסון.
היא ביקשה להיפגש.

13

למרות שהיו ידידים מספר שנים, וזה נבע מחיבוב הדדי, הפרויקט הזה הציג את אנאבל בעיני ג'ייסון באור אחר. הוא גילה נמרה. אנאבל נראתה בחורה עדינה ושברירית למראה. היו לה עיניים נפלאות עם מבט מצועף משהו. השיער גלש על הכתפיים, משהו בין חום לבלונד. כשהיא חייכה, הסביבה כולה חייכה יחד איתה. חיוך ששווה מיליון דולר, זכר את הכינוי שהצמיד לו פעם. היא גם הייתה מאוד נחמדה. תמיד שמחה לקראתו, מעניקה לו את התחושה שהוא האדם החשוב ביותר בעולם.
כשאנאבל ביקשה להיפגש, הוא ידע שיש דברים בגו. זה הרגע לו חיכה זמן רב. הם קבעו בבית קפה אנונימי במרכז העיר. במקום להתיישב מולו, אנאבל גלשה לספסל לצידו. הוא הבין שהשיחה תתמקד במחשב האישי שביקשה שיביא אתו. מה שהוא ראה שם, אפילו הוא לא היה מעז להעלות בדעתו.

14

היא חייכה אליו במאור פנים כשסיים את המשימה. כנראה הוקל לה באמת. כל התמונות שלה היו חשופות במחשב של רייס. הוא עשה שם ניקיון יסודי. ליתר ביטחון, הוא חיפש גם בספריות אחרות, אולי רייס יצר עותקים. תוכנת זיהוי הפנים, שסרקה את כל המחשב, עבדה במלוא המרץ. בכל מה שקשור למחשבים, בן רייס היה עלוב למדי. הייתה לו תיקייה על כל בת, בשמה. מטופש לחלוטין. הייתה לו תיקיית גיבוי במקום אחר, תחת אותו שם, וזהו.
תוך כמה דקות כל המידע עליה היה מחוק. גם מהאשפה.
"את יכולה להיות רגועה מעתה ואילך," הוא חיבק אותה קלות כשהמשימה הסתיימה.
עיניהם נפגשו. הוא הבחין בתחושת ההערכה שלה, שהחמיאה לגאוותו. תמיד הרגיש שאנשים לא מעריכים את ההאקרים, מתייחסים אליהם בזלזול מה, אפילו בהתנשאות. סוף סוף הייתה לו בת ברית ראויה.
אלא שאנאבל לא הייתה רגועה. "יש לי עוד בקשה קטנה," חייכה לעברו חיוך נבוך משהו. "שמעתי על הרשת האפלה. האם תוכל להטמין שם את ספריית הבנות של רייס?" הוא הבין שהיא הולכת עד הסוף, מכינה חומרים למשפט, שרק הוא יוכל להציגם, אם יידרש. היא גם השביעה אותו שאם זה יהיה המצב, עליו למחוק לאחר המשפט את כולם.
"אעבוד על זה כמה שעות. כשאהיה מוכן, אעדכן אותך."
כשנפרדו התחבקו בחום, חשים שנוצר ביניהם קשר בלתי נפרד לנצח.

חלק שמיני: להעביר את זה הלאה

1

אמנדה עזבה את חדר המנהל ברגליים כושלות. להראות תמונות מיניות רומזות למנהל בית הספר היה משימה לא פשוטה, גם אם ידעה שהתמונות לא היו שלה.
אמנדה הייתה בחורה נבונה. היא הבינה שהיא המפתח ללכידתו. היא ידעה גם שהיה לה מזל. אם ג'ייסון לא היה מגיע אליה, גורלה היה כמו של שאר הבנות. היה ברור לה שעליה להימלט במהירות מהמקום. היא נאבקה בעצמה: בגוף שהתפרק, בלב הגועש, במוח ההולם. כאילו כל דמותה התמוטטה פיזית, אבל בו זמנית ניסתה לפעול בהגיון. זו הייתה תחושה מוזרה. היא חשה לפתע מה קורה לאדם כשמבשרים לו בשורה רעה מנשוא. לפעמים המוח מבין באחת את גודל האסון, לא פעם הוא מעכל רק חלקית, לעיתים מסרב לקלוט, מוריד מסך. כל הגוף, מאידך, מגיב בעוצמה.
מספר דקות לאחר מכן חזרה לעצמה. רגליה נשאו אותה מהר ככל האפשר לעבר ביתה. היא פנתה לסמטה קטנה כדי לקצר מרחקים, כי חששה שהמנהל ידלוק בעקבותיה, אולי ירצה להמשיך. רק כשטרקה את דלת ביתה חשה מוגנת. למזלה, איש לא הקביל את פניה. היא עלתה במהירות לחדרה, נשכבה על המיטה ופרצה בבכי. בהתחלה לא ידעה בגלל מה. אחר כך הבינה שבגלל הכל: בגלל התלמידות שנפלו ברשתו ונדונו לגורל מר ממוות, בגלל התפקיד שנטלה על עצמה לסייע בלכידתו, ובעיקר על התפקיד שתצטרך לשאת בעתיד, אם המשטרה תעצור אותו ותעמיד אותו למשפט. היא הבינה שתעמוד במרכז. היא דמיינה את החשיפה שתהיה מנת חלקה, והבינה שלגביה היא תהיה קשה מנשוא.
בת קול שצצה מאי שם, החלה להרגיע אותה. תשמחי שלא נפלת קורבן, תשמחי שהצלת אחרות, תשמחי שתקטעי את שרשרת הרוע הזו. תהיי גאה!
איכשהו הרגישה שהיא חייבת להתקלח. לסלק את הזוהמה שאולי דבקה בה מהאירוע האחרון. המקלחת הקלה. היא לבשה טרנינג ביתי, נעלה את נעלי הבית הישנות והנוחות, ופנתה לשבת לארוחת ערב עם בני משפחתה האהובים.
יומיים לאחר מכן, ג'ייסון שלח לה אימוג'י של זר פרחים, שואל לשלומה. מרוב התרגשות שכחה לעדכן אותו שהמשימה מאחוריה. היא התנצלה והוא הבין. עכשיו נותר להם רק להמתין. לחכות שהמנהל יעשה את הצעד הבא.

2

אנאבל לא אהבה בזבוזי זמן. היא גם ידעה שעוד זמן מה המנהל יחזור לאמנדה. עם התמונות שהיו לו ביד, הוא היה במצב בלתי אפשרי מבחינתו. הוא לא יוכל לחכות עד לחופשת הפסחא. היא זכרה היטב את המבט בעיניו כשהיו בבקתה. זה לא היה מבט תמים, בוודאי לא של מנהל לתלמידתו. זה היה מבט רעב, של טורף, שעוד מעט קט יעוט על הטרף.
היא הייתה בטוחה שהמנהל ינסה לקצר את הזמנים.
היא החלה לתכנן את השלב הבא. היא ידעה שהוא יזמין את אמנדה לבקתה. היא ידעה שהיא צריכה למנוע ממנה את ההשפלה שהייתה מנת חלקה. היא תצטרך להיעזר באנשים נוספים. אסור יהיה לה להשאיר את אמנדה לבדה. היא צריכה מישהו שיוכל להתייצב מול המנהל. ג'ייסון היה במקום דומה לשלה. גם לו יהיה קשה. היא התלבטה אם לפנות בשלב זה למשטרה. היא חששה שכמו שרייס שמר את התמונות שלה במחשב, גם המנהל ישמור את התמונות שלה אצלו. הוא הראה לה אותן כשהייתה אצלו. הוא כאילו היה גאה בה. לה הן לא החמיאו במיוחד. קלפי המיקוח נשארו בידיו. היא רצתה להיפטר מהם.

3

בימים הבאים עסקה בעיקר בתמונות ההן. היכן היה מסוגל להחביא אותן? היא חשבה על הבית. היא בררה היכן התגורר ותצפתה על הבית בשעות שידעה שהוא בבית הספר. היא הבחינה בבית פרברים רגיל למראה, ללא מרתף, אבל עם עליית גג. אולי שם? המחשבה שאשתו עלולה להיתקל בהן, גרשה את האפשרות הזו לדרכה. אחר כך חשבה על המשרד בבית הספר. אם רק תוכל לחטט בו, אולי תמצא מגירה נעולה, אולי כספת עם מפתח רק לו.
הם יצטרכו את אמנדה שוב. שתלך לרחרח. שתגיע לחדרו לאחר יום הלימודים, בשעה מאוחרת, לפני שינעלו את בית הספר ויפעילו את מצלמות האבטחה. היא תצטרך לומר לאב הבית או למנקות ששכחה בכיתה משהו. היא תחמוק לחדר המנהל ותדווח לג'ייסון מה ראתה.

4
אמה של אנאבל הבחינה שהיא החלה לחייך יותר. כנראה הסתגלה למעבר לקולג', שיערה. היא נזכרה בעצמה באותה תקופה. גם לה המעבר מהתיכון לקולג' לא היה קל. היא הרגישה שמשהו עובר על אנאבל בחודשים האחרונים. בדרך כלל היו ביניהן יחסים קרובים. בשנה האחרונה הרגישה שהתרחקה ממנה. היא העדיפה לא ללחוץ. היא הייתה בטוחה שאם אנאבל תיקלע למצוקה כלשהי, היא תשתף אותה. היא חשבה שמדובר בבחור חדש, אולי באהבה בלתי אפשרית. היא הכירה את אנאבל. אם תלחץ והיא לא תרצה לספר, היא לא תאמר מילה.
כשהחלה לחייך יותר, הרגישה שהמשבר מאחוריה, עד לאותו יום שבו החליטה "לעשות סדר יסודי בבלגן." כך הגדירה את המשימה החדשה שנטלה על עצמה. הבוסית שלה נסעה לחו"ל, ובלגן בבית תמיד הטריד אותה. לפניה השתרעה תקופה ארוכה יחסית, שבה תעבוד פחות, הרבה פחות. העוזרת נהגה לבוא פעם בשבוע, אלא שהיא בקושי השתלטה על ניקיון הבית. הפעם תוכל לעזור לה להעמיד את הבית על הרגליים.
במשך כמה ימים עשתה סדר כללי. החלה בארונות האחסון הגדולים ברחבי הבית, ואפילו רוקנה כמעט לגמרי את הארון שמתחת למדרגות. אחר כך עברה לחדרי האמבטיה והשירותים. במחסן החלו להצטבר שקים עם דברים שאפשר למסור, אולי אפילו לעשות מכירה בחצר באחת השבתות. את הארונות בחדרים השאירה לסוף.
הילדים לא אהבו שהיא מחטטת, למרות שלאחר מעשה, לפעמים הודו לה בחצי פה על הסדר שהחזירה לחייהם. היא הייתה בטוחה בכנות מעשיה. היא רק רצתה לתרום לרווחתם, הפיזית כמו גם הנפשית.
כשנכנסה לחדר של אנאבל, הרגישה במשהו חדש. בחושיה החדים הבחינה שנחשפה למשהו שלא היה שם קודם. אנאבל התבגרה לפתע אל מול עיניה, סיכמה את העניין. בארון הבגדים הבחינה בפריטים שלא העלתה על דעתה שאנאבל תלבש. היא גילתה שמלה רחבת מידות, כובע רחב שוליים ומשקפיים גדולים ממידותיה. היא מצאה תיק בלוי מבד וזוג נעלי סניקרס ישנים.
סימני השאלה הציקו לה: אנאבל מאוד הקפידה בלבושה. כל נעל שהלכה אתה יותר מחודשיים, מצאה את דרכה לפח. שמלה לא צמודה? כובע שמסתיר את הפנים? משקפיים ישנים? היא הייתה בטוחה שהם שייכים לתחפושת כלשהי.
בשנייה הראשונה רצתה לארוז את מה שמצאה ולצרף לשקים במחסן. אחר כך הרגישה שאנאבל עלולה לכעוס. כשעברה למגירות השידה, מצאה במגירה האחרונה את המסיכה לפנים. היא לא זכרה שאנאבל חבשה אותה. אולי הסתירה אותה? המסכה לא התאימה לאנאבל. היא אהבה מסכות נשיות, מפתות. זו התאימה לשודדי בנקים.
במגירה השנייה גילתה את חפיסת גלולות 'היום שאחרי'. אנאבל כבר לא ילדה, הבינה, ותחושת חמיצות קלה עלתה בגרונה. אחר כך מצאה את גרבוני הרשת, את החוטיני ואת החזייה שחשפה יותר משהסתירה. לא מתאים לאנאבל, חשבה.
היא עמדה תוהה בחדר, חשה במלכוד. מצד אחד לא רצתה לומר לה דבר. היא חששה שתכעס, אולי אפילו תעזוב את הבית. מצד שני, דמות אחרת, שונה מהבת שהכירה, הצטיירה לנגד עיניה. לאחר כמה רגעים קיבלה החלטה לא קלה. היא תנתק מגע מהחדר מבלי לזרוק דבר, ותשמור את הסוד שחשפה לעצמה.

 5

אמנדה הודיעה לג'ייסון שבחדר המנהל יש כספת. ג'ייסון יידע את אנאבל. שניהם לא ידעו איך ממשיכים משם. המנהל נהג להיות רוב היום בחדרו. גם את המורים היה מזמן לחדרו, אפילו ישיבות צוות היה עורך בו. רק בבחינות הבגרות או באירועים מיוחדים היה מסייר בכיתות.
ההודעה של משרד החינוך, שהופיעה כעבור מספר ימים בראש מהדורת החדשות, הקפיצה את שניהם. המשרד החליט על שינוי במדיניות בחינות הבגרות. כיוון שהאקרים הצליחו להוריד את הבחינות מהרשת לפני מועדן ולהפיץ אותן ברשת, החליט המשרד לחזור לטפסים ידניים. הם יגיעו לבתי הספר בבוקר הבחינה ויאוחסנו שם בכספת עד לשעה הייעודה.
שניהם הבינו שמישהו יצטרך לקחת את הטפסים ולהעביר אותם מחדר המנהל לכיתה הנבחנת. שוב אמנדה גויסה למשימה. הפעם יהיה עליה לחטט בכספת, לראות מה יש בפנים, בנוסף על הטפסים. אם תיתקל במעטפה לבנה עם תמונות, עליה לקחת אותה.
ביום ההוא, בשעה היעודה, כשהמורה שאלה מי מוכן להביא את הטפסים מחדר המנהל, אמנדה הרימה ידה ראשונה. היא יצאה במהירות מהכיתה, מיידעת את ג'ייסון שהיא בדרך. דלת חדר המנהל הייתה פתוחה. המזכירה המתינה לצד הכספת, מחכה שתיקח את הטפסים. באותה שנייה הטלפון על שולחנה צלצל ואמנדה נותרה לבדה בחדר. היא ראתה כמה מעטפות, אף אחת מהן לא הייתה לבנה. היא החליטה לקחת את כולן, ביחד עם הטפסים. במהירות הלכה לשירותים, שם טמנה את המעטפות בחדרון השירות. כמה שעות לאחר מכן, לפי המעטפה הראשונה, הבינה מה התגלגל לידיה. היא התקשרה לג'ייסון. היא ידעה שהמנהל יגלה שהתמונות נעלמו. היא ידעה שיגיע אליה.
בבית סיפרה על טיול למחרת לשלושה ימים למדבר. היא ביקשה לצאת  לישון אצל חברה, כדי לא להעיר אותם מוקדם. אביה של החברה התנדב לקחת אותן לבית הספר. 

6

כל הלילה ישבו על התמונות. ג'ייסון התגורר בדירת חדר במעונות הסטודנטים שליד הקולג' בו למד. אף אחד לא הפריע להם.
הם עברו על כל מעטפה, מצלמים את התמונות הקלות, משמידים את הקשות. ג'ייסון טמן אותן ברשת האפורה. הם ידעו שכולן יגיעו למשטרה ורצו להקל על הבנות כמה שיותר. גם המעטפה עם התמונות של אנאבל הייתה שם, אלא שג'ייסון הצליח להשחיל אותה מתחת למזרון המיטה. כשנתקל במעטפה שלה, ביקש מאמנדה להכין קפה.
ג'ייסון הבחין שהמנהל נזהר יותר מבן: לא היו שמות על המעטפות. היו שם שבע מעטפות. זה אומר שהוא התחיל בהרפתקה הזו לפני למעלה משמונה שנים. סוטה, ג'ייסון חשב בליבו. לשמונה בנות הוא הרס את החיים כדי לספק את עצמו.

חלק תשיעי: פגישה גורלית

1

את אלי הכירה מהתיכון. היא ידעה שהיא בחורה עם מצפון. היא ידעה גם שהייתה תלמידה טובה; אחראית, עקבית, עושה את המוטל עליה. היא חשבה שדרכה תוכל להגיע לעיתונאית. מראש החליטה לבחור בעיתונאית, בטוחה שתהיה יותר אמפתית למשימה נשית מעיתונאי. אחר כך חיפשה מישהי בעלת אוריינטציה חברתית. מישהי לא משעממת, שאנשים אוהבים לקרוא. היא רצתה שהטור או הידיעה שתפרסם יעשו גלים. אחר כך חשבה גם שכדאי שתהיה ביצועיסטית, שתבצע את המשימה כמו שצריך. במשך שעות רבות סרקה את המדיה כדי לאתר אחת כזו. היא החלה בערוצי הטלוויזיה הגדולים, עברה לאתרי האינטרנט הגדולים, לבינוניים ואפילו למקומונים. היא ידעה שאת המקומונים הידיעה תעניין יותר מכולם. הרי המנהל היה דמות מוכרת. היא ידעה שהעיתונאית הנבחרת חייבת להיות דיסקרטית. שתחקור בשקט. שתצליח לטמון למנהל מלכודת לפני שיברח, אולי אפילו יתאבד. הוא צריך לבוא על עונשו; השפלה פומבית, ישיבה ארוכה בכלא, נפילה כלכלית, קרע במשפחה, גירושין, ילדים שלא ירצו יותר להיות ילדיו. שנים ארוכות של בדידות, עד שהמוות יגאל אותו מחיים מרים ממוות.

2

היא כתבה את הדף ההוא שעורר את תשומת ליבה של אלי, וביקשה להעבירו לסוזנה. היא העריכה שאלי תבצע את המוטל עליה, אבל הייתה חייבת לבדוק. להיות בטוחה במאה אחוז. יומיים לאחר מכן שמה עליה את השמלה ההודית, הסניקרס הבלויים ותיק הבד. הכובע הגדול והמשקפיים הסתירו את מה שנותר. היא נעמדה מול המסעדה שבה אלי עבדה. כשיצאה הביטה לעברה. אלי הישירה כלפיה מבט סקרני. אנאבל הרגישה בחושיה שהמשימה בוצעה ונמלטה מהמקום.
היא הייתה חייבת לעדכן את ג'ייסון, ביקשה להיפגש במקום דיסקרטי. אמנדה הייתה אצלו, חוששת לחזור הבייתה, שמא המנהל אורב לה אי שם. ג'ייסון אמר לאמנדה שהוא יוצא לריצה. הוא חייב היה לפגוש את אנאבל. הוא חייב היה להרגיע אותה, לעדכן אותה שאת התמונות שלה קרע והשחיל לפח שבו שרפו את כל השאר. בפגישה שמע על העיתונאית, מבין שאנאבל סיימה את תפקידה. גם הוא את תפקידו. הוא יוזמן למשטרה כשיגיע הצו מבית המשפט. הוא יחשוף את התמונות "הקלות" של התלמידות, שאחסן ברשת האפורה. הוא יידע אותן שמחק את התמונות הקשות. גם כך החומר היה מפליל למדי. התמונות הקשות של אנאבל נמחקו לנצח. מלבדו, אף אחד לא ידע עליהן דבר.

3

כשהמנהל חזר לחדרו וגילה את הכספת הריקה, הבין שמשהו חמור מאוד התרחש. מישהו לקח את התמונות. הסוד שלו גלוי לעולם. הוא רץ לכיתה הנבחנת, אולי מישהו נטל בטעות את המעטפות והשאיר אותן שם. משיחה עם הבוחנת הבין שהמעטפות כלל לא הגיעו לכיתה. זה היה מתוכנן, הוא הבין. מישהו עקב אחריו. הוא גם חשב שהוא יודע מי: זה יכול היה להיות בן רייס, אחת הנערות מהעבר ובעיקר הנערה הנוכחית – זו שדילגה על הצילומים באולפן של רייס, ואחר כך חזרה אליו. מישהו הפעיל אותה, הבין. אבל מי?
הטלפון הראשון שלו היה אל רייס. הוא סיפר לו את כל מה שהוא יודע, והציע לו להיעלם. לתמיד. הטלפון השני היה לרופא המשפחה, מתאר שפעת קשה עם חום גבוה. הרופא הורה לו להישאר בבית למשך מספר ימים. הוא הודיע למזכירתו שהוא חולה ופרש לדרכו. הוא נסע הבייתה וארז מזוודה. הוא ייעלם לכמה ימים. לא לפני שיעבור בבקתה כדי לוודא שלא נשארו הוכחות מפלילות. הוא קיווה שאף אחד לא משתמש בה עכשיו. את הבקתה שכר מהבעלים לפי שעות. הוא מעולם לא הזדהה בפניו. השאיר לו את התשלום שביקש על השולחן. בכל פעם שהגיע, לא היה שם איש. הוא ידע שבעל הבקתה לא יפליל אותו, כי מעולם לא הוציא עבורו חשבונית לתשלום ולא קיבל קבלה. הוא היה בטוח שהנערות לא תדענה לחזור למקום. במצב הנפשי שהיו כשיצאו משם, היה בטוח שלא יזכרו דבר.

4

סוזנה התפרצה לחדר העורך, חושפת בפניו את הדף. הבעת תדהמה התפשטה על פניו. בכל שנותיו נתקל בדברים שהדהימו אותו. זה היה הגרוע מכל.
"מקרה לא פשוט. צריך לטפל בו בזהירות," אמר. בדרך כלל אמירה שכזו הייתה מאותתת לה להאט. הפעם, המבט בעיניו העיד על דחיפות ראשונה במעלה. הוא אסף את הניירות שהיו לפניו, וערם אותם בערמה בקצה השולחן. המקלדת התקרבה לקצה אצבעותיו, שהחלו לרוץ עליה.
בהתחלה נכנס לאתר של איגוד העיתונאים, מחפש מידע בתחום האתיקה העיתונאית. הוא הקליד "מידע פלילי", והאתר הציג בפניו עשרות מקרים פליליים שעיתונאים ידעו עליהם קודם, לפני שהגיעו למשטרה. על פי החוק, כל מקרה פלילי צריך להיות מדווח למשטרה. אלא שזה לא היה מקרה שגרתי. הוא כלל כל כך הרבה פשעים יחדיו: יחסים בכפיה בין בגיר לקטינה, שימוש לא תקין ביחסי מרות, רמאות והולכת שולל, אונס, שימוש בסם אונס, פדופיליה. משהו אמר לו להמתין. הוא חשד שהמידע התגלגל אליו דווקא עכשיו, כי מישהו אולי כבר "ניקה" אותו. אולי מישהו רצה לטמון לו פח? את המחשבה הזו ביטל כשהתבונן בדף. תחושת התכיפות ניבטה מבין השורות, הקריאה לעזרה ממש פילחה את ליבו. הוא הרגיש שהדף הגיע ממישהי שנפגעה, שלא רצתה לחשוף את עצמה. אם הייתה רוצה להיחשף, הייתה מתייצבת בפני סוזנה, ולא מפקידה דף עלום שם בידי מישהי אחרת.
הוא פנה לסוזנה, שהמתינה למוצא פיו: "על פי החוק אני חייב לדווח למשטרה, אבל כיוון שאף אחד כרגע, חוץ ממך, ממני ומהבחורה שהעבירה לך את הדף אינו יודע על קיומו, אני מאפשר לך בדיסקרטיות לערוך תחקיר קטן משל עצמך. מחר, בשעה שבע בערב, תגיעי אלי לשיחה."
סוזנה התקשרה לניקי.

5

ניקי היה האיש שלה למשימות מיוחדות. הוא היה בלש משטרה שיצא לגמלאות. היא אהבה לעבוד אתו. הוא היה ההיפך משמו המתקתק משהו. בסתר ליבה כינתה אותו הבונקר. הוא מדד בקפידה את מילותיו, גם כשהיה נסער ביותר. הוא היה דיסקרטי במלוא מובן המילה. אף פעם לא שמעה אותו מרכל. והיו לו תכונות חיוביות נוספות: הוא היה זריז, זהיר, מהימן, סקרן וחרוץ. הוא עבד מהר, כמו שהעיתונות צריכה. הוא היה מתכנן לעומק כל משימה, מציג כמה אפשרויות פעולה. הוא נזהר שלא לדווח על דברים שלא היו בדוקים עד הסוף. הוא תמיד עשה הצלבות מידע עם כמה מקורות.
היא זיהתה כמה מהתכונות החיוביות שלו ברגע שניצב בפניה. לאורך השנים שעבדו ביחד, הדביקה לשמו כינויים חיוביים נוספים. את כולם הוא קיבל בזכות.
יום אחד הוא התייצב במערכת, כשעוד הייתה רכזת כתבים, והציג את עצמו. הוא הסביר לה למה חשוב שיהיה בעל תפקיד כמוהו אצלם. היא הייתה מוכנה לנסות. לאחר כמה משימות, הוא הפך לבן בית. למען האמת, הם השתמשו בו די הרבה. הוא תמיד עזר לאתר כאלה שהתחבאו מאחורי דפים למיניהם. הוא תמיד הצליח לחשוף את הסודות מאחורי פרשיות עלומות. הייתה לו עזרה מבפנים, מהמשטרה. גם שם למדו לחבב אותו לאורך השנים. למרות שמעולם לא חשף את המקורות שלו, הוא תמיד הביא תוצאות. גם הכימיה בינו לסוזנה עזרה. הם היו צוות לעניין.
כשהתקשרה הגיב מייד. היא ביקשה שיגיע למערכת. הוא הרגיש שמקרה חדש ומיוחד לפניו.

6

ניקי התבונן בדף. הוא שם אותו בצד והישיר כלפיה מבט: "מה אנחנו יודעים מהדף? מה אנחנו יודעים עד כה?" היא סיפרה לו כיצד הדף התגלגל לידיה.
הם הבינו מה עומד בפניהם. ניקי ידע שבעוד זמן לא ארוך המקרה יגיע למשטרה. עד אז הוא חייב להיות צעד קדימה. כשהמשטרה תתערב, יהיה לו קשה יותר. על מקרה כזה יוטל איפול, ואפילו המקורות שלו במשטרה יזהרו.
"למה היא כתבה את הפתק?" הוא שאל וסוזנה הבינה. הם התחילו סיעור מוחות, שלב חשוב בפתח כל חקירה.
"היא רצתה שהמקרה יתגלה," הגיבה.
"למה לא פנתה למשטרה?" הוא ירה לעברה.
 "כי חשבה שהמשטרה לא תעשה כלום אם לא תחשוף את עצמה, והיא לא רצתה להיחשף."
"למה רצתה שיתגלה?" 
"אולי מייצר נקמה. אולי כי רצתה להפסיק את העניין."
"זה אומר שהיא לא הייתה היחידה."
""זה אומר שהיו לפניה, אולי גם אחריה."
"למה פנתה רק עכשיו?"
"ייתכן שסבלה מטראומה. הייתה חייבת להתאושש. אולי ניקתה את השטח, כי היה לה מה להסתיר."
"אם ניקתה את השטח, למה היא חוששת להיחשף?"
"יש אנשים שיעשו הכל כדי להימלט מחשיפה ציבורית. חשיפה שכזו משנה לך את החיים. לנצח. היא מספיק חכמה כדי לא להיכנס אליה. מאידך, היא יודעת שהעיתונות תעשה את השירות שהיא צריכה. מטרתה להפסיק את מעלליו ולהעניש אותו."
ניקי נטל את מעילו ורץ החוצה. היא הבינה שהוא כבר שלב אחד לפניה. "טורבו" היה אחד הסופרלטיבים שהעניקה לו בסתר ליבה. היא ידעה שלמחרת כבר יהיו יותר חכמים.

7

ג'ו היה הגרפולוג אתו עבד במשך שנים. הדף צולם והועבר אליו. הוא התבקש להכין במהירות פרופיל של הכותבת. ג'ו שינה את התוכניות שהיו לו לאותו יום והתיישב לעבוד. בדף היה מספיק חומר גלם. הוא הבטיח לניקי שיקבל את הדו"ח בערב.
את הדף ניקי לקח למעבדה לזיהוי פלילי, היחידה שפעלה באופן פרטי בעיר. כשסטיב פרש מהמשטרה והקים אותה, כולם הרימו גבה. מי צריך מעבדה פרטית לזיהוי פלילי? הרי כשיש בעיה פלילית, המשטרה היא הכתובת. למרבה הפלא, מרגע שהמעבדה נפתחה, הוא היה עמוס בעבודה: נשים שחיפשו בעלים בוגדים ולהיפך, עבירות קלות למיניהן, כמו ונדליזם לסוגיו, וגם סכסוכי שכנים ואלימות במשפחה. הוא הרוויח היטב. הרבה יותר מאשר במשטרה. בהמשך הרגיש בצורך להרחיב את העסק. לצרף אליו בלש. לתת שירות טוב יותר לקהילה. הוא פנה לאדי, חברו משכבר, שפרש לאחרונה מהשירות. ביחד היו שילוב מוצלח למדי. העסק שלהם הפך לכתובת לכל הבעיות האזרחיות, שאנשים לא רצו שיגיעו לידי המשטרה. היה להם יתרון נוסף: הם שמרו על דיסקרטיות מרבית, ונשבעו לעולם לא להפר אותה.

8

כשניקי התפרץ אליהם למשרד, מנופף בדף שהחזיק ביד, אדי בדיוק ישב עם הרגליים על שולחן, נהנה מכוס קפה, לאחר ארוחת צהרים מאוחרת. היה להם יום קל יחסית, והוא יכול היה קצת להתרווח. מהבעת פניו של ניקי ניכר היה שמשהו חשוב לפניו. הוא הוריד את הרגליים וקם לקראתו. כשראה את הדף, חושיו נדרכו; לא מזמן נולדה לו נכדה בכורה. תמונתה הרכה, המתוקה, התייצבה לנגד עיניו. מה היה עושה אם היא הייתה נופלת קורבן? הוא סילק את התמונה המבהילה ממוחו, לקח נשימה עמוקה והתיישב לעבוד. כשסיים, העביר את הדף למעבדה, לטיפול המקצועי של סטיב.
לאחר כשעה היו בידי ניקי כל הפרטים שרצה. על הדף היו טביעות אצבעות, לא רק של אדם אחד, אלא של כמה. הרוב היו של הכותבת. השאר – של כל מי שאחז בדף. הדף עצמו נתלש מבלוק דפי שורה אחת, בו נהגו להשתמש תלמידי תיכון או קולג'. הדיו הייתה של עט דקה במיוחד, שבה משתמשים בעיקר תלמידים שלומדים גרפיקה או העוסקים במקצוע זה. הדברים נכתבו תחת סערת רגשות. אין ספק שמי שכתבה אותם הייתה גם זו שחוותה אותם. במקומות רבים היד רעדה.
הדמות שהצטיירה לפניו הייתה של תלמידה צעירה, שחוותה חוויה קשה.
הוא ביקש מהם לזהות את טביעות האצבעות, נותן להם את שלו. את טביעת האצבע של העורך וסוזנה יביא מאוחר יותר.

9

בערב כבר היה מידע רב בידיו. סטיב ואדי שלחו את טביעות האצבע שלה למאגר המשטרה. הן לא זוהו. סימן שהייתה "ילדה טובה", כך כינו במשטרה בנות שלא היה עליהן מידע פלילי קודם. ג'ו שלח לו את ניתוח הפרופיל של הכותבת. הוא הציע להתמקד בתלמידת תיכון לשעבר, על פי כתב היד הצעיר ותחושת הדחיפות במכתב. הוא שיער שהייתה בוגרת המחזור האחרון. הוא חשב גם שהיא לומדת גרפיקה או אומנות, לפי צורת כתב היד. הוא המליץ לבדוק בקולג'ים שבסביבה היכן יש מגמת אומנות. ניקי החל לעבוד בשמונה בערב. בערך בעשר הגיע אליה. הוא חיפש את המגמה המומלצת ואיתר אותה בקולג' השלישי. אחר כך בדק בכרטיסיית התלמידות שהופיעה באתר הקולג', מי לומדת שנה ראשונה ואיזה תיכון סיימה. רק תלמידה אחת הייתה בוגרת התיכון המקומי. כשהתבונן בתמונתה בספר המחזור שבאתר התיכון, חשב שהיא יכולה להיות פוטנציאלית. היא הייתה חברה בנבחרת המעודדות של בית הספר. הבנות הנאות ביותר היו בנבחרת.
הוא הרים טלפון לסוזנה. היא ידעה שעל ניקי אפשר לסמוך. בשעה עשר וחמש דקות היה לה את הטלפון של אנאבל. היא חייגה אליה מבלי לחשוב יותר מדי.

10

קול רך ומהוסס משהו נשמע מהעבר השני. סוזנה הזדהתה מיד. אנאבל הייתה המומה. כיצד הגיעה אליה? דממה ארוכה השתררה על הקו. סוזנה המתינה בסבלנות. היא ידעה שאנאבל צריכה להתאושש. "איך הגעת אלי?" קולה נשמע נרגש מאוד.
סוזנה סיפרה לה על ההתרגשות שהדף שלה עורר. על האנשים שצרפה למשימה כדי לעמוד בה כמה שיותר מהר. היא הרגישה בדחיפות שנשבה אליה מהדף. אחר כך הרחיבה על ניקי אתו עבדה בצמידות, ג'ו הגרפולוג וצמד הבלשים סטיב ואדי. היא הייתה גלויה לגמרי ואנאבל הרגישה טוב יותר. סוזנה הכבירה פרטים כדי לאפשר לה להירגע. היא ידעה שרק אם תבטח בה, הן יוכלו להתקדם. לאחר מספר דקות פנתה לעצם העניין: "אני יכולה לשוחח עכשיו כמה שתרצי, אבל הייתי מעדיפה שניפגש. רצוי כמה שיותר מהר. אם אפשר, מחר על הבוקר." הן קבעו להיפגש בבית הקפה שליד המערכת, בשעה תשע בבוקר.

חלק עשירי: התוכנית

1

אנאבל נראתה צעירה לגילה. היא הייתה נאה על פי כל אמות המידה המקובלות. למרות הלילה הקשה שעבר עליה, וסוזנה הייתה בטוחה שלא ישנה את רובו, היא נראתה חיונית למדי. היא הזמינה כוס קפה גדולה עם הרבה חלב וקרואסון חמאה. סוזנה בחרה בקערת בריאות ותה צמחים. היא שלפה בלוק כתיבה וביקשה את רשותה של אנאבל לכתוב ראשי פרקים של שיחתן.
לאחר כשעה, שבה אנאבל תיארה את כל מה שעבר עליה במשחק הרשת, באולפן ובבקתה, סוזנה הבינה את גודל המשימה. היא הייתה בטוחה שאנאבל לא הייתה הראשונה, אולי אפילו לא האחרונה.  אנאבל השמיטה את עניין האונס. למרות שלא היו לה הוכחות, ידעה שזה מה שקרה. מהמנהל היא תיפרע בהמשך, ניחמה את עצמה.
סוזנה הייתה מהירת תפיסה. כשאנאבל ציינה בפניה שיש לה הוכחות מפלילות, גם נגד הצלם, וגם נגד המנהל, היא תיארה לעצמה שהיה לה שותף. היא שיערה שאנאבל תחשוף אותו בפניה, אם תשיג את אמונה המלא בה.
סוזנה הייתה חייבת להיות כנה עד הסוף. "מה המטרה שלך?" שאלה. אנאבל לא היססה לשנייה. "ראשית אני חייבת לעצור את המנהל. שלא ימשיך במעשיו. אני חייבת להפסיק את הפעילות של בן רייס. אנשים כאלו חייבים לשבת בכלא שנים ארוכות. להיות מוקעים מהחברה."
"לכל השאר כבר דאגתי."
כשסוזנה הרימה אליה מבט, היא חייכה לראשונה: "דאגתי שכל מה שהיה להם על הבנות, שיכול היה לאיים עליהן, הושמד. חשוב היה לי להציל את הבנות מגורל של חיים עם חרב על הצוואר."
סוזנה הביטה בפנים הקטנות, בעיניים התמימות, בקול הרך, וחשבה לרגע שהיצור העדין הזה שיושב לפניה מפנטז ככל הנראה. אנאבל הרגישה: "שבע בנות היו שם לפני," היא אמרה כמעט בלחישה.
סוזנה הבחינה ברעד שחלף בקולה. היא הצטמררה, מצטרפת לכאבה.

2

סוזנה הייתה חייבת לדבר עם העורך. זה היה סיפור גדול בהרבה ממה שחשבה. היא ידעה שהוא יהיה חייב ליידע את המשטרה, אבל ברגע שהסיפור יתגלה למשטרה, הוא עלול להגיע גם לעיתונאים.
באותו רגע הבינה שעליהם להסתיר אותו עד שיתפסו את השניים. היא ידעה שהזמן שלהם קצר במיוחד. איכשהו החליטה שהסיפור הזה יהיה חייב להגיע ארוז ומושלם לבית המשפט: לפני שמישהו במשטרה יעדן אותו, בגלל תירוץ עלוב כמו חוסר הוכחות; לפני שראש העיר יעצור אותו מחשש להתמוטטות בית הספר; לפני שהפרקליטות תשים קווים אדומים בגלל תירוצים חוקיים שונים ומשונים.
כששקעה בכיסא מולו, הוא הרים עיניים עייפות מכתבה ארוכה שקרא. כשראה את פניה, היא נראתה להוטה במיוחד. בהיכרותו הקרובה עם עיתונאים, הוא חש שכך הרגישו אלה שנגעו בסיפורים שאיש לא עסק בם לפניהם. כך נראו, ככל הנראה, אלה ביניהם שמועמדות לפרס פוליצר התגלגלה לפתחם.
שעה ארוכה דנו בפרשה. כשהעורך הבין שמדובר בשבעה מקרים ובאמנדה, שאמורה להיות הקורבן הבא, הוא הבין את עוצמת הפרשה. הוא העריך שיצטרך זמן רב יותר. הוא ידע שהוא פועל על זמן שאול. הוא יהיה חייב להסתיר את הפרשה מפני המשטרה, לפני שזו תקלקל את האקט שיוביל לתפיסה. רק בנס לא יאשימו אותו אחר כך בעבירה על החוק.
הם ישבו ובנו תרחישים. כל תרחיש התחיל במשפט ומה אם יקרה כך וכך. התמונה כולה החלה להצטייר לאיטה בפניהם. מה שהטריד אותם יותר מכל היה הסיפור של בחינות הבגרות והתמונות שהוברחו מהכספת. אולי המנהל הבחין שהתמונות אינן? אולי ברגעים אלו ממש הוא נמלט אל החופש?
העורך החליט להתקשר לבית הספר, לטמון למנהל מלכודת באמצעות "הכדורים שהיו במחסנית שלו". הוא התקשר לבית הספר, מספר למזכירה שלאור ציוני הבגרות הטובים במחזור האחרון, בחר העיתון לעשות על בית הספר כתבת שער. הוא ביקש לשוחח עם המנהל. המזכירה נתנה לו את הנייד, מתנצלת שהמנהל חולה ולא יהיה בימים הקרובים בעבודה. העורך היה איש חכם. תוך שנייה הוא הזניק אליו את ניקי, שבדיוק סיכם את הממצאים מאתמול בעמדת המחשב, שהועמדה לרשותו במערכת. ניקי התבקש להתחיל מעקב צמוד אחר המנהל. הוא יידע תוך כמה שעות אם המנהל חולה בבית או פרס כנפיים ונעלם. סוזנה התבקשה לשוחח שוב עם אנאבל, לוודא שכל התלמידות שהיו שם בעבר יידעו שהתמונות שלהן אינן עוד בנמצא. כשהבנות תרגשנה משוחררות לגמרי, הן תוכלנה לשתף פעולה. אחר כך תחשוב ביחד איתן על הצעדים הבאים.

3

ניקי יצא לתצפת על בית המנהל. כשניסה להתקשר לקו הביתי, וכבר תפר לעצמו תירוץ כלשהו לשיחה, איש לא ענה לטלפון. גם לנייד המנהל לא ענה. הוא היה בטוח שהמספר שממנו דיבר לא מזוהה אצלו. מדוע לא ענה? כשעה לאחר מכן צלצל בדלת הבית. למעט תקתוק השעון בכניסה, הבית היה דומם למדי. הוא ניסה את הדלת האחורית. היא הייתה נעולה, אלא שהידית הייתה רופפת למדי. הוא שיחק איתה קצת ושמע קליק. הדלת נפתחה והוא נכנס פנימה. הרבה פעמים לאורך הקריירה ניקי נכנס לבתים לא לו. הוא הרים את הקול, שואל אם מישהו בבית. חולצה עם סמל של חברת הגז הייתה המסווה שלו. הוא יאמר שהשכנים הריחו דליפת גז והזניקו אותו. איש לא ענה. הוא עלה לקומה העליונה. חדר השינה היה מסודר. איש לא היה בבית.
הוא עזב במהירות את הבית, לא לפני שעשה מספר צילומים. הוא זיהה בית בן שתי קומות, עם עליית גג שהכניסה אליה הייתה מתקרת המסדרון שבקומה העליונה. את הסולם שהותקן על הפשפש הקטן, היה צריך למשוך כלפי מטה. מרתף לא היה בנמצא. 
ניקי יצא מהבית והמשיך לתצפת עליו. לקראת השעה שלוש הגיעה אשת המנהל עם שתי שקיות מלאות מהמרכול. מנקודת התצפית שלו, ראה אותה כמה פעמים חולפת בבית מאזור לאזור. כשעה לאחר מכן, ירדו שני ילדים מאוטובוס התלמידים, שעצר ליד הבית. כשעה מאוחר יותר, הגיעה נערה צעירה. הוא ידע שלמנהל יש אישה עובדת ושלושה ילדים. המנהל לא נראה בסביבה. עד הערב איש לא הגיע הבייתה. מוזר, חשב. גם אם הלך לרופא, הוא כבר היה צריך לחזור מזמן. הוא התקשר לסוזנה.

4

מאז שהדף ההוא התגלגל לידיה, התנהגותה של סוזנה השתנתה. לראשונה הרגישה שנרתמה רגשית למשימה. לאורך כל הקריירה השתדלה לנתק את עצמה מהקורבנות שהגיעו אליה. תמיד השתדלה להיות אמפתית, אבל במידה. הפעם ממש הרגישה את כאבן של הבנות. היא הבינה עד כמה חייהן נהרסו.
כשניקי הודיע לה שהמנהל לא הגיע לביתו, הבינה "שהדג הצליח לחמוק מהרשת". היא הייתה חייבת לשוחח שוב עם אנאבל, כדי לדווח על המנהל. לחשוב איתה ביחד. כעבור שעה ישבו בגינה הקרובה לביתה. אנאבל הייתה מוטרדת לא פחות ממנה. היא חששה שהמנהל יעשה מעשה של ייאוש. סוזנה ניסתה לשער איתה לאן הוא עלול להימלט. בדל חיוך עלה על שפתיה של אנאבל. "אולי לבקתה?" היא אמרה בקול חלש משהו. רעיון חדש החל נרקם במוחה של סוזנה. היא הייתה חייבת לגלגל אותו לאנאבל בעדינות.
"האם הבנות יודעות שהתמונות שלהן הושמדו?"
"כן. איתרנו את כולן. סיפרנו להן את הסיפור כולו ושחררנו אותן לנצח."
לראשונה, אנאבל השתמשה במלה איתרנו. לראשונה, היא הודתה בפניה שמישהו עזר לה. היא הבינה שהייתה לו שליטה במחשבים. היא הבינה למה אנאבל הגנה עליו. הוא חדר למחשבים של בן רייס, אולי גם לזה של המנהל, וזה היה בלתי חוקי בעליל.
"האם שמרתם עותקים מפלילים למשפט?" אנאבל היססה לשנייה, אבל הבינה שאם היא רוצה נקמה, עליה לבטוח בסוזנה.
"שמרנו רק עותקים של תמונות לא חושפניות. את התמונות ההן השמדנו."
היא הרגישה שאנאבל נסערת מעצם העובדה ששותפה התגלה. סוזנה הבינה. היא החליטה להסיט אותה לכיוון אחר. הרעיון הלך וגדל, הלך והתעבה, התדפק על דלתות מוחה, שואף להשתחרר החוצה. "יש לי רעיון," היא הישירה מבט לאנאבל.
כעבור מספר דקות ניקי הצטרף אליהן. היא ראתה מכונית אדומה ישנה וחבוטה למדי, שהגיחה מאי שם. איש מבוגר יצא ממנה, טורק את הדלת בחוזקה. סוזנה חייכה. המכונית תמיד עשתה את הרושם הראוי, עוררה סימני שאלה לגבי הדמות המשונה שיצאה ממנה, ואפילו ערערה את השלווה. אנאבל הגיבה כמו כולם. בסקרנות הביטה לעברו.
ניקי התבונן בציפור הקטנה, כך הוא כינה אותה בליבו באותה שנייה, ומשהו בו התעורר. אמפתיה מיידית, הוא הסביר אחר כך לסוזנה את פשר ההתנהגות שלו, שבהחלט הייתה שונה מתמיד. הוא התיישב על הספסל לצידה של אנאבל, מושיט יד איתנה להיכרות אמיצה. היד שמנגד הייתה רכה, ובו זמנית החלטית למדי. חוסר מזל של ילדה חמודה, חלפה מחשבה מהירה במוחו.
סוזנה פרשה בפניו את הרעיון. ניקי העיר הערות, שואל את השאלות הנכונות, מוביל את הרעיון הערטילאי לקרום עור וגידים. אנאבל הייתה דמומה למדי. היא ידעה שהיה בלש במשטרה – סוזנה הכינה אותה. היא שמעה ממנה הרבה דברים טובים עליו. אלא שכמו רוב הצעירים בני גילה, הייתה לה חרדת סמכות, ושוטרים היו לגביה סמכות כמעט עליונה.
היחס החביב של ניקי כלפיה שינה את יחסה כלפיו. הסב המגונן שישב מולה, ריכך את תחושותיה. היא הרגישה טוב לצידו. הוא לא שוטר רגיל, חשבה; משהו באישיותו כבש אותה מהרגע הראשון. היא לא ידעה מה, וזה לא היה חשוב. הוא היה מקצוען – לזה שמה לב כשהתחיל לדבר.

5

אנאבל הייתה חייבת לעדכן את ג'ייסון. היא ביקשה את סליחתם ופרשה הצידה. היא סיפרה לו את השתלשלות העניינים עד לאותו רגע, לא מסתירה ממנו דבר. ג'ייסון ביקש שלא תחשוף אותו. את עניין החדירה למחשבים יצטרך לסגור מול הרשויות לפני המשפט. הם ירצו את העדויות שהחזיק בידיו. הוא ישתף פעולה רק אם יהיה עד מדינה.
הוא ביקש שתמחק את השיחה מהנייד, גם את מספר הנייד שלו. שתמחק את כל ההיסטוריה. גם מהמחשב. שתרוקן את כל הפחים. שתמחק אותו מהרשת החברתית, מתוכנת המסרונים ויישומון הסרטונים. שתעלים אותו לחלוטין. שאת מספר הנייד שלו תלמד בעל פה.
את זה הוא לא היה צריך לומר. היא כבר שיננה אותו בעבר.
היא חזרה לספסל, יודעת שצריכה לחזור במהירות הבייתה כדי לבצע את המלאכה לה התחייבה. סוזנה וניקי שוחחו בנעימים, נראה שהייתה ביניהם הבנה של ממש.
"מה עכשיו?" היא נעמדה מולם.
כעבור חצי שעה הבינה את התוכנית כולה. היא התבקשה לחזור הבייתה ולהמתין למחרת שיבואו לאסוף אותה. הם ביקשו שתתלבש אחרת, שתסווה את עצמה. היא גיחכה. התחפושת שכנה בירכתי הארון.

חלק אחד עשר: הכוח הנשי

1

המנהל סיפר בבית שהוא נוסע לטיול בית ספר לאזור שלא תהיה בו קליטה. הוא ארז תרמיל עם בגדים לשלושה ימים. בתרמיל אחר מלא מצרכי מזון. זה היה לה מוזר. היא ידעה שהם מקפידים לדאוג לאוכל לתלמידים. כשהבחין במבטה, אמר שלוקח אוכל רק ליום הראשון, גם עבור תלמידים נזקקים. היא הרגישה תחושת גאווה על שהוא דואג כל כך לתלמידיו. כשלא התקשר בערב, הבינה בדיוק למה. כך לפחות חשבה.
משחלף היום השני, ידעה שלמחרת יחזור. היא תכין ארוחת ערב טובה עבורו. היא החליטה לקחת יום חופש. כבר מזמן חשבה להתפנק בבית. עכשיו כשהבית עמד רק לרשותה, הצורך הזה דחק בה יותר. כשארז, הבחינה שנטל את תיק המחשב הנייד. מוזר, חשבה. בשביל מה הוא צריך מחשב נייד בטיול? היא לא שאלה. שכנעה את עצמה שאולי יזדקק למידע כלשהו מהמחשב לטיול עצמו.
כשהילדים יצאו לבית הספר, היא פתחה בנייד את המוזיקה שאהבה, נעלה נעלי ספורט ויצאה להליכה בשכונה. עליזה ושמחה חזרה הבייתה, מתכננת מה להכין לארוחת הערב. אחר כך הייתה מוכרחה לסדר קצת את הבית לקראת בואו. הוא תמיד הקפיד בנושא הניקיון. ביומיים שלא היה, שחררה קצת את הרסן. כשהנייד שלה צלצל, הייתה בטוחה שזה הוא, אפילו לא שמה לב למספר הבלתי מזוהה. זו הייתה השנייה האחרונה של החיים שעד כה היו חייה.

2

כשאנאבל נכנסה למכונית, ישב מאחור אדם נוסף. היא התיישבה לצידו. "סטיב," הוא הציג את עצמו, ולחץ את ידה. ניקי נהג וסוזנה, שהרגישה בצורך שלה במידע נוסף, פנתה לעברה: "סטיב פרש לפני כמה שנים מהמשטרה. גם הוא עובד איתנו כבר כמה שנים."
גם סטיב היה איש נחמד למדי. היא לא ידעה מה הוא יודע עליה, אבל הבחינה שהוא מרגיש נוח במחיצתה. מצב הרוח הטוב ששרר במכונית השפיע גם עליה. היא הצליחה בזמן הקצר שעמד לרשותה גם לבצע את כל המשימות שג'ייסון הטיל עליה וגם להתכונן כראוי לנסיעה. עכשיו עמדה בפניה משימה חשובה לא פחות. עליה לנתב את כולם לבקתה. מה שאף אחד מהנוכחים לא ידע עליה, שהייתה בנבחרת הניווט של בית הספר. אפילו ייצגה אותו בתחרות הניווט הארצית לתיכונים. הם לא זכו במקום הראשון רק בגלל ביש מזל. כמה מאות מטרים לפני סוף המסלול בת הזוג שלה נקעה את הרגל. לא הייתה לה ברירה אלא לדדות איתה לקו הסיום, אלא ששם כבר המתינה המתחרה הבולטת שלהם.
אנאבל המתינה שניקי ייצא לדרך. כמה מאות מטרים מביתה, הציעה לסוזנה להחליף מקומות, על מנת  לסמן בתוכנת הדרך בנייד של ניקי את הנתיב.
אגם הנהר היה במרחק של כארבעים דקות מביתה. היא נהגה לנסוע אליו מדי פעם עם משפחתה. אלא שבדרך כלל נהגה להתחפר בנייד, כשאבא שלה נהג. הפעם היחידה ששמה לב לדרך הייתה כשנסעה עם המנהל, כי הנימוס הכריע: אי אפשר לשבת לצד מנהל בית הספר שלך ולגלוש בנייד. היא ידעה איך להגיע לאגם, אבל  לא ידעה היכן היה מיקומה של הבקתה. יהיה עליה לסמוך על חושיה, הבינה. תוכנת המפות חשפה את הדרך מסביב לאגם. הכניסה העיקרית אליה הייתה מצפון. היא זכרה שהדרך חזרה הבייתה הייתה קצרה בהרבה מהדרך לשם, כנראה חזרה מדרומו. "חוויה ראשונית," המהמה לעצמה, וניקי שאל  מה זו חוויה ראשונית. היא חייכה והסבירה שהמוח שלנו זוכר תמיד את החוויה הראשונה שלנו בכל תחום. "בגלל זה זוכרים את החבר הראשון לאורך החיים", פלטה צחקוק מדבק. "כשנוסעים למקום חדש, הדרך ארוכה במיוחד, כי כל פרט בה חדש למוח. הדרך חזרה קצרה יותר, כי רובה כבר מוכרת."
היא החליטה לנהוג כפי שנסעה עם המנהל: להגיע לדרך מהצד הצפוני. היא זכרה שנסעה עם המנהל די הרבה לאורך האגם עד שהגיעו לשביל צדדי שהוביל לבקתה. כמה עשרות מטרים מהבקתה היה מזח קטן. אם תבחר בשביל הנכון ותזהה את המזח, היא תגיע לבקתה.

3

כשירדו מהכביש ופנו לדרך מסביב לאגם, ניקי עצר בצד: "כשנבחין בבקתה אדומם את המנוע. אם מכונית המנהל תחנה לצידה, נסתלק מהמקום. אם לא, תישארו במכונית, אני אתקרב ואתצפת. אם השטח יהיה נקי, אודיע לכם."
כשנכנסו לבקתה, סטיב שלף ממזוודה קטנה מכשיר לאיתור טביעות אצבעות. היו שם המון, שונות זו מזו. הם חיפשו את טביעת האצבע של המנהל שכבר הייתה ברשותם מהסיור של ניקי בביתו. תוך כמה רגעים סטיב זיהה אותה. העצמים שהופיעה עליהם הוכנסו לשקיות ניילון. ניקי צילם בינתיים את הבקתה. סוזנה נכנסה לשנייה לבקתה להתרשם וחזרה למכונית, להתריע אם מישהו יגיע. אנאבל פסעה במקום בברכיים רועדות. לאחר דקות ספורות הרגישה שאינה יכולה יותר. היא הצטרפה לסוזנה, שהתבוננה בפניה במבט עצוב.
לאחר כמה דקות יצאו בדרכם חזרה. לאחר שעלו על דרך האגם, חלפה לפתע מולם מכונית מוכרת. לצידו של המנהל ישבה בחורה צעירה.

4

הם עצרו בצידי הדרך. האווירה במכונית השתנתה, כשהבחינו במנהל עם הצעירה לצידו. הקורבן הבא, אנאבל ידעה. היא הרגישה צורך עז לבוא לעזרתה: "אני רוצה להציל את הבחורה." הדממה במכונית אמרה הכל. הם הבינו את מה שהיא עדיין לא עיכלה: ברגע שתציל אותה – תקריב את עצמה. היא תיחשף בפני המשטרה, אחר כך בבית המשפט.
סוזנה חשבה על אפשרות נוספת: "אפשר להתקשר לאשתו ולספר לה על מעשיו ברגעים אלו ממש. אם תרצה לתפוס אותו על חם, שתגיע עכשיו לבקתה. אנחנו יודעים שהמנהל ישחק עם הנערה. אולי ישקה אותה לשוכרה, אולי יסמם אותה, ורק אחר כך יבצע בה את זממו. יש לפנינו לפחות שעה עד השלב הבא."
אנאבל הבינה עד כמה הייתה תמימה; סוזנה ידעה מהרגע הראשון.
ניקי דיבר אחריה: "אני חושש להשאיר אותה שם, אולי המנהל שינה את האסטרטגיה."
"אולי נגייס את המשטרה המקומית?" סטיב הציע.
הם התבוננו זה בזו, מבינים שהמשטרה כבר פה. הם חשו שנפלה לידיהם הזדמנות פז. רק הם יוכלו ללכוד את המנהל בשעת מעשה.
הם סובבו את המכונית בחזרה, רוקמים את המשימה בדרך: הם יחנו רחוק ככל שניתן. ניקי יגיע לבקתה ויעקוב מבחוץ אחר המתרחש. סטיב יתבונן בו ממרחק. כשניקי יחליט לפרוץ לבקתה, הוא יאותת לסטיב להצטרף. הם יציגו את עצמם כשוטרים. לניקי היה זוג אזיקים באוטו. הבנות יישארו במכונית. ברגע האמת, אנאבל תיקרא להתייצב מול המנהל.

5

התוכנית עבדה כמו שתכננו. הבחורה כבר הייתה מסוממת כשניקי וסטיב חדרו במהירות לבקתה. המנהל עמד רועד מול השוטרים שלפניו. הוא לא הספיק לבצע בה את זממו. ניקי השתמש במצלמת הדרך שלו, שהוצמדה לחלון ושידרה החוצה את מעשיו. הוא פרץ לבקתה בדיוק כשהמנהל עמד לעוט על טרפו.
אנאבל הכירה את הבחורה. היא למדה במחזור מתחתיה. כנראה המנהל גייס אותה למשימה במקביל לאמנדה. הבחורה ישנה שנת ישרים. אנאבל עמדה מולה, רועדת בכל גופה. אחר כך החלו הדמעות לזלוג מעיניה. המנהל הוכנס למכונית של ניקי מאחור, אזוק לסטיב. הם נסעו לתחנת המשטרה הקרובה. הבנות נשארו עם הנערה, ממתינות להם שיחזרו.

6
הנערה התעוררה כשעה לאחר מכן. היא בהתה בהן מבולבלת, לא מבינה מה מתרחש סביבה. היא זיהתה את אנאבל. בעדינות אין קץ אנאבל התיישבה לידה, מספרת לה על הדרמה שהתרחשה כשישנה. כוס היין עם החומר המסמם נלקחה כבר למשטרה.
הנערה החלה לבכות ואנאבל חיבקה אותה ארוכות. היא ידעה מה היא מרגישה.
כשהגברים חזרו, אנאבל ביקשה מהם לחזור לביתה על מנת להתוודות בפני הוריה, לפני שתלך  למשטרה. הם יצאו במהירות לדרך, מורידים את הנערה בכניסה לביתה.
כשאנאבל ירדה מהמכונית, סוזנה ביקשה מחבריה להמתין. הם ידעו שאנאבל והוריה יילכו למשטרה. הם רצו להיות שם איתם. נפשם נקשרה בנפשה של הנערה האמיצה.
זמן קצר לאחר מכן, השיירה יצאה לדרך. בבית, לפני שעזבו, אנאבל הספיקה לעדכן את ג'ייסון באירועים האחרונים, מורה לו להימלט הכי רחוק שאפשר.
סוזנה דיברה עם העורך, מספרת לו את מה שהתרחש. הוא ביקש ממנה להכתיב ידיעה למזכירת המערכת, עם הוראה ברורה לפרסם אותה באתר רק כשתקבל אור ירוק. הם הבינו שיצטרכו להמתין עד שבן רייס ייעצר, שאנאבל תעבור תשאול ראשוני, שהמשטרה תסיר את האיפול על הפרשה. בינתיים יהיה צורך לתשאל את שאר הבנות ולדאוג לבלעדיות על הפרסום הראשוני.

חלק שניים עשר: דיאנה

1

את דיאנה הכיר בשנה הראשונה ללימודים. הוא נהג לשבת מאחור באודיטוריום, משקיף על הבנות שנכנסו. היא בלטה לעיניו ברגע שראה אותה. היא לא הייתה גבוהה במיוחד, אבל משהו בהליכה שלה גרם לה לבלוט. היא נהגה לאסוף את השיער מעל לראש ולאזוק אותו למקומו בעזרת עיפרון. בהתחלה זה עורר אצלו תרעומת: למה היא לא שמה סיכת ראש כמו כולן? אחר כך גיחוך: היא בלטה וכולם התבוננו בה. בהמשך התרגל. היה לה שיער שחור גלי, עורבני אפילו. קשה לאיסוף, כינה אותו. מקל העיפרון, בצבע חום בהיר, בלט בכל מקום. התרסה כלפי העולם, סיכם לעצמו.
היא התיישבה כמה שורות לפניו, לצד חברה ששמרה לה מקום. בכל אותו שיעור התבונן בעורף שלה. היה בו משהו אצילי, רומז אפילו, חשב לעצמו.
למחרת כשהלך לקנות את החוברת ההיא, הוא חיפש נשים עם צוואר ארוך.
בשיעור הבא כבר המתין לה. הוא ירד שלוש שורות למטה, מתיישב במקום שישבו בשיעור הקודם.   החברה הגיעה ראשונה והתיישבה לצידו. הוא הבין שלא ייצא לו לשבת לידה. במהירות של חתול, קם ממקומו, עובר את החברה, מדלג על מקום אחד, ומתיישב באנחת רווחה. "זווית יותר נוחה," פלט הסבר מתנצל כלפיה.
כשהיא נכנסה לאולם, הוא החל להתרגש. היא הגניבה מבט כלפי מעלה, קולטת את החברה. היא טיפסה לעברו והתיישבה בכיסא הריק. הוא המתין שיסיימו לקשקש, והציג את עצמו. הוא שלף לעברה את החיוך עם המבט המצועף משהו. זה עבד. היא התבוננה בו זמן ארוך מהרגיל.
באותו שיעור למד רק אותה. מדי פעם שרבט כמה מילים במחברת. הוא הרגיש את חום גופה, התבונן בכף ידה הרושמת בשקיקה, הגניב מבט לעורף, שתלתל סורר נחת עליו, מוצא את דרכו למקומו הטבעי לאחר שנפלט מהערמה שמעליו. כשהסירה את העליונית, הבחין במתאר העליון של גופה. מרשים למדי, נתן לה ציון. במהלך השיעור הצליח לזרוק לעברה כמה משפטים שנונים. היא חייכה לעברו, מאשרת שהתרשמה. לאחר השיעור החמיא לה על הרישום הקפדני. "אולי אוכל להיעזר בו בעתיד," אמר, והיא הרגישה מרוצה משהו.
שבוע לאחר מכן כבר המתין לה באותו מקום. היא חייכה לעברו כשהתיישבה, אפילו לפני שהחלה לקשקש עם החברה. "תרשמי היום גם בשבילי," הוא חייך לעברה. "אני רואה שאת עושה את זה הרבה יותר טוב ממני." נראה היה לו שכל אותו שיעור התרכזה יותר בדברי המרצה. הוא מצידו, למד את תנוחת הגוף שלה על הכיסא, את מנח הרגליים. היו רגעים שאפילו התקרב אליהן קצת. הוא נזהר. ידע שלטמון מלכודת מוצלחת לוקח זמן. כל השנה הייתה לפניו. בסוף השיעור מספר הנייד שלה כבר הוקלד לשלו.

2

הם יצאו במשך שנה וחצי. לקראת סוף השנה השנייה עברו לגור ביחד. כשסיימו את הלימודים נישאו. הוא למד במסלול להוראה, שכלל שלוש שנים לימודי חינוך ושנתיים התמחות במינהל חינוכי. היא פנתה ללימודי פסיכולוגיה, שכללו התמחות במסלול הקליני. בערבים היו מחליפים מידע וחוויות, יוצאים לשתות בפאב השכונתי, חולמים על הימים שכבר יתחילו לעבוד. שניהם התפרנסו מעבודות מזדמנות. הוא כמורה מסייע בבית ספר לחינוך מיוחד, היא כעוזרת הספרנית הראשית בספרייה המרכזית באוניברסיטה. הם התגוררו במעונות הסטודנטים, בדירת חדר וחצי עם מטבחון קטן, וחלמו על בית גדול בפרברים.
פעם, כשעשתה סדר בארון, היא גילתה את הארגז עם החוברות. היא הייתה המומה. כשהגיע הבייתה באותו ערב תבעה את עלבונה. הארגז ניצב על השולחן הקטן במטבח. התרוץ נשלף במהירות: לא היה לו לב לזרוק את מה שצבר לפני שנפגשו. בזריזות העלה את החוברות לחלק העליון של הארון, לפני שתבחין בתאריכי ההוצאה לאור על עמודי השער. הוא הבטיח  שייפטר מהן בהקדם, "אם לא נוח לה." למחרת, כשנשאר לבד בדירה, התענג על החוברות החדשות, לפני שנפרד מהן בצער. את הישנות השאיר בארגז. אם תיתקל בהן שוב, יגיד שנשמטו מזיכרונו.
במשך השנים התקדמו לעבר החלום שטוו. הוא החל לעבוד כמורה והתקדם יפה. היא עבדה כפסיכולוגית בשירות הציבורי. כמו כל זוג צעיר, נאבקו בתשלומי משכנתא, גידול ילדים והתפתחות מקצועית. הוא מעולם לא זנח את החוברות. תמיד מצא את דרכו אליהן, תמיד ידע להחביא אותן במקומות שלא שיער שתגיע אליהם. הוא נהג לשמור רק את החוברות הישנות. בחדשות היה משתמש וזורק.

3

הפעם השנייה שהרגישה שלא בנוח, הייתה בטיול לפריז, לחגיגת עשור לנישואיהם. הוא ביקש ללכת למופע במועדון לילה לתיירים. המקום היה מהוגן למדי, עם ארוחת ערב טובה, ומופע סולידי, ככל שניתן. עשרות רקדניות בלבוש רומז התרוצצו על הבמה, משאירות מעט מקום לדמיון להשתולל כרצונו. לשנייה אחת התבוננה בו כשהיה מרוכז בבמה. היא הבחינה באגלי זיעה בשפה העליונה. המזגן פעל במלוא עוצמתו ולה היה אפילו קצת קר. תמונת השפה ההיא הלכה איתה גם למחרת. הוא נורא נהנה מהמופע אתמול, אמר, והיה מוכן ללכת אפילו לעוד אחד. "עניין של טעם" הגיבה, וחשבה שבזה הסתיים העניין. אלא שבאותו ערב, כשישבו במסעדה בינונית למדי, ביקש לסיים את הטיול במופע נוסף. היא לא מצאה טעם להתנגד, "אם זה מה שהוא כל כך רוצה." במופע ההוא כבר עקבה אחריו. הוא לא הבחין. היא הרגישה אותו. אפילו שמטה מבט למטה והבחינה ברמז עבה.
בדרך בחזרה הבייתה, כשניסה לחבק אותה, דחתה את ידו: "כואב לי הראש," השתמשה בתירוץ נשי מוכר, אלא שזו הייתה הפעם הראשונה שלה. היא ידעה שהעימות ביניהם יהיה בלתי נמנע. היא המתינה להזדמנות לפרוק את אשר על ליבה. הרגישות המקצועית שלה, שכל כך היה גאה בה, תהיה בעוכריו.
בראש וראשונה מצאה לנכון לחפש את ארגז החוברות. היא ידעה שגברים מסוגו לא יוותרו עליהן בקלות. מסע החיפוש הסתיים בעליית הגג, בין ארגזי הצעצועים לתינוקות. הפעם שלפה חוברת אחת אחרי השנייה, בוחנת את תאריכי ההוצאה. חוברת אחת נראתה לה חדשה יותר. הוא שמר דווקא אותה משום מה. היא הבינה שהוא חידש את המלאי לאורך השנים.

4

כשהבן הצעיר חגג יום הולדת חמש, הצטרפו לזוג חברים וילדיהם לנסיעה ללאס וגאס. בהתחלה הנסיעה הייתה מוצלחת למדי. הם נהנו מהחברים, מהילדים שהייתה להם שפה משותפת, ומהאירועים שהזמינו להם כרטיסים מראש. ביום השלישי הוא ביקש ללכת להופעת יום של המועדון ההוא מפריז, שהגיע לעיר. הוא חשב שהיא שכחה. הוא לא ידע שהיא פוקדת את ההופעה ההיא במחשבותיה מדי פעם. היא סרבה בטענה שרוצה לבלות עם הילדים. הוא החליט ללכת לבד. כשחזר הרגיש בקור שנשב ממנה. רק חבל שהוא היה מחומם למדי. החברה שלהם הייתה כר נוח להישען עליו. וכך זה החל. עם משפטי השנינות שכבר הכירה, עם המבטים הרומזים ששלח לעברה. ביומיים שנותרו עד סוף הנסיעה כבר אי אפשר היה להפריד בין השניים. הם החליפו מבטים רומזים כל הזמן. היא הרגישה כל שנייה, שנצרבה בנשמתה, מייחלת לסיוט שיסתיים במהירות. רק כשהגיעו הבייתה אמרה לו את אשר על ליבה. הוא הכחיש הכל, אמר לה שזה אצלה בראש.

5

לאורך השנים הנשים באו וחלפו. היא נטתה לחשוב שהיו אלה רק מבטים. "כלב נובח לא נושך," נהגה לנחם את עצמה ולעבור הלאה. בכל פעם שהתעמתה אתו, תובעת את עלבונה, אמר לה שזה אצלה בראש. לאחר כמה שנים הייתה לה תחושה שהפעילות הרומזת שלו נרגעה. היא טעתה. הוא רק החליף את הנשים הבוגרות בצעירות יותר, ולא עשה זאת לנגד עיניה. כשבישר לה שמונה למנהל תיכון, חשה תחושה לא נעימה בבטן. היה שם משהו מבשר רעות. היא לא נתנה על כך את הדעת, עד שגילתה במחשב שלו תמונות של בנות נאות למדי. כששאלה מיהן, השיב שאלו בנות נבחרת המעודדות.
המופע מפריז לבש לפתע צורה אחרת. מפחידה ביותר.
זו הייתה הפעם הראשונה שפנתה לייעוץ. הפסיכולוג ניסה להרגיע אותה, שואל על עברה, מחפש לגלות מה איים עליה כל כך. לאחר כמה מפגשים הרגישה שהוא לא בכיוון ועזבה.
שנה לאחר מכן, בחופש הגדול, כשביקשה שיהיה יותר בבית עם הילדים, המשיך לצאת מדי יום "לענייני בית הספר". היא ייחסה את זה למסירותו המקצועית וחשבה שזה לטובה, עד היום שבו הבחינה במכוניתו במרכז העיר. היא עצרה את שלה לא רחוק והמתינה. בחורה צעירה יצאה מהמרכול, נושאת שקית חומה שבקבוק יין הציץ ממנה, ונכנסה למכוניתו. בערב שאלה אותו איך היה יום העבודה. הוא תאר שטבע בים של ניירת, שהצטברה על שולחנו.
זו הייתה הפעם השנייה שפנתה לטיפול. הפעם בחרה במטפלת, אולי תהיה אמפתית יותר. היא ניסתה איתה שיטות שונות של טיפול בחרדה. זה עזר קצת. אפילו לימדה אותה שיטה נחשבת, שכללה עפעוף בעיניים. לאחר כמה מפגשים הרגישה שהיא לא בכיוון ונטשה גם אותה.

6

מדי פעם היה פוקד אותה הדחף להיכנס למחשב שלו. היא חיפשה משהו מפליל, שלא היה בנמצא. זה תמיד היה קורה לה כשהייתה חשה בשביעות רצון סמויה אצלו, שלא שיתף אותה בה. היא הרגישה שהוא מסתיר ממנה משהו.
כשהתבוננה אחורנית על חייהם ביחד, הבינה שיש לו בעיה. פעם אפילו רמזה לו שהוא צריך ברור רגשי עמוק. היא נתקלה במבט זועם, אליו נלווה משפט חד, שתעזוב אותו לנפשו. היא הכירה את הצד המאיים באישיותו, ולמען שלום בית החליטה לוותר. מברור רגשי מעמיק שעשתה עם עצמה, הבחינה שהיא פוחדת שיפגע בה או בילדים.
לראשונה עלתה אז במוחה המחשבה שהם בדרך ללא מוצא. היא הבינה שטיפול לגביו הוא לא הפתרון. הוא נהנה ממעשיו. בטיפול צריך להיחשף על מנת לשנות התנהגות מסוימת. למה שירצה לשנות משהו שהוא כל כך נהנה ממנו?
לפסיכולוגית נוספת שפנתה, תיארה את חייה כמי שצועדת על ביצים. כששאלה אותה מדוע היא לא עושה מעשה דרסטי, השיבה שהיא "מסרבת לזעזע את המערכת. על מבטים חומדים וחוברות פורנוגרפיות לא הורסים לילדים את החיים." הפסיכולוגית הסכימה איתה, מתארת לה מה קורה רגשית לילדים שהוריהם מתגרשים. את זה היא ידעה היטב מתחום התמחותה.
היא חשה כמי שחיה על זמן שאול. פעם אפילו העלתה בדעתה שבסוף "זה יתפוצץ לה בפנים." היא הייתה מודעת לכך שכל השנים העמידה פנים – "שיחקה אותה," השתמשה בביטוי שגור.
כשהניידת עצרה מול הבית, היא החלה לרעוד. היא הבינה שכל מה שצפתה התגלגל לפתחה. סוף הסיוט, חשבה בהקלת מה. אלא שהיא לא ידעה עד כמה הייתה רק בתחילתו.

7

במשך כשעה ישבה מול החוקרת, מקשיבה למה שנודע למשטרה. אחר כך החוקרת שאלה כמה שאלות סטנדרטיות לכאורה, אבל היא ידעה לקרוא בין השורות והשיבה בשיקול דעת. היא ניסתה להגן עליו ככל שיכלה, מסתירה את החוברות ואת אירועי העבר. למרות מעשיו, הייתה לה מחויבות רגשית כלפיו. כשהחקירה הסתיימה, הרגישה לא טוב עם עצמה. היא ידעה את מה שכולם לא ידעו, וחששה שהמידע שהסתירה ישפיע על מהלך המשפט. עם זאת, החליטה לא לתרום להפללתו עוד לפני המשפט.
לשנייה אפילו חשבה לשוחח אתו, לשמוע כביכול את הצד שלו – אם כל מה שיוחס לו היה אמת לאמיתה. אלא שאת האמת הקשה רק היא ידעה. היא הבינה שלטובת הילדים, היא תקבור אותה במעמקי ליבה לנצח.
היא גם ידעה שכהרגלו יסרב לשתף פעולה, יאמר שהכל סיפורים. הוא רק יבקש ממנה להשיג לו את עורך הדין הטוב שבנמצא.
היא מיהרה הבייתה לילדים. רצתה שישמעו את הידיעה המרה ממנה. היא ידעה שתצטרך לומר להם שייתכן שהכל סיפורים, כדי להקל על עוצמת הפגיעה.
היא התקשרה להוריה, מיידעת אותם שהיא בדרך אליהם, לכמה לילות, עם הילדים. ההורים התגוררו בעיירה קטנה, במרחק שלוש שעות נסיעה, מספיק רחוק כדי לנתק את הילדים מעברם ומספיק רחוק כדי להתחיל חיים חדשים. היא תכננה לשהות לצידם לפחות עד אחרי המשפט. למרות עוצמותיה, הייתה זקוקה לסביבה תומכת.

חלק שלושה עשר: שילה

1

כששילה הניחה את הנייד על השולחן, נפלטה מפיה קללה עסיסית. רק היא הבינה מה יקרה עכשיו. היא נחשפה למקרים רבים במהלך השנים. היא הכירה את תחושת ההשפלה, את הרגשת האין אונים, את עוצמת האפסות כשהשמיים נופלים עליך, את ההבנה שהחיים לא ישובו לעולם לקדמותם. ההודעה הייתה לאקונית משהו: "תבואי מייד לתחנה. זקוקים לך בדחיפות." שילה הייתה חוקרת נוער, מומחית לפגיעות מיניות. בשנים שעבדה במשטרה, קיבלה לא פעם הודעות כאלו. איכשהו הפעם הרגישה שההודעה דחופה במיוחד. היא הכינה את עצמה לזעזוע, כך קראה לכל סיפור חדש שניצב בפניה. בכל סיפור פגשה דמות אחרת: אישה שברירית, נערה צעירה ואפילו ילדה קטנה. היא נטלה את המעיל ורצה מיד למכונית. לעוצמת הזעזוע שציפה לה שם, אפילו היא לא הייתה מוכנה.
בכניסה לחדרה, על שני הספסלים, ישבו צעירות בגילאים שונים. שוטר, חבר לעבודה, ניצב לצידן. הן נראו מפוחדות למדי. "סיפור קשה במיוחד," אמר כשנכנסו לחדר. "תתכונני, תנשמי עמוק. בינתיים יש איפול מלא." היא שלחה אליו מבט שואל והתיישבה בכיסאה. הוא התיישב מולה: "מנהל התיכון המקומי נתפס רגע לפני שהוא אונס תלמידה בבקתה ליד אגם הנהר. ממידע שהגיע למשטרה, הסתבר שלא הייתה היחידה. המנהל עשה את זה בשמונה השנים האחרונות. אחת הקורבנות, נערה אמיצה במיוחד, חברה לבלש פרטי בדימוס ועזרה ללכוד אותו. היא זו שהובילה את המשטרה לשאר הבנות. כולן חוץ מאחת נמצאות בחוץ. תצטרכי לתשאל את כולן. עם מי להתחיל?"
"אני מבקשת מידע נרחב יותר. אין טעם לבקש מכל אחת לחזור על אותו סיפור. מישהו כבר דיבר איתן?"
"עם הבחורה שחשפה את הסיפור ג'ו דיבר. הכל כתוב בתיק שלפניך. את שאר העבודה השאירו לך."
"כמה בנות יש בסך הכל?"
"שמונה."
"מה עם המשפחות? כולן יודעות?"
"חלקן הגיעו עם ההורים, כך שאנחנו מעריכים שהן סיפרו. ההורים ממתינים ברחבי התחנה. חלקן הגיעו לבדן. התקשרנו לכל הבנות, סיפרנו להן שלכדנו את המנהל, וביקשנו שיגיעו אלינו. התגובות היו קשות. אשמיע לך בהמשך."
"המצב כאן בלתי אפשרי. לראיין כל אחת בנפרד ייקח שעות. מה אעשה בינתיים עם כל השאר? של מי היה הרעיון לזמן את כולן ביחד? מדוע לא אחת אחת?"
"של ג'ק. הוא חשש שהבנות יברחו לו, אם לא יזמן אותן מיד ביחד."
"אני מבקשת את חדר התדריכים. תכניס את כולן לשם. אשוחח איתן ביחד. תדאג בבקשה לשתייה ולכיבוד קל."

2

מעולם לא הייתה במצב כזה. גם סיפור אחד היה קשה במיוחד. מה עושים עם שמונה נפגעות אונס ביחד? ממה מתחילים?
היא שרבטה על הפתק ראשי פרקים: 1. להרגיע. 2. לקבוע מטרה משותפת. 3. לייצר חזית אחידה. 4. לתאר את השלבים הבאים. 5. לדבר על המשפט. 6. להציע הידברות שוטפת. 7. לאתר תמיכה – עובדת סוציאלית, פסיכולוגית קלינית.
שילה הבינה שהיא צריכה לגייס עכשיו את כל כוחותיה, את כל הידע שצברה, את כל ניסיונה ותחושותיה. היא ביקשה לצלם את השיחה ולהעביר אותה אליה לאחר מכן. היא תרצה לבדוק את עצמה, לראות שלא שכחה אף פרט. היא תרצה לצפות בבנות, לזהות חזקות יותר או פחות, אולי מנהיגה טבעית, אולי מישהי פגועה במיוחד. בהתאם לשיחה הזו תתכנן את ההמשך.

3

שלוש שעות מאוחר יותר, שוחררו הבנות לבתיהן. הבנות שעדיין לא שוחחו עם ההורים, עמדו בפני התמודדות נוספת, מורכבת במיוחד. שילה הציעה לכל הבנות לכתוב יומן, ולתעד בו את חייהן מהרגע שהמשטרה פנתה אליהן. שילה הסבירה להן שברגעים אלה ממש, כשהן ישובות באודיטוריום, מתחיל תהליך ההחלמה שלהן. הוא יידע עליות ומורדות. בעיקר מורדות – אם ייחשפו מאיזו שהיא סיבה לתקשורת. כיוון שהמשטרה הבטיחה לשים איפול מלא על הפרשה, אם אחת מהן תיצור קשר עם התקשורת, כולן ייחשפו. זה יהיה כמו מגדל קלפים הסבירה, והבנות הבינו בדיוק את משמעות הדברים. היא הבטיחה להן לדון בעניין הזה בהרחבה בפגישתן הבאה, שנקבעה ליומיים לאחר מכן. לאחר מכן ביקשה לשוחח עם ההורים שהגיעו לתחנה. היו שם ארבעה זוגות. כולם נראו המומים למדי. היום הזה הפך את חייהם על פיהם. הצעירות התנהגו כמו שהמנהל ציפה. נעלו את המקרה עמוק בפנים והמשיכו הלאה בחייהן. רובן היו בשלב זה או אחר של לימודים גבוהים.
שילה תארה בפני ההורים מה צפוי להם מבחינת התפתחות החקירה, דיברה על החיסיון שצריך להישמר לטובת כולן, הסבירה על תהליך האיפול שהוטל על ידי המשטרה, ולאחר מכן עברה בעדינות להרצאה קלה על ההיבט הרגשי – של הנפגעות, הוריהן והמשפחות כולן. לאחר כשעה, כשחזרה לחדרה, החלה להכין את עצמה ליום המחרת.

4

היא הזמינה את אנאבל לשיחה בארבע עיניים בשעות הבוקר, ואת אמנדה – בשעות אחר הצהריים. בהדרגה נחשף בפניה המעשה האמיץ של אנאבל לפרטיו. אחר הצהריים עמדה גם על אומץ ליבה של אמנדה. צוות לעניין השתיים האלה, חשבה על העוצמות שנלוו למעשיהן לאורך כל הפרשה. היא ידעה שתפגוש אותן בבית המשפט. היא ידעה שתמשיך עם הבנות בקבוצת התמיכה שהחליטה להקים. אבל בעיקר חשה שהסיפור שלהן, דווקא של שתיהן, חייב להיחשף. לא עכשיו. כשהמשפט יסתיים והן ישוחררו לתמיד. לא בכל יום מתרחש אירוע יוצא דופן שכזה. נשים צעירות עם עוצמה שכזו, יכולות לשמש מודל חיקוי לרבות אחרות.

5

וזה בדיוק היה גם מה שסוזנה חשבה. על פי התנהלות המשטרה והאיפול שהטילה על החקירה, היא שיערה שיהיה איפול גם על המשפט. כתבה כנראה כבר לא תוכל לכתוב על האירוע הזה, אבל כדאי שייצא ממנו משהו גדול בהרבה; אולי רומן מתח ואולי ספר, שכל נערה תהיה חייבת לקרוא. באותו יום התיישבה לכתוב את מה שהתרחש עד לאותו רגע. השליש הראשון של הספר כבר היה בידיה. את השאר תכתוב בהמשך, עם ההתקדמות שתחול בפרשה. הטלפון על שולחנה צלצל בדיוק כשעמדה לצאת לביתה. קול רך נשמע מעברו. שילה הציגה את עצמה בפני סוזנה. הן קבעו להיפגש בבית הקפה שמול התחנה כשעה מאוחר יותר.
שתיהן היו נשים רגישות. שילה, כחוקרת נוער, תמיד הצליחה לחוש את הצד הרגשי של האדם שמולה. סוזנה הייתה טובה בהבנת הדמות, בהתנהגות שלה. מיהי, מה יהיו מעשיה, כיצד תתמודד עם אירוע זה או אחר. השיחה בין השתיים קלחה. היה להן הרבה מהמשותף. שילה דיברה עם סוזנה על החשיבות שבכתיבת ספר על הפרשה. סוזנה גילתה שכבר החלה לכתוב. "מעתה אני הכתובת שלך לכל שאלה," שילה הכריזה. "נשתדל לתעד את הפרשה מכל הכיוונים, להפוך אותו לספר חובה, אולי אפילו ספר הדרכה לצעירות, שיילמד בשיעורי חינוך מיני." כשעזבו את בית הקפה לקראת הנסיעה לביתן, חשו כבנות ברית – יחדיו הפנימו את הייעוד החדש שלהן, שהתגלגל בדרך מקרה לחייהן.

 

חלק ארבעה עשר: תחילתה של ידידות מופלאה

1

תקופת המשפט הייתה קשה ומייגעת. היא עקבה אחר בעלה מרחוק, מסרבת לפגוש אותו. היא רצתה לסלק אותו מחייה. לטובת הילדים הציגה לא אחת צדדים חיוביים באישיותו, אלא שהרגישה שמרמה את כולם, גם את עצמה. כבעלת מקצוע חשה שתצליח לתמוך בכל בני המשפחה. כשהחלו הנפילות, בייחוד של ג'סי, שכבר הייתה בגיל ההתבגרות, היא בחרה לשלוח אותה לבעלת מקצוע נחשבת באזורן. בהמשך הצטרפו שאר בני המשפחה לטיפול משפחתי אצלה.
כשדיאנה עזבה את מקום עבודתה, היא סיפרה על אמה החולה שזקוקה לעזרתה. היא תעבור עם המשפחה אליה לכמה חודשים, אמרה גם לחברות ולשכנות. גם הילדים נתנו את אותה סיבה למעבר הדירה החפוז, שנכפה עליהם בשליש האחרון של השנה. כולם היו בטוחים שהמנהל עובר איתם. הוא הרי היה איש משפחה למופת ולא ייטוש את אשתו ברגעיה הקשים. הוא עזב את עבודתו באותו תירוץ וסגניתו מלאה את מקומו. כיוון שלכאורה הפרידה ממנו הייתה זמנית בלבד, אף אחד לא טרח לערוך לו מסיבת פרידה.
דיאנה שכרה דירה קטנה ליד ההורים. מדי יום קפצה לבקר אותם, מנסה להקל על חייהם, לצילו של האירוע הקשה. היא החליטה שלא להתחייב למקום עבודה חדש עד שהמשפט יהיה מאחוריהם. את הילדים תשאיר בבית עד לתחילת שנת הלימודים הבאה.
בשל מורכבות המשפט והצורך בדלתיים סגורות, החליטה פרקליטות המדינה, בצעד יוצא דופן, לזרז אותו עד כמה שניתן. כמה חודשים מהיום שנעצר המשפט הסתיים. המנהל הושלך לכלא לשנים רבות. בן רייס הואשם אף הוא בכתב אישום חמור, עם סעיפים קשים במיוחד. הפרקליטות לא חסה עליהם. למרות שלא נחשפו לציבור, היה ברור שפעם המקרה יתגלה. הענישה החמורה הייתה גם למען יראו וייראו.

2

במשך שלושה חודשים סוזנה ראיינה את הבנות. את המידע השלימה משיחות ארוכות עם שילה. למרות שלכאורה המקרים היו דומים, לכל בת היה סיפור בעל גוון שונה. אנאבל הייתה דמות המפתח, זו שממנה התחיל הכל. זו שבזכותה הכל גם הסתיים. מטבע העניין הפכה לגיבורת הספר. מקום של כבוד הוענק גם לאמנדה. בין לבין הוזכרו גם שאר הדמויות, אלה שעזרו לפרשייה להיחשף. אנאבל הסוותה היטב את ג'ייסון, סיפרה שבענייני המחשב עזר לה אחיה, נער בן חמש עשרה, עם ידע רחב במחשבים. משום מה כולם קנו את הסיפור הזה. אפילו הנער עצמו. במשך חודשים ארוכים הוא למד את מסתרי הרשת, מתאהב בעולם שלא הכיר עד אז.
כעיתונאית, למרות שסיימה לכתוב, הרגישה שהמלאכה לא הושלמה. משהו הציק לה. כמובן שהיה חסר הסיפור של המנהל ושל בן רייס, אבל ברור היה שאסור לתת במה לנבלות.
בחושיה החדים סוזנה חשה שיצירה לא גמורה בידיה, אבל לא ראתה נכוחה מה עליה לעשות.
גם הפעם החליטה לנהוג כמו שנהגה בעבר. בכל פעם שהייתה נתקלת במבוי סתום בפרשיה שחקרה, נהגה לקחת פסק זמן, להניח לדברים, לעבור לעסוק במשהו אחר, ולהמתין. ההמשך יגיח מאליו מאי שם, ידעה. וכך נהגה גם הפעם. היא נעלה את הקובץ תחת סיסמה. והמשיכה בחיי היום יום.

3

יום אחד סיפר לה העורך שהבית של המנהל עומד למכירה. היא הגניבה לעברו מבט, מרגישה בחושיה העיתונאים משהו. היא לא ידעה מהו, אבל הבינה שאולי מכאן תבוא התפנית לה המתינה. בדרך מהעבודה לביתה, עברה ליד הבית ההוא. שלט למכירה הוצב על הדשא.
כשהתקשרה לסוכנות התיווך, הציגה את עצמה כמי שמתעניינת ברכישתו.
למחרת קבעה להיפגש בו לסיור.
סוזנה הייתה בחורה יסודית. היא לא ידעה מה חיפשה, אולי אפילו לא העלתה בדעתה שתמצא משהו. היא רצתה רק להתרשם. אולי המקום עצמו ישחרר את הפקק שסבלה ממנו. כשעברה את המפתן, הרגישה שהבית נותר ביתמותו כמו ביום שנעזב. המתווך דאג לאוורר אותו, אבל בכל זאת הרגישה שזה בית נטוש.
היא עשתה סיור מהיר בחדרים, הציצה בארונות, בודקת כביכול את הקיבולת שלהם. בארון הגדול בחדר השינה נותרו בגדי המנהל. כל שאר הארון היה ריק. היא ביקשה לבדוק את המרתף, שלא היה בנמצא. המתווך הצביע לעבר עליית הגג. סוזנה התעקשה לעלות גם אליה. המתווך החמיא לה שהיא בחורה יסודית. כשנתקלה בארגז, משהו לכד את תשומת ליבה. תמונה של בחורה חשופת חזה הציצה לעברה משער ירחון ידוע. בחושיה הבינה שעלתה על משהו. היא נברה בחוברות וספרה שם למעלה מעשר. אוסף נאה למדי, גיחכה לעצמה. משהו אמר לה שלפניה תפנית בעלילה. ארגז שכזה לא היה פריט סטנדרטי שהיית מצפה למצוא בבית של מנהל בית ספר. היא צילמה וירדה במהירות.
למחרת הודיעה למתווך שהיא ויתרה על הקנייה.

4

כשהנייד של דיאנה צלצל, היא החליטה להתעלם מהמספר הלא מזוהה. ילדיה היו איתה בבית, את הוריה עזבה לא מזמן. היא לא העלתה בדעתה שמאחורי הצלצול הטורדני יהיה משהו חשוב עבורה. אלא שהמטלפן המשיך לצלצל, מפסיק לכמה דקות ומנסה שוב. בלית ברירה ענתה. קול אישה צעירה נשמע מעבר. היא הציגה את עצמה בשמה, מהעיתון המקומי ההוא. היא ביקשה להיפגש. "זו לא שיחה לטלפון," אמרה. המשפט כבר היה מאחוריהם, עם איפול שהושת עליו לנצח. הילדים החלו אט אט להתאושש, מחכים בקוצר רוח להכיר חברים חדשים בבית הספר. כולם הרגישו שהם בדרכם להחלמה. משהו בקולה של העיתונאית עודד אותה להשיב בחיוב. היא הבינה שהיא נחושה לדבר, והעדיפה לעשות זאת פנים אל פנים. היא לא רצתה שהעיתונאית תדע היכן הם גרים. למחרת נהגה במכונית כשעה וחצי צפונה.

5

כשנכנסה למסעדת הדרכים, זיהתה את העיתונאית מתמונתה באתר העיתון. היא ישבה בספסל הראשון מול הדלת, ממתינה לה. דיאנה פסעה לעברה, מושיטה יד לשלום.
סוזנה הייתה מיומנת בפגישות מסוג זה. לא פעם, לאחר שהייתה מפרסמת כתבה מביכה על מישהו, הנפגע היה מבקש ממנה להיפגש אתו; בדרך כלל כדי שתפרסם הכחשה או שתתקן אי דיוק. המבוכה בישיבה מול הקורבן הייתה חלק משגרת עבודתה.
הפעם האירוע היה שונה. היא הייתה זו שיזמה את הפגישה. לאישה שהיא עומדת לפגוש היו כל הסיבות לכעוס עליה. היא גרמה בעקיפין להרס חייה. בעלה נתפס גם הודות לה. ילדיה לעולם לא יחלימו מהטראומה שחוו. משפחה שלמה תדשדש את חייה, גם בשל תרומתה לפרשה.
כל הדרך שיננה מה תאמר, כיצד תפתח את השיחה. אלא שבפעם הראשונה בחייה, לא הייתה מסוגלת לשער לאן השיחה תתפתח.
למה שהתרחש שם היא ממש לא ציפתה. מעולם לא העלתה בדעתה שהשיחה הזו תפלח את ליבה. שהמקרה הזה ירעיד את חייה. שוב.
דיאנה מצידה הייתה בטוחה שתקשיב, שתמעיט במילים, ותשלח את העיתונאית לדרכה מהר ככל האפשר.
היא לא העלתה בדעתה שבעקבותיה חייה ישתנו. שוב.

6

כשלוש שעות הן ישבו אחת מול השנייה. בתחילה היו מהוססות, מודדות מילים במשורה, מחליפות מבטים, שוקלות היטב מה יהיה המשפט הבא.
סוזנה סיפרה לדיאנה שהיא כותבת ספר על הפרשה. מטרתה לזעזע את הצעירות, להסביר להן את הסכנות הטמונות ברשת, למנוע פגיעות מיניות עתידיות. מטרתה גם להראות להן, שהפגיעות החמורות ביותר עלולות לפעמים להגיע מאנשים שסמכו עליהם יותר מכל.
"רק דרך סיפור קשה במיוחד הן יפנימו את הדברים. ככה זה אצל צעירים ובכלל. רק סיפורים קשים נחרטים בזיכרון."
היא הבטיחה לה שהספר לא יחשוף אותם – לא אותה ולא את משפחתה. זה אירוע שיכול היה להתרחש בכל מקום. היה לו מסר לעולם, ואותו רצתה לחשוף. היה לו יעוד.
דיאנה הקשיבה. היא ידעה להקשיב; את זה הרי עשתה רוב חייה. המטופלים הרבים שעברו תחתיה דיברו לא רק בקולם. היא הבחינה בהבעות פניהם, בתנועות הידיים, בתנוחות הישיבה, בדמעות שעלו ופרצו לפתע. היא הכירה את הצד של המילים ללא מילים. היא הכירה את רגעי השקט בשיחה, את ההיסוס לפני הגילוי הטראומטי, את הרעש השקט שנלווה לסערה, את הצלילים הרועמים בחדר גם כשלא נשמעו לאוזן אדם.
היא התבוננה בסוזנה כשדיברה. היא ראתה עד כמה היא מתפתלת. בוררת מילים. משתדלת לא לפגוע בה. היא הבחינה בחוסר הנוחות שלה, וזה מצא חן בעיניה. סוזנה נגעה בה בישירות שלה, בצורה שבה הניחה את הדברים על השולחן, ביכולת שלה לגעת בנימים הכמוסים בנפשה. בחורה לעניין, שמה לב שחשבה לרגע. אולי אם לא הייתה כזו, אולי בעלה היה ממשיך עדיין במשחקיו.
אט אט סוזנה שמה לב שדיאנה מגיבה לה. משתלבת בשיחה, מנתבת אותה החוצה מתחושת אי הנוחות שלה. פתאום הבחינה ברגע שאפילו עודדה אותה קצת. ברגע אחר הנהנה בראשה כהסכמה למעשיה. סוזנה התבלבלה, משהו בבחורה שמולה לא התאים להתנהגות שהכירה ממקרים אחרים. היא לא תופסת את עצמה כקורבן, חשבה לפתע. ייתכן שכבר השתקמה? תמונת הארגז בעליית הגג עלתה לפתע לנגד עיניה. אולי ידעה עליו? אולי עשיתי לה טובה?
לרגע אחד הצטלבו המבטים. הן התבוננו אחת בשנייה, מגששות את דרכן לתחום שמעבר למילים. דיאנה החלה לחייך, סוזנה חייכה בתגובה. לפתע, לחיוך של דיאנה התווספה דמעה. אחריה התגלגלה עוד אחת ועוד אחת. דיאנה לא זכרה שאי פעם בכתה בפני זרים. גם לא בטיפולים שחוותה.
סוזנה הניחה את ידה על כף ידה של דיאנה. כשדיאנה הרימה את עיניה, הבחינה בדמעה הראשונה שהתגלגלה לאיטה על לחיה של סוזנה. לאחריה הגיחה אחת ועוד אחת.
הן ישבו שם דומעות ובוהות זו בזו, מחזיקות ידיים, מרגישות שנפל דבר.

7

סוזנה הייתה הראשונה שהתקשרה שוב. חלפו כמה ימים ודיאנה לא יצרה קשר. סוזנה רצתה לשמוע מה שלומה, להקשיב לקולה. הפעם דיאנה ענתה בצלצול הראשון, מקבלת אותה בשמחה. סוזנה הציעה להיפגש שוב. דיאנה נעתרה מיד. הן קבעו להיפגש למחרת באותו פונדק דרכים, באותה שעה.
כמו בפגישה הראשונה, סוזנה לא תיארה לעצמה את העתיד להתרחש, אלא שהפעם כבר למדה לחבב את דיאנה. נראה לאן הפגישה הזו תוביל אותנו, שאלה ללא קול.
מחשבה דומה עלתה אצל דיאנה. היא שמה לב שהיא מצפה לפגישה והחליטה להתכונן לקראתה. הלכה למספרה, מטפחת תוך כדי הטיפול בשיער גם את ציפורני הידיים. לאחר המקלחת בבית, אפילו שמה מסיכה על הפנים, לריענון העור. רגע לפני שעזבה את הדירה, כשסקרה בהנאה את דמותה במראה, נתקלה במבטה התוהה של בתה, שניצבה מאחוריה. 
הפגישה עם סוזנה הייתה טובה מהראשונה. משהו באווירה השתנה. היא הייתה קלילה ומהנה. סוזנה סיפרה את קורות חייה, תיבלה אותם בסיפורים ממקצועה, תארה את המערכת, העיתונאים והיחסים ביניהם.
דיאנה הקשיבה בתשומת לב, מספרת על עבודתה, המטופלים, הילדים והקשיים בגידולם, ההורים התומכים והחיים החדשים שהחלה לטוות עם משפחתה. משום מה, הנושא שחשבו שיאפיל על שמחת הפגישה, אפילו לא עלה.
לאחר שבוע סוזנה הוזמנה לביתה של דיאנה. קצת רחוק, הזהירה אותה, תוך שהיא מזמינה אותה לכל סוף השבוע. המפגש היה מהנה במיוחד. הן הרגישו שהן הופכות לחברות ממש. הפרש הגילאים ביניהם כמעט ולא היה ניכר. סוזנה הייתה בוגרת לגילה, פקחית ורבת ניסיון. דיאנה למדה להתאים את עצמה לבני כל הגילאים. לילדים שהתפלאו על החברות החדשה, דיאנה סיפרה את האמת: סוזנה רצתה לכתוב ספר על הפרשה, אבל כשהתברר שיוטל עליה איפול ללא מגבלת זמן, נטשה אותו.
ביום ראשון אחר הצהריים, כשעמדה לצאת לדרכה הבייתה, פתאום משום מקום, סוזנה הרגישה ברעיון לא הגיוני דוחק בה: "עולה בי רעיון מטורף, אינני יודעת איך תתייחסי אליו. הבנות הצעירות מתקשות לחזור לחיי שגרה. שילה ואני נפגשות איתן אחת לשבוע, בקבוצת תמיכה. שילה מנהלת את המפגש, היא מעולה. עם זאת, כשאני עומדת מולך ורואה לאן הגעת באותו פרק זמן, אני חשה עד כמה הקבוצה שלנו מתקדמת מעט מדי, לאט מדי." דיאנה חייכה במאור פנים, מבינה שסוזנה רוצה להחמיא לה. "הייתי שמחה אם תפגשי את שילה. כשסיפרתי לה שנפגשנו, היא הביטה בי בתדהמה. ניסיתי לתאר אותך בעיניה, אבל הבנתי שהיא לא מסוגלת להבין מי את עד שתראה אותך באמת."
מבלי להסס לשנייה, דיאנה נעתרה. הן קבעו שהיא תבוא לסוזנה בשבת הבאה.

8

שילה לא ידעה למה לצפות, למה להכין את עצמה. היא הייתה רגילה במפגש עם קורבנות. כחוקרת ידעה מה לשאול, לאן לנתב את השיחה. כשנכנסה לביתה של סוזנה, הרגישה לראשונה מזה זמן אובדת עצות. ההתפעלות של סוזנה מדיאנה ריככה קצת את החשש. אלא שבכל זאת היא זו שעוסקת אחת לשבוע בנזקים העצומים שבעלה גרם.
סוזנה צדקה. דיאנה הייתה חביבה למדי. היא אפילו הייתה נאה ומלאת חיים. ממש לא כמו נשות פושעים אחרים, שנכלאו לזמן ארוך. שילה שיערה שאולי בגלל שהייתה פסיכולוגית קלינית, אלא שהיא כבר ראתה בחייה גם פסיכולוגים קליניים שהייתה נותנת להם כדורים נוגדי דיכאון.
הן שוחחו בנעימים שעה ארוכה, עד שעלה הנושא שלשמן התכנסו. סוזנה הישירה מבט לשילה וביקשה ממנה לספר על התרשמותה מדרך התקדמותן של הבנות. השיחה בין שילה לדיאנה עברה לפסים מקצועיים. היו שם מושגים שסוזנה לא הכירה, והיו גם מונחים ששמעה פעם בקורס כללי בפסיכולוגיה, אבל שכחה את פירושם. היא החליטה להניח לבנות לנפשן והתיישבה מול המחשב, לעבור על הגיליון הבא. לאחר שהשיחה המקצועית מיצתה את עצמה, דיאנה ביקשה משילה לספר קצת על עצמה. כמו עם סוזנה, השיחה קלחה וגרמה לכולן הנאה מרובה. על כוס יין קל, וכריכים מצוינים שסוזנה הכינה, זו הייתה אחת מפגישות הבנות הטובות ששלושתן חוו.

חלק חמישה עשר: הקיץ משחרר

1

דיאנה אהבה את הקיץ. היה בו משהו משחרר. חוויית המשפט חלפה ועברה, הקשיים הלכו והתעמעמו. היא החלה לחוש בנתיב החדש שהחיים לוקחים אותה ואת ילדיה אליו. הידידות החדשה עם סוזנה הלכה ונרקמה לאחווה של ממש. הן לא העזו לגעת בסיפור ההוא. סוזנה אף פעם לא תארה בפניה את התפיסה של בעלה. שתיהן העדיפו לא לגעת בדברים הכואבים. דיאנה ידעה לדלג על משוכות רגשיות שנצבו בדרכה, ולחפש ביצירתיות פתרונות למצבים קשים. סוזנה הייתה נשמה של תקינות פוליטית, בעלת יכולת לדלג על משוכות שהיו עוצרות את דהרת השיחה. היא ידעה לעקוף מכשולים קטנים, להסיר אבני נגף, להתמקד בעיקר. שתיהן חששו שברגע שיגעו במקומות הכואבים, העמוקים ביותר, משהו באיזון הלבבי שביניהן ייסדק. שתיהן חששו לגעת פן יתרחש איזה שהוא נתק. הן לא העלו בדעתן שיכול להיווצר משהו אחר.
בערב חמים אחד, כשסוזנה הגיעה לביקור בסוף השבוע, דיאנה נגעה בנקודה ההיא. הן ישבו על המרפסת, שותות שייק פירות בכוסות גבוהות במיוחד. השמש נטתה לשקוע וערב ארוך ושקט אמור היה להתפרס לפניהן. הילדים היו אצל הוריה של דיאנה, ובבית שרר שקט אחר. נעים אפילו.
דיאנה נעצה מבט באופק, אפילו לא התבוננה לעברה. "ידעתי," היא אמרה בלחישה. סוזנה הסתכלה לעברה, חוככת בדעתה אם שתיהן מתכוונות לאותו דבר. דיאנה המשיכה: "זיהיתי את זה אצלו עוד כשהיינו חברים. גיליתי חוברות פורנו. מה לחוברות כאלו ולזוג צעיר? הרי זה השלב שרק בת הזוג שלך מעניינת אותך. כששאלתי אותו עליהן, הוא אמר שהיו אצלו מהתקופה שהיה רווק ושכח את קיומן.
משהו בטון הדיבור שלו אמר לי ששיקר. אומנם הייתי אז רק סטודנטית לפסיכולוגיה בתואר הראשון, אבל רגישות נדירה כלפי בני אדם הייתה טמונה בי משחר היוולדי. כנראה גם בחרתי במקצועי בגלל היכולת הזו."
"אחר כך באו שנים רגועות יחסית, כשהילדים נולדו והוא החל להתקדם בעבודתו. נקודת השבירה הבאה הייתה בטיול בפריז, שערכנו לרגל עשר שנות נישואין. פעמיים הוא גרר אותי להופעות במועדונים. הייתי מוכנה לייחס את זה לסקרנות גברית, אם לא הייתי מבחינה בהבעות פניו, בזיעה שבצבצה ובעוד משהו," היא הצביעה כלפי החלק התחתון של גופה.
"לאחר מכן גיליתי ארגז עם חוברות פורנו בעליית הגג. בהמשך הגיעו רמזים שונים. פעם ראיתי אותו יוצא ממרכול באמצע היום עם בחורה צעירה. הם החליפו חיוכים, נהנים מאוד האחד מחברת השנייה. לא יכולתי לזהות את גילה המדויק, אבל הייתי בטוחה שהיא לא תלמידתו. לא היה שם הדיסטנס שבין מנהל לתלמידה. היא החזיקה שקית נייר. קצה בקבוק יין הציץ ממנה."
"העדפתי להתעלם. ידעתי שישקר אותי. שימרח אותי בכל מיני סיפורים שישלוף במהירות מאמתחתו, כיוון שהיה מוכן איתם לאורך זמן."
"האמת, ידעתי שאירוע מכריע יגיע מתי שהוא. רק לא תיארתי לעצמי את עוצמתו. האירוע הזה היכה אותי מחד, אבל הציל אותי מאידך. הוא אפשר לי לצאת מהחיים שהעדפתי להדחיק ולהתחיל דרך חדשה. חבל לי רק על הילדים, שחוו טראומה נוראה כל כך. אבל אני חושבת שיתגברו. אולי לג'סי יהיה הכי קשה, כי היא בגיל בעייתי. הבנים, לשמחתי, בקושי מבינים מה קרה."

2

סוזנה הניחה יד מנחמת על זרועה. לרגע הזה חיכתה הרבה זמן. היא הבינה שדיאנה נותנת בה את מבטחה. היא הבינה שדיאנה חושפת את הסוד העמוק ביותר שלה, מבלי לחשוש שתפר את אמונה. היא הרגישה איך החשיפה הזו מנקה אותה מבפנים.
סוזנה לא היססה לשנייה: "גם אני ידעתי." דיאנה הפנתה אליה מבט.
"כשהתחלתי בכתיבת הספר ובניתי את דמותו, הרחתי בחושיי שעניין כל כך חמור לא התחיל לפני שמונה שנים בלבד. הבנתי שהיה לו רקע, אולי החל שנים רבות קודם והתגבר עם הגיל, קיבל תיאבון. כמו צמח טורף, הזרע שהיה טמון עמוק בתוכו התפתח, הושיט זרועות, פער את הלוע ובלע כל מה שהיה בטווח שליטתו. הוא היה במקום האפשרי ביותר שזה יקרה, עם הטרף הקל והתמים בטווח יד, עם הרשת שאפשרה לו להסתתר מאחוריה, ועם בן רייס, שבמקרה דרכיהם הצטלבו."
"לפני למעלה מחצי שנה הפסקתי לכתוב. ידעתי שלא אוכל לפרסם את הספר וזנחתי אותו. הרגשתי גם שהגעתי למבוי סתום. למרות זאת, כשנודע לי שאתם מוכרים את הבית, התחזיתי לקונה פוטנציאלית ועשיתי בו סיור. חיפשתי משהו מפליל. נתקלתי בארגז בעליית הגג."
השתררה דממה עמוקה. לזה דיאנה לא ציפתה. היא לא העלתה בדעתה שמישהו יודע. בהתחלה הכעס החל לעלות, לאו דווקא על סוזנה. היא ידעה שהיא לא העלתה בפניה את העניין כדי לא לפגוע בה. הכעס נבע מתוכה, והוא היה עמוק, עמוק מדי. היו שם שנים של מעשים שהודחקו, שנים של כעס שלא יכול היה להתפרץ. היה שם זעם נוראי שלא יכלה לפרוק, כי אסור היה לה לגלות – בעיקר לעצמה.
היא נשכה את שפתיה, קמה מהכיסא והחלה להלך הלוך ושוב. סוזנה נשארה דמומה. היא ידעה מה חברתה חווה. היא הרגישה אותה במלוא חושיה. היא התלבטה אם לחבק אותה, אבל הרגישה שזה לא נכון. צריך היה לתת לדיאנה להתפרק ממעמקים, להקיא את הזעם מקרבה, להוציא את כל מה שהיה עצור שם. להיטהר מבפנים.
לאחר כמה רגעים מזגה לה כוס יין. היא קיוותה שהיין ירגיע אותה קצת, יעמעם את התחושות הקשות שמתרוצצות בקרבה. אלא שליין הייתה משמעות נוספת. כמה סמלי, חשבה. ברגעים אלה ממש דיאנה  יוצאת לחופשי. היא משחררת מקרבה את הסוד העמוק, שכל כך הקפידה להסתיר. את הכאב הנוראי שאכל אותה מבפנים, שרק עכשיו הבינה את המחיר שגבה. את הפחד העצום, יום יום, שעה שעה, מהחשש פן הסוד הנורא יתגלה, פן חייה יתמוטטו באחת.
רק עכשיו דיאנה מתחילה להבין עד כמה חייה הושפעו מכך. כיצד הביטה תמיד בחשש אחורנית, אולי משהו אורב לה בפינה. עד כמה מנע הסוד הזה ממנה לחיות את החיים במלוא עוצמתם. עד כמה הייתה האימהות שחוותה מאוימת מהחשש שהנורא מכל יפגע בילדיה. עד כמה תהיה מאושרת כשתחוש במלוא עוצמתו את רגש השחרור, כשהכבלים יוסרו לנצח.
סוזנה כבר הייתה צעד קדימה. היא ראתה לפניה את דיאנה החדשה, השמחה, המשוחררת. היא הצליחה לדמיין את החיים החדשים שיפכו עכשיו בקרבה, את שלל האפשרויות שייפתחו בפניה. היא הצליחה לדמיין את הדרך שתעלה אותה על המסלול.

3

השעות הבאות היו קשות במיוחד. הוקל לשתיהן כשהילדים ביקשו להישאר ללון אצל הוריה, כאילו משמיים מגנים עליה, מעניקים לה זמן נדיר. שעות ארוכות המשיכו לשבת בחוץ, דשות בפרשה על כל היבטיה. כל מה שהיה נסתר יצא החוצה. כל מה שהוחבא הונח על השולחן. כל זווית אפלה בחייה של דיאנה יצאה לאור. הן חשו כמו במסע ברכבת הרים. לפעמים עלו, נסקו לגבהים, לפעמים ירדו במהירות במורד, חוששות מהתרסקות. עם האור הגיעה תחושת שחרור עצומה, כשפגשו במחשכים עלו שאלות מטרידות. הכבדות נמהלה בקלילות. הקלילות בכבדות.
לא פעם דיאנה חשה תחושות חדשות, שלא היו שם קודם. חמיצות נוראה עלתה בקרבה, כאשר התגנבה מחשבה שיכלה להציל אותו. במחשבה נוספת הבינה שלא. הוא לא היה נותן בה את אמונו. הוא היה מגן על עצמו ככל שניתן, חושש שאם יחשוף את הלקות שבו, היא תעזוב אותו. הוא באמת לא הכיר אותה. האם אי פעם נטשה מטופל?
באחד הרגעים שוחחו על תחושת מצוקה. דיאנה הבינה את המצוקות של בני האדם: "אין אדם ללא מצוקה כלשהיא. למעשה הגענו לעולם הזה כדי לתקן את עצמנו. להגיע לגלגול הבא ברמה גבוהה יותר." סוזנה שאלה מהיכן הדעה הזו ודיאנה לא התבלבלה: "לפני שנים רבות, כשהבחנתי בעוצמה של המצוקה שאני נתונה בה, חיפשתי פתרונות. פניתי למטפלים כמוני ונטשתי אותם, כי לא סיפקו את הסחורה. כשכבר הייתי בטוחה שאף אחד לא יוכל לעזור לי, שמעתי מישהי מספרת על תורת הקבלה היהודית. למרות שלא היה לי כל קשר ליהדות, התחלתי לגלוש ברשת. מצאתי שם עשרות מאמרים, סרטונים והרצאות על הקשר בין בני אדם, בעיות בזוגיות, קשיים בגידול ילדים ועוד. כולם הסבירו את הטענה שבאנו הנה לתיקון – זה היה המושג שסיפרתי לך עליו. אלא שלהבדיל מכל השיטות הפסיכולוגיות למיניהן, תורת הקבלה טענה שהפתרון לכל בעיה טמון בנתינה. אם תעניק, במקום לרצות לקבל מאחרים, והכוונה כמובן במישור הרגשי, אם תאהב, לא תצפה, לא תמתח ביקורת, תבוא מכוונה טובה וטהורה, אז תראה איך היחסים משתנים. משהו שכנע אותי. קראתי המון, אפילו השתתפתי בשיעורים רבים. הושפעתי והשפעתי מטובי על אחרים. זו הייתה תקופה טובה. הרגשתי איך המתח קצת עוזב אותי. אלא שאז נתקלתי בו יוצא מהמרכול עם הבחורה ההיא. למרות כל מה שלמדתי, למרות כל מה שידעתי, הבנתי שלא אוכל להתגבר על מי שאני. על היותי אדם. על האגו שלי, על רצוני הפשוט להיות האישה היחידה בחיי בעלי. באותו רגע נטשתי גם את התורה ההיא."
כשנפרדו למחרת התחבקו ארוכות. הסודות הנוראים, ששתיהן חששו לגלות, התפוגגו לדרכם. שתיהן הרגישו כמה החשיפה עשתה להן רק טוב.
באותו שבוע שוחחו מדי יום. היו רגעים שאפילו צחקו. "כמה טוב שהפרשה התגלתה," דיאנה אמרה לבסוף. "לפחות ניתנה לי הזדמנות נוספת."
כששילה פגשה את סוזנה בקבוצת התמיכה, היא הרגישה שמשהו השתנה בה. סוזנה הייתה שמחה יותר.

חלק שישה עשר: להפוך את הלימון ללימונדה

1

במעגל הבנות סוזנה התנהלה כמשקיפה מהצד. היא ישבה רוב הזמן בשקט, מעדיפה לתת לבנות לדבר. היא הייתה בטוחה שתפקידה בקבוצה הוא להקשיב. הזמן היה שלהן והיא לא רצתה לגזול אותו מהן. כך זה נמשך זמן רב, למעט יום אחד, שבו ביקשה להעלות נושא חדש.
כל מפגש היה מתחיל בהעלאת נושא. שילה רצתה שהנושאים יעלו מתוך הבנות. זו הייתה דרכה לאפשר לדברים המעיקים לפרוץ החוצה. מקבוצות קודמות שהנחתה, היא שיערה שככל שיגבר האמון בין חברות הקבוצה, הדברים העמוקים ביותר ישאפו לעלות לפני השטח.
כשסוזנה ביקשה לראשונה להעלות נושא חדש היא הופתעה.
"הייתי רוצה לדבר על סודות. מה הם עושים לנו, כיצד משפיעים עלינו. כיצד הוצאתם לאור לא תמיד פועלת לרעתנו, למעשה משחררת אותנו מהכבלים שכבלו אותנו."
בהתחלה השתררה דממה. כל אחת חשבה על המקרה שלה: מה עברה מאז שהמקרה התגלה, מאז שנאלצה להתייצב מול ההורים ולהודות במה שעברה, ואפילו מה שקורה לה באותם רגעים ממש.
סוזנה המתינה. היא ידעה שהיא תצטרך לתת לבנות זמן לעכל את הצעתה. ככל שחלף הזמן ואף אחת לא דיברה, היא החלה לחשוש שטעתה. אולי זה היה מוקדם מדי?
גם שילה לא אמרה מילה. כשהעלתה את הנושא, סוזנה הבחינה במבטה. היא לא ידעה לפענח אותו. למרות זאת לא היססה. רק היא ידעה את ערכו האמיתי. היא רצתה שהבנות יהיו במקום שלה. ישתחררו מהתעוקה.
את השקט בחדר אפשר היה לחתוך בסכין.
שילה המתינה כמוה. 
לפתע נשמע קולה הנרגש של ריטה, האחרונה ששתיהן חשבו שתדבר. היא תמיד הייתה הצינית בחבורה. אפילו הצטיירה כתוקפנית למדי. "הייתי רוצה לשתף…"

2
זו הייתה הפגישה הנכונה ביותר. המדויקת מכולן. לאחריה כבר שום דבר לא היה כמו קודם.
בהתחלה הבנות היו בטוחות שריטה תתקוף כהרגלה, למרות שטון הדיבור שלה נשמע אחרת. הן התכוננו להתייצב נגדה כדרכן, ושפת הגוף שלהן העידה על כך יותר מכל; חלקן שילבו ידיים על החזה, שמו רגל על רגל, מתגוננות משהו. הן התבוננו בה בריכוז.
בעקבות השינוי בגוון הקול, גם הבעת הפנים של ריטה התרככה. זו לא הייתה ההבעה הכועסת שכולן הכירו. הגבות נשארו במקומן ולא חשו האחת לכיוונה של האחרת, הפה לא התעקל בהתרסה, הידיים היו שלובות בחיקה, כאם הממתינה לתינוקה. בעיניה נח מבט מעורפל, כאילו הביטה מעבר לאופק. לפתע הייתה בה שלמות אחרת.
לרגע הישירה מבט לעברן. סוקרת אותן אחת אחת. היא דרשה את תשומת הלב של כולן. הן הרגישו את השינוי והתבוננו בה בסקרנות. לראשונה מאז שנפגשו, כל העיניים ננעצו בה, ממתינות לדבריה.
ריטה הרגישה כשהאיברים הקפוצים שמולה החלו להתרכך. הידיים השתחררו, הגווים שינו זווית, נטו לעברה. הן החלו להקשיב ברוב קשב. לראשונה הן התבוננו בה באמת. דמות שונה עלתה והצטיירה לנגד עיניהן. ריטה אחרת, שלא הכירו, התייצבה מולן.
"הכל התחיל חצי שנה אחרי שנולדתי. הייתי ילדה רכה, קטנה, מתוקה אפילו. בת בכורה להורי, בתקופה כלכלית קשה. אבא שלי פוטר מעבודתו, אמא שלי חשה את האדמה רועדת. היא לא יכלה לעבוד, כי הייתה מטופלת בתינוקת. אינני יודעת איך הגיח לעברה המאהב ההוא. היא כנראה הייתה זקוקה לו ביותר. לאחר כמה חודשים הוא קיבל עבודה בחו"ל, הציע לה לנסוע אתו לנצח. היא היססה. אני הייתי זו שהטתה את הכף לטובתי מבלי משים. פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי  סיפרה לי, שכאשר התבוננה בי, בתינוקת חסרת הישע ההיא, החליטה שלא לעזוב. הקריבה את עצמה למעני. הסיפור התגלה לי רק כשהתבגרתי, אבל משום מה הרגשתי אותו כל חיי. משהו ביחס שלה אלי לא היה כמו אל אחותי, שנולדה שנים רבות אחרי. כיוון שהאשימה אותי בסתר ליבה כמי שמנעה ממנה חיים טובים יותר לכאורה, היא נהגה לתקוף אותי מילולית. הרגשתי כעס סמוי כלפי, אף פעם לא ידעתי מהיכן הוא נבע. כשסיפרה לי הבנתי הכל. זה לא שינה. כבר הייתי פגועה, נטושה אפילו. כשבן רייס הגיח מולי בדיוק ברגע של חולשה, הייתי מוכנה לעשות הכל תמורת טיפת תשומת לב, אפילו חיבה."
"האכזבה הגדולה שלי באירוע הזה הייתה מעצמי. איך הסכמתי, איך הענקתי, ואפילו לא הבנתי שאינני מקבלת דבר בתמורה. נתתי את גופי, את נשמתי, את הווייתי כולה. חשפתי את כל כולי לצמד עיניים חמדניות, שרצו רק לספק רצון חולני של עצמן. אחר כך כעסתי נורא. על עצמי, אפילו בזתי לי. בהמשך הכעס מצא נתיבים אחרים. האשמתי את כולם, לא רק את השניים החמדניים ההם. האשמתי אפילו את הגנטיקה המשפחתית, שלא לדבר על ההיסטוריה שידעתי. היה לי קשה להתגבר על הכעס. גם אתן הרגשתן אותו, טמון עמוק בתוכי, מסרב לצאת לחופשי."
"רק היום התחלתי להבחין. רק עכשיו אני מבינה את הקשר בין הסוד ההוא שטמנתי עמוק בתוכי, להתנהגות שלי בפרשה הזו. רק עכשיו אני מרגישה שניתנה לי הזדמנות שנייה. באמצעות התהליך שאנחנו עוברות כאן אוכל להתפתח, לצמוח, להגיח למקום אחר, לחזור להיות אני במתכונת טובה יותר."
כשריטה סיימה לדבר השתררה דממה. זה היה כל כך עוצמתי, שכל מילה הייתה מיותרת. שילה נגשה לעברה, מושיטה את ידיה כדי לקלוט אותה אליהן. הן עמדו דמומות וחבוקות. כמה בנות מחו דמעה.

3

אט אט התגלו הסודות האחרים, שנחבאו עמוק, ואפילו ממעמקים שינו את חייהן. גל אדיר של רגש סחף אותן. גל ענק, מאיים, שבא מהמקומות החשוכים ביותר ורצה להרוס, הגיח בתחילה במלוא הכוח ואיים להשמיד, לתמיד. בתחילת דרכו הוא זעזע, אחר כך קצת נרגע ורק טלטל. הוא בא והלך, עלה והתרסק, ורק הקצף נותר עדות למסעו. אלא שלפתע, ממקום עלום, עדנה נעימה הצטרפה אליו, ובמקום להטיל את עצמו לעברן בכוח, הן חשו בשינוי מגעו. הוא שינה עוצמה, בוחר לעזור להן. את כל כוחותיו ניווט בעדינות לעברן, מוביל אותן בקלות לחוף מבטחים. כאילו משום מקום התגלתה דרך אחרת, מברכת. הסודות הקשים גיששו את דרכם למציאות חדשה, פתוחה ומאפשרת. לא עוד הסתרה מנוולת, לא עוד תחושת קורבנות מתפתלת. הסודות תבעו לגרש את החושך. הם רצו להתייצב שם בחזית, בגלוי, להתריס כנגד העולם כולו, להיאחז בגאון בקרקע המציאות.

4

"אבא שלי בגד באמא שלי מהיום שאני זוכרת את עצמי, מרגע שעמדתי על דעתי. אולי הייתי בת שלוש, אולי אפילו קטנה יותר. אני זוכרת מריבות תכופות. הן תמיד היו בבית, ריחפו באוויר, מחכות להתפרץ ברגע של חולשה. הוא תמיד עשה מה שעשה, היא תמיד ידעה ורבה, תובעת את עלבונה ולו לשעה קלה. היא ידעה שהוא לא יפסיק, הוא ידע שהוא לא רוצה. היא ידעה שהוא לא יוותר. זו החבילה, הייתה אומרת לעצמה. קחי או לכי. היא לא יכלה ללכת. היו לה שלושה ילדים קטנים ומשרה חלקית. היא רצתה לגדל אותם ברווחה, להעניק להם חיים טובים. את החיים האחרים, הקשים, הכירה מהבית. היא נשבעה שלילדיה היא תעניק חיים טובים יותר."
"ככל שגדלנו, המריבות עלו על פסים אלימים יותר. בהתחלה הוא היה מקלל אותה בשקט. אחר כך בקול רם. לבסוף בנוכחותינו. היא קפצה שפתיים והמשיכה. בהדרגה עזבה אותה האישה הנאה שהייתה, חשבה שאם תזניח את עצמה יעזוב. לפחות יהיו לה דמי מזונות. זה לא קרה. הוא עלה עוד מדרגה. בהתחלה שבר משהו, אחר כך היד נעה לעברה. בכל פעם שזה היה מתחיל, היא הייתה שולחת אותנו לחדר. היינו מגבירים את הטלוויזיה עד שזה היה נגמר. שהשכנים לא ישמעו. כל קול שנשמע משם צרב בבשרנו. כשהשקט היה משתרר, היינו מתחמקים מהחדר לראות את שבריו. לתמוך, לחבק. עם לחי אדומה או פנס בעין, הייתה אוספת אותנו לחיקה, מגוננת ובוכה. הוא היה עוזב לכמה שעות, חוזר שתוי, מטושטש, רגוע. היה נופל על המיטה בבגדיו. למחרת היה מנסה לפייס. "את סולחת לאבא?" היה מתחנן, וילדה קטנה הייתה מניעה את ראשה כאילו כן."
"כשהייתי בתיכון הוא עזב, לרווחת כולנו. אמא השכירה את הבית ועברה הכי רחוק שאפשר. באותו שלב חשבתי שחיינו ישתנו. זה היה לפני שהבנו שהם לא ישתנו לעולם. הלכתי ללמוד מדעי ההתנהגות, מקווה שזה יסייע להבין את מה שקרה. זה לא עזר, זה רק גרד את הפצע. הכאיב במיוחד. זה רק העלה מתהומות תמונות קשות, שחשבתי שהזמן ירחיקן. כשנתקלתי במודעה בקמפוס לקורס חוקרות נוער, ידעתי שזה הייעוד שלי. שנים רבות אני כאן. מקשיבה למילים קשות, מחבקת נערות תוהות ותועות, יודעת בדיוק מה הן חשות."
כולן הביטו בשילה. היא הייתה מכורבלת במקומה, משחררת מסע כבד מקרבה. הן ידעו שזו הפעם הראשונה שלה. גם היא הבינה שאיבדה שליטה. סוזנה נגשה אליה, מחבקת ומגוננת.

חלק שבעה עשר: הספר שלה

1

באותו סוף שבוע, כשישבו על המרפסת, סוזנה סיפרה לדיאנה הכל. את הסיפורים של הבנות, את האווירה שהייתה, את השדים שפרצו מהעומקים הדוויים של כולן: "הן ישבו שם שעות ארוכות. אחת אחת וסיפורה, מבינות למה התנהגו ללא שליטה, מדוע חיפשו כל כך תשומת לב. אחת סיפרה על אמא שהתמודדה עם מחלה קשה, השנייה על חבר שצרב את ליבה. כולן רצו קצת אנושיות, חמלה."
"חלקן באו מבתים טובים, חלקן מבתים הרוסים. אבל כולן כמהו לאותו דבר. לכולן, כמו לכולנו, היו סודות. כולן רצו אמפתיה. בכל פעם שמישהי סיפרה את הסיפור שלה, הן חיפשו בו את עצמן. הן הישוו את הסיפור האישי שלהן לסיפורה של האחרת. היו כאלה שנפגעו קשה במיוחד, היו כאלה שפחות. היו כאלה שהבינו מה עבר עליהן, היו כאלה שעדיין לא הפנימו באמת את מה שהתרחש בחייהן. אבל ההשפעה העצומה של כל סיפור איחדה אותן, הובילה אותן למקום אחר."
באותו ערב, כשסוזנה נפרדה ממנה, היה לה צורך עז לשוחח עם ג'סי. לראות איך היא מרגישה. לשחרר את הסודות הקשים שלה.
אבל כשג'סי חזרה עליזה ושמחה מסרט, ידעה שזה לא היה הזמן לעסוק בעניין. היא הייתה בטוחה שהשיחה הזו תגיע. היא רק לא ידעה מתי.

2

יום למחרת סוזנה חזרה לספר. היא הייתה חייבת להעלות על הכתב את מה ששמעה מהבנות. לכל אחת הקדישה עמוד. סיפרה את סיפורה. את הסיפור של שילה כתבה בסוף. הבינה שהרבה סיפורי חיים דומים גלומים בו. ביחסיה עם דיאנה לא נגעה. הם היו רגישים מדי, קרובים מדי. היא ידעה שגם יומם יגיע. כשכתבה, משהו בה השתחרר. מניסיונה חוותה שהכתיבה משחררת. בזכותה הגיעה למקומות שאחרים לא חוו. תמיד בחנה מה הסיפורים של אחרים עשו לה. פעם אפילו התייעצה עם חברה פסיכולוגית, שאמרה לה שהזהות העצמית שלנו מתפתחת גם תוך כדי חיקוי. ההתבוננות באחרים, החקירה שנלוותה אליהם, לחייהם, עיצבה במידה כלשהי את אישיותה. אחרי עשר שנים בעבודה כמו שלה, היא כבר לא הייתה אותה צעירה שהחלה לעבוד שם. לאורך החיים אנשים משתנים, חשבה. איש איש והנתיב שאליו מוליך אותו גורלו.

3

באותו יום ג'סי הייתה ספונה שעות ארוכות בחדרה. כשדיאנה רצתה להודיע לה על ארוחת הערב, היא דפקה קלות על הדלת. כשלא נשמע כל קול, סובבה את הידית, חשבה שנרדמה. מה שראתה שם ייחרט בליבה לעד.
ג'סי ישבה במרכז המיטה, שולחת מבט כואב לעברה. קופסת ממחטות נייר ניצבה לצידה וממחטות משומשות רבות מסביבה. פניה היו נפוחים מבכי. "אני מתגעגעת אליו" אמרה, ודיאנה הבינה באחת. קול חדש החל לפעפע בקרבה, שעד לאותו רגע לא היה שם. היא הבינה שהייתה אישה פגועה ולכן יכלה לנטוש את אביה של בתה בקלות יחסית. היא הבינה שידעה על מעלליו שנים רבות, ממתינה יום יום, שעה שעה, לרגע שייתפס. הפתגם המוכר "כל הסנדלרים הולכים יחף", היכה על מצחה בעוצמה. איך לא ראתה את בתה? איך לא הבינה שהייתה במקום שונה משלה? ג'סי הייתה ילדה שננטשה בחטף. אסון גדול נחת עליה בשנייה אחת והרס את חייה. העוצמה של חוויה כזו יכולה להרוס כל חלקה טובה, חשבה. ג'סי  כבר הייתה בגיל שהבינה במה חטא. היא גם הייתה בגיל בעייתי, שעוד הוסיף שמן למדורת העלבון. כנראה שהייתה בטראומה, למרות שלכאורה תפקדה.
על פי תמונת הסביבה והבעת פניה של בתה, דיאנה הבינה שבכתה שעות. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפה לבכי משמעותי כל כך של בתה. ג'סי נהגה לבכות לעתים רחוקות בלבד, וגם אז לרגעים מספר. דיאנה לא פחדה מדמעות, לאורך השנים למדה להתיידד איתן. קופסת ממחטות נייר הייתה מונחת דרך קבע על שולחן קטן בחדר העבודה שלה, לצד כורסת המטופלים. הדמעות משחררות, היה המוטו שלה. "הוצאת קיטור", היה הכינוי שהעניקה להן כשהיו מופיעות, עולות ומתפרצות. לאחר שהמשא הכבד הוסר מהלב, היא ידעה שהמטופל יהיה רגוע יותר.
אבל כאשר המציאות הקשה ניצבה לפתע לפתחה, כל כך קרובה אליה וכל כך עוצמתית, היא שכחה את הכינוי הלעגני משהו, ולראשונה מאז שהחלה לעבוד, התלבטה כיצד לנהוג. כאם, הנטייה הטבעית שלה הייתה לחבק את בתה. כבעלת מקצוע ידעה שעליה לאפשר את ההתפרצות, גם אם תכוון כלפיה. היא הייתה חייבת להקשיב לג'סי, לאפשר לה להתנקות מבפנים. משהו בחושיה אמר לה לעצור, להתיישב לצדה ולהמתין. היא ידעה שזו תהיה שיחה משמעותית, אולי הראשונה מאז שנעצר.
יד מנחמת הונחה על יד דואבת, נפש דוויה נקשרה בנפש הלומה, מכאוב במכאוב. אבל ככל שהדקות נקפו, נתיבים חדשים החלו להתגלות, ועמם הנץ שביב חדש של תקווה.  

4

ג'סי לא פגשה את אביה מאז שנעצר. הם עזבו במהירות את הבית למחרת ומאז לא שבה אליו. היא אפילו לא יכלה להיפרד. לא ממנו, לא מהחברות, מהשכנות, מהבית עצמו. בהודעה ברשת החברתית סיפרה על סבתה החולה, שמתגוררת רחוק. לאחר שלושה חודשים הודיעה שנשארת לצידה לצמיתות. העולם שהשאירה מאחור הלך והיטשטש.
לעומת זאת, דמות אביה לא שינתה צורה. היא נצבה בירכתי לבה בגאון, תובעת עלבון אבהות שנעלמה. היא לא יכלה לשכוח אותו. היו ימים שהייתה מתבוננת באלבומי התמונות, מנסה לשחזר אירועים שחוו ביחד. היו ימים שהייתה מדמיינת שיחזור וייסעו יחדיו לטיול גדול. היא ידעה שזה לא יקרה. היא ידעה שקיבל שנים רבות בפנים. מאידך, היא ידעה שמהכלא אפשר לשלוח מכתבים. היא לא קיבלה אפילו אחד. אולי שלח ואמה לא נתנה לה אותם? היא אפילו לא העזה לשאול, בטח שלא לבקש ממנה שתיקח אותה אליו.
משהו נוסף טרד דרך קבע את זיכרונה. היא לא הצליחה לזכור את פניו בשלמותם. היא זכרה רק חלקים: צורת השפתיים הצרות, הקפדניות, נקודת החן על הלחי השמאלית, שן קדמית בלסת התחתונה, שטיפסה קמעה על שכנתה. פעם אפילו העזה להתפלל, מפנה פניה כלפי השמיים, מתחננת ליושב במרומים שיראה לה את פניו בחלום, שיגיח לשנייה. זה לא קרה.
ככל שחלף הזמן, הריחוק ממנו התנחל דרך קבע בנשמתה, כפולש לא חוקי לדירה לא לו. הבדידות שלה גברה. הכעס, שחשבה שיפחת עם הזמן, הלך והתעבה, תובע כוחות שפעם הופנו למשובות נעורים. לפעמים הייתה מנסה להתעמת אתו, אלא שאז היו עולות שאלות שלא היו עליהן תשובות: למה? מדוע דווקא לה? במה חטאה? לאחריהן הייתה נותרת נבוכה ומותשת. היא הבינה שמה שהציק לה במיוחד היו המעשים שיוחסו לו. הם פגעו בה מכל היבט אפשרי. היא חשבה על עצמה, מה זה היה עושה לה אילו הייתה במקום הבנות ההן, וצמרמורת עזה הייתה מטלטלת את הגו.  
באותו יום, כשהתעוררה לקראת הצהריים, נוכחה שהיא לבד בבית. בפתק שהיה מונח על הדלפק, אמה כתבה שיצאה עם הבנים לקניות ואחר כך תקפוץ להוריה. יום ארוך ובודד נמתח לפניה. חברות עדיין לא היו בנמצא. כשפתחה את הטלוויזיה, בדיוק על מבזק החדשות, הבחינה בזווית העין בגבר בסרבל אסירים מוכנס לניידת משטרה. זה לא היה אביה, אבל יכול היה להיות. התמונה ליוותה אותה לאורך כל היום. היא הייתה איתה כשגלשה ברשת, כשניסתה לקרוא, כששוחחה עם סבתה בטלפון. הוא היה נוכח שם. נוכח נפקד. היא הייתה שם אתו. היא לא ניסתה לדחוק אותו הצידה, מרגישה שזו עוד התנסות שעליה לעבד. לפתע הבחינה בדמעות שמאיימות להתפרץ. הן שהו בקרבה זמן ארוך, מתרבות ומתעבות, מתדפקות בעוצמה על קירות ליבה. לשנייה אחת, כשהרפתה, הן בחרו לצאת לדרכן ולא פסקו שעות רבות.

5

הן באו בגלים, עולות ונסוגות. לעיתים תבעו הפסקות קצרות, מאפשרות לה קצת לנשום. באחד הרגעים הללו, באחת ההפסקות, פנתה לגלוש באלבום הדיגיטלי, לחפש תמונה של שניהם, להדפיס אותה ולהחביא במגירה. היא רצתה אותו קרוב. שתוכל לשלוף את התמונה ולהתבונן ברגע מאושר מהעבר. היא מצאה כמה והתלבטה. הוא באמת היה הרבה בסביבתה: שיחק איתה בחצר, לימד אותה לרכב על אופניים, ואפילו להשחיל מרשמלו על שיפוד כדי לצלות מעל למדורה. ככל שהתמונות גילו יותר מעברה, הרעד גבר. הדמעות חזרו, שוטפות בעוצמה אדירה. תחושת אין אונים הרימה ראש. מחשבות אחרות התנחלו בחשאי: מה הוא עושה עכשיו? איך הוא מרגיש? האם הוא חושב עליה? מתגעגע? האם יש לו תמונה שלה? היא תארה לעצמה שאין לו טלפון נייד, אחרת כבר היה יוצר קשר. היא ידעה שהיא רוצה לראות אותו. הבכי גבר ככל שהבינה שזה יהיה בלתי אפשרי, והתובנה שלא תראה אותו לעד, עשתה את שלה. אמה לא תסכים, תדחה אותה בתירוצים שונים, בעיקר תגיד שלא לוקחים ילדים לבית כלא. אבל היא כבר לא הייתה ילדה.

6

כששמעה את צעדיה קרבים, סובבה את המפתח לקראתה וחזרה לשבת על המיטה. שתראה אותה. שתבין מה עובר עליה. ידעה שאולי כך תשכנע אותה, ללא מילים, מבלי להתעמת.
הבעת פניה כשהתבוננה בה, הוכיחה לעצמה שצדקה. נראה לאן זה יוביל אותי מכאן, חשבה. אולי האפשרות ליצור אתו קשר תבוא ממנה.
אמה הייתה אובדת עצות. בהתחלה בהתה בה, אחר כך הצטרפה אליה והתיישבה על המיטה. ג'סי הרגישה שהמתינה, לא ידעה בדיוק למה. רק לאחר כמה דקות הניחה יד על ידה. אחר כך חיבקה אותה. היא ידעה שאמה אישה רגישה, היא לא ידעה עד כמה. לאורך כל התקופה ההיא הבחינה במאמצים שעשתה. היא באמת טיפלה בהם היטב, מתאמצת להסתיר את תחושותיה. אביה לא עלה בשיחות, כאילו הרחיקה אותו מהם בכוונה. היא שאפה לטשטש את דמותו, כדי שיכאב להם פחות. לבנים הוא פשוט נעלם. היא, מאידך, חשבה עליו כל הזמן. הוא היה ונותר, נמצא לא נמצא, וזה כאב במיוחד, צורב בנשמתה.
היא חיקתה את התנהגות האם, מתפקדת ושותקת. יחדיו שתקו זמן ארוך. גם ברגעים האחרונים, כשהאמת התגלתה במערומיה, השקט נכח במלוא עוצמתו. הוא היה חזק יותר מכל מילה, אילו נאמרה.
אמה הייתה אישה מעשית, גם את זה ידעה. "נחשוב מה לעשות," הפטירה כלפיה ברוך.
רווח לה. היא השיגה את מבוקשה.

7

את המכתב הראשון לא תשכח לעולם. היא לא ידעה כיצד להתחיל אותו, כתבה ומחקה פעמים רבות. היא לא רצתה שיהיה סוג של דיווח. היא רצתה להעביר את תחושותיה, לתאר את חייה, לשמוע על חייו. לבסוף כתבה את האמת. סיפרה על החודשים בלעדיו, על דמותו, שלא משה מזיכרונה, על השעות הארוכות מול אלבומי התמונות. לקח לה הרבה זמן לגרום לאמה להבין שהיא רוצה להיות אתו בקשר. האם יהיה מוכן לכתוב לה?
אחת לשבועיים הגיע מכתב. האב שהתגלה לה שם לא היה האב שהכירה. אבל הוא היה אבא במלוא מובן המילה. מתעניין, רוצה להיות מעורב בחייה. אף מילה על מעשיו לא נכתבה, אפילו לא ברמז. היא לא מצאה שום התנצלות על הפגיעה בה. גם הוא רצה למחוק את העבר. ליצור משהו חדש מפה והלאה. רק במכתב השישי כתב על אפשרות לבקר. הוא סיפר שיש ביקורים והיה רוצה לראות אותה. האם תסכים לבקר אותו? האם אמה תוכל לקחת אותה? האם לא תתנגד?

8

הכלא היה במרחק כמה שעות נסיעה. הן נדדו דרומה לחיים חדשים. הכלא היה צפונה ממקום מגוריהם הקודם. הפגישה נקבעה לשעת צהרים. הן היו צריכות לצאת מוקדם בבוקר. אמה החליטה לצאת יום קודם ולישון במוטל דרכים, כדי לאפשר לה לישון עד מאוחר בבוקר, כמו שהייתה רגילה. לקראת הביקור קנתה חולצה חדשה. מאז שעזבו לא עשתה זאת. היא זכרה שבחרה את הג'ינס הטובים, הקפידה לנעול את הסניקרס האחרונים שרכשה. נראה היה לה שגם אמה הקפידה להיראות היטב: היא הלכה למספרה ומרחה לק על ציפורניה.
כשנכנסו לאולם הגדול והתיישבו בתא שרק מחיצה שקופה הפרידה ביניהם, הוא הופיע לפתע והתיישב מולן. בשנייה שראתה אותו, התכווצה. היא לא ידעה שזה מה שתחוש, למרות שאמה ניסתה להכין אותה. היא אפילו לקחה אותה לשיחה, מעודדת אותה לדמיין את הרגע שתראה אותו. היא ביקשה ממנה לומר למה היא מצפה מהפגישה ואפילו כיצד היא מתכננת לטפל בעצמה לאחריה. בזמן ההוא אמה הייתה זו שחיפשה את התשובות. היא, מאידך, רק רצתה לראותו. תהויות פסיכולוגיות הטרידו אותה פחות.

9

השנייה הראשונה הייתה מזעזעת: הוא נראה נורא. איש זקן ניצב לפניה. הוא רזה מאוד. משהו שפוף נלווה לצורת גופו. האב הגאה שזכרה, האיש התמיר, הבטוח בעצמו, היה קטן בכמה מידות. "כמו בלון שיצא ממנו האוויר", זכרה ביטוי שגור. הוא התבונן בה לשנייה והשפיל את עיניו. לברכת השלום שהפריח לעברן, נלווה רעד לא מוכר בקולו. כשניסתה לחייך לעברו, עווית קלה הצטרפה למבטה. חדוות המפגש, שכל כך ציפתה לו, לא הייתה כלל בנמצא. את מקום תחושת השמחה, שהייתה בטוחה שתשרור ביניהם, תפסה מבוכה עצומה. כל מה שתיארה לעצמה שיהיה שם, נעלם כאיננו. המילים נטשו אותה. הספונטניות שאפיינה אותה חמקה ונעלמה.
הוא ניסה לעודד. לחלל האוויר נזרקו שאלות בנאליות: "מה שלומך? איך את מסתדרת? יש לך חברים בבית החדש?" היא השיבה בקצרה. מעבר לדיווח לאקוני על חיים אחרים, לא היה לה מה לומר. בעיקר חשבה איך לקמץ בתיאור העולם שבחוץ, כדי לא לפגוע בו.
היא ציפתה שיספר מה עובר עליו. הוא ברר מילים בקפידה, כדי לא להכביד עליה. הדיווח שלו נבנה מאמירות קצרות כשלה: "אני בסדר. מסתגל לחיים כאן. סדר היום קבוע, מלא פעילות. הוא כולל אפילו עבודת שיקום, שבאמצעותה אני מרוויח קצת כסף."
השתיקה האיוולת המתינה בלאט מעבר לפינה. כשהתקבעה, הייתה כבדה במיוחד.
הוא ניסה לחייך לעברה.
העווית נדדה הלוך ושוב – מפניה לפניו.
הזמן הקצר נשף בעורפו. הוא כבר היה רגיל לסדר יום מדוד. הוא היפנה את מבטו לאמה, שישבה לצדה בראש מושפל, דוממת. "אני מצטער," אמר. היא הנהנה בראשה, אפילו לא יכלה להרים אליו את מבטה.
הסוהר, שנעמד לפתע מאחוריו, קטע את המבוכה. הוא קם במהירות, מתנצל על הפגישה הקצרה. היא שלחה יד מגששת קדימה. כל כך רצתה לחוש את מגעו. היא ידעה שבכלא זה אסור, אבל כל כך רצתה. זה לא קרה. בחטף סובב לעברן את הגב ופסע הלאה, כשסוהר לצידו.
הן קמו בעקבותיו.
אמה חיבקה אותה. היא חשה בידה הרועדת על כתפה. 
הדרך חזרה הייתה שקטה במיוחד. הן כמעט ולא דברו. כל אחת הייתה שקועה במחשבותיה. בדרך עשו הפסקה לארוחת ערב במסעדת דרכים כפרית. נראה שאמה הכירה את המקום, כי המליצה לה על מנת הבית, שהייתה טובה במיוחד. זה היה הדבר הטוב היחיד באותו יום. כל השאר, היה גרוע במיוחד.

חלק שמונה עשר: האישור

1

כשדיאנה ביקשה ממנה להצטרף למפגש הבנות, חשבה בשנייה הראשונה שלא שמעה היטב. כשהגניבה אליה מבט וראתה את הצדודית ההחלטית, את הסנטר שנטה קדימה, הבינה.
כהרגלן ישבו לפטפט לאחר ארוחת הערב. הילדים התפזרו לחדרים והן יצאו למרפסת. השמש נטתה לשקוע, והאוויר היה מלא קולות של צרצרים, שברכו זה את זה בברכת לילה טוב. לחניה שממול נכנסה מכונית חדשה, לא מוכרת, והן התבוננו בה בסקרנות. הממטרות החלו להשקות ורעש הטרטור הלוחש שלהן נמהל ברעש הצרצרים. כיסא הנדנדה שהתנענעה עליו חרק קצת, רומז לה על עודף משקל שהחלה לצבור. על השולחן הקטן שביניהן היו מונחות שתי כוסות עגלגלות, עם הקוקטייל שאהבו. היא הרגישה שהיא חייבת לגימה ארוכה. המשקה חרך את גרונה כמו המשפט האחרון. היא הגניבה מבט לעברה, מחשבת את דרכה מעתה ואילך. האם זה יהיה נכון? מה שילה תאמר? מה יגידו הבנות? כיצד מעלים בקשה בלתי אפשרית כזו בכלל?
כדרכה החליטה להיות ישירה, לבדוק את תחושותיה של חברתה.
"מאיפה זה בא?" ירתה לעברה בספונטניות, ללא כל הקדמה. דיאנה כבר הכירה את הישירות שלה. בשיחותיהן העריכה את התכונה הזו, כשסירבה ללכת סחור סחור, גם כשהיו אבני נגף בולטות בשטח. הפעם היא הייתה חדה מדי, אפילו פוצעת.
דיאנה ניערה את הרעמה, כך נהגה כשהיה לה משהו חשוב לומר. השיער, ששילח את קווצותיו לחלל, כאילו התריע בפני העולם על נחרצות בעליו. "הביקור," נשמעה מילה אחת בלבד, שהותירה אותו ניצב כשורת סימני קריאה.
סוזנה קלטה והפנימה. סימני השאלה הורידו ראש.

2

במשך שעה ארוכה דיאנה שטחה בפניה את רגשותיה. היא סיפרה מה חשה כשראתה אותו, איך כל מה שדמיינה לפני כן היה שונה לחלוטין, איך אינה מפסיקה לחשוב עליו מהרגע ההוא. היא נגעה גם בג'סי. סיפרה על מפגש הדמעות שקדם לכל, על התחושות הקשות שהיו לג'סי לאחריו. "פתאום הבנתי יותר את הבנות, אבל בעיקר הבנתי שהן תופסות אותו כמפלצת. גם אני חשבתי כך, עד שראיתי אותו. בפעם הראשונה בחיי עמדתי מול אדם שמתפלל מדי יום למותו."
"הייתי רוצה שיראו אותי. אינני יודעת למה. אולי כדי להראות להן צד פגוע נוסף. אולי כדי שיבינו שיש מאחורי הסיפור הזה גם משפחה שעולמה חרב. אולי כדי להראות להן שהוא לא שייך רק להן ולו."
"ואולי," המשיכה לאחר שנייה, "אולי ברצוני להכיר אותן כיוון שאנחנו שותפות לאותו מסע קשה ואיום. ואפילו, אולי כדי להראות להן, שלמרות שחיי התמוטטו, מצאתי לנכון להתרומם מעפר, להתנער ממנו ולצאת לדרך אחרת."

3

שילה סרבה כששמעה על ההצעה של דיאנה. היא הנידה את ראשה נחרצות: "גם ככה קשה להן, בשביל מה להוסיף שמן למדורה? האם הן צריכות להזדהות איתה? לחבק אותה? לרחם עליה? אולי יש כאלה שמאשימות אותה? אולי יש כאלה שחושבות שהיא ידעה משהו, אולי הרגישה בחושיה ולא ניסתה למנוע את המתרחש?"
"דיאנה גם לא פרטה מה תגיד לבנות. היא סומכת על יכולותיה המקצועיות כדי שהשיחה תשפיע עליהן לטובה. ואם לא? אם תעורר שדים מתרדמתם?"
כשסוזנה הטילה לפתחה של דיאנה את סירובה של שילה ופרטה את תגובתה, היא ידעה ששילה צודקת. למרות זאת הרגישה שלא תוכל לחיות בשלום עם הסירוב הזה. היא פנתה שוב לסוזנה, שפנתה שוב לשילה ושוב נתקלה בסירוב: "בשביל מה?" שילה נשמעה נחרצת. "לא זכור לי שאי פעם עמדתי בפני בקשה כזו. לאחר התהליך שהבנות עוברות כאן, בתמיכת הקבוצה, תצטרך כל אחת מהן לבסוף להתמודד לבד. האם דמותה של האישה הפגועה, שתעמוד לנגד עיניהן, תוכל לעזור במשהו?"
היא שינתה זווית ראיה. "ועוד משהו: האם הסיטואציה שבה דיאנה תעמוד מול כל אחת מהבנות שבעלה אנס תעזור לה עצמה? נראה שדיאנה עומדת לצעוד בנתיב מסוכן גם לה. בשביל מה זה טוב?"

4

סוזנה לא הכירה מספיק את דיאנה. לאורך החיים, כשנתקלה במכשול, אף פעם לא נכנעה מיד בהתחלה. היא תמיד נתנה לאירוע לשקוע, ואחר כך חשבה כיצד לעקוף אותו. כך נהגה לגבי עצמה, כך לגבי מטופליה. כך לימדה את כל מי שהיה מוכן להקשיב לה. רק חבל שבעלה הסתיר ממנה את הבעיה שלו. היא הייתה מלמדת אותו איך לעקוף גם אותה. "כל הסנדלרים הולכים יחפים", נהגה לומר לעצמה כשדמותו העלובה כאסיר הצטיירה לנגד עיניה.
כששילה ענתה לנייד שלה, היא נדהמה לשמוע את דיאנה מהצד השני. "אני מתנצלת," היא באמת התנצלה, מעומק הלב. "לא תכננתי להתקשר אחרי שקיבלתי פעמיים תשובה שלילית. אבל בכל זאת אני חושבת שאוכל לתרום למצב הנפשי של הבנות." כששילה הקשיבה לקולה, היא שמה לב שמשהו בתוכה מתרכך. "האם תוכלי לתאר בפני את הפגישה? מה תגידי לבנות? מה יקרה אם הן תעזובנה בכעס את המקום?"
"הן לא מכירות אותי. תציגי אותי כפסיכולוגית קלינית, שעברה משבר אישי קשה בחייה," דיאנה ביקשה. "אני כבר אעשה את כל השאר. בשיחה הראשונה לא אחשוף את עצמי. רק לאחר שייבנה בינינו אמון, אומר להן מי אני. אם ארגיש שזה לא קורה, אעזוב מיד."

5

שילה לא יכלה לקבל החלטה קשה כל כך. היא פנתה לפסיכולוגית שמעליה. הפסיכולוגית ביקשה לפגוש את דיאנה.
בפגישה דיאנה העלתה נושא שלא עלה עדיין בשיחות עם הבנות. "אני מבקשת לדבר איתן על חמלה." הפסיכולוגית בהתה בה, מבולבלת, אבל לא אמרה מילה. היא רצתה להקשיב.
"זה עלה אצלי לראשונה כשביקרתי את בעלי לשעבר בכלא. כשהוא נתפס, נשבעתי שלא אראה אותו יותר לעולם. הכעס בער בעצמותיי. הבושה שזה קרה דווקא לי, לבעלת מקצוע שעוסקת בנפש האדם, הובילה אותי למסקנה שזה יכול לקרות לכל אחד."
"במשך שנים הייתה לי תחושה עמומה שמשהו לא בסדר אתו," דיאנה תארה את הפרשה שטלטלה את חייה. היא לא חסה על עצמה: "הבנתי משהו, אבל טאטאתי את תחושותיי אל מתחת לשטיח. התביישתי להביט לאמת בעיניים. התביישתי מעצמי. כשהפרשה התפוצצה, ידעתי שכל הזמן ידעתי."
במהלך דבריה קולה השתנה, מתאים את עוצמתו למילים. הוא נשמע קורקטי בדיווח האינפורמטיבי, נמוך עד ללחישה כשפרץ מעמקי הלב. הפסיכולוגית הייתה בטוחה שזו הפעם הראשונה שהיא שופכת את ליבה.
"כשנתפס, הייתי המומה מהתחושות שחוויתי. הן היו גם תוצר של מעשיו וגם של הפגיעה בי. נשברתי לרסיסים. על פניו תפקדתי. התחלתי לחיות חיים חדשים עם הילדים, אלא שבפועל, למרות השקט החיצוני, מתחת לפני השטח, הלבה בעבעה. הבחנתי בה לפתע, במשבר שבתי חוותה."
דיאנה הפסיקה לדבר. ככל הנראה, המשבר של בתה פגע בה יותר מכל. "כשנתקלתי בהר הגעש המתפרץ, הבנתי שהלבה הרותחת עלולה להטביע אותנו אם לא אעשה מעשה. אז גם הבנתי עד כמה טעיתי: היה לי נוח למחוק אותו מחיי. בי הוא פגע נורא. גם כאישה, גם כאם ילדיו. אבל הייתי כל כך עסוקה בעצמי, שלא הצלחתי להיות מספיק קשובה לילדיי. היה לי ברור שההיעלמות הפתאומית שלו מחייהם הותירה חור גדול בליבם. אבל ניחמתי את עצמי שהבנים צעירים ולא הבינו בדיוק מה אביהם עשה. הם רק ידעו שהוא עשה משהו לא טוב ונענש. ג'סי, לעומתם, הבינה הכל. לקחתי אותה לטיפול. הוא הקל קמעה, אבל לא הצליח להביא מזור לנשמתה הפגועה. היא לא יכלה לדמיין לעצמה נתיב אחר, עתיד טוב יותר."
"כשהיא ביקשה לראות אותו, לקחתי אותה אליו. החלטתי שאינני רוצה לראות אותו, ואלווה אותה עד לחדר המבקרים. אחר כך תצטרך להתמודד לבד. זה לא קרה. כשהדלת נפתחה, מצאתי את עצמי נותנת לה יד. הלכנו יחדיו למקום שהורו לנו. כשראינו אותו חיבקתי אותה חזק. זה היה מחזה נורא. הוא הזדקן בעשרים שנה. ראיתי לפני אדם שאם היה לו אומץ היה מתאבד. בלעדיו הוא הפך למת מהלך בחייו. אני בטוחה שגורלו מר ממוות."
"לאחר ההלם הראשוני, ג'סי ואני שוחחנו ארוכות. דיברנו על חייו שנהרסו, על החיים שחי ברגע שהתחיל עם המעשים שעשה. ניסינו לנתח את נשמתו, את הדחפים שלו – מהיכן הגיחו, ומדוע לא יכול היה לעמוד בפיתוי. ג'סי אפילו שאלה שאלה חכמה: איך איש חינוך, שאמור להשפיע לטובה על סביבתו, אינו מסוגל להשפיע טוב על עצמו."
"השיחה הראשונה הוליכה לשיחות נוספות. היינו יושבות שעות ומדברות, בדרך כלל לאחר שהבנים שכבו לישון. שתינו עברנו הזדככות נפשית. הרגשנו שהנטל הופך לקל יותר. באחת השיחות ג'סי שאלה אותי אם הייתי מסוגל לסלוח לו. אינטואיטיבית רציתי להשיב בשלילה. אלא שבמקום זאת שאלתי אותה למה היא מתכוונת במושג סליחה. ניהלנו דיון ארוך עד שהגענו לאיזושהי מסקנה. תוך כדי, הרגשתי משהו שעולה בי, שלא היה שם קודם. ידעתי שאם הוא היה משתף אותי בכאב העצום שהיה בקרבו, הייתי מסוגלת לעזור לו. אם זה כך, אמרתי לעצמי, סימן שיש לי מסוגלות לסלוח, אפילו אמפתיה למצבו. הבנתי שאם זה היה בשליטתו, הוא היה מעדיף לחיות אחרת. אלא שהוא היה עבד ליצר. למשהו שהיה חזק ממנו."
"ואז ניהלנו שיחה על יצרים, על רצונות עצומים שאנחנו חשים, והתחלנו לרחם עליו שזה היה גורלו. גורל אכזר שהתלבש על אדם חדל אישים ולא הירפה ממנו. שתינו התחלנו לחוש סוג של אמפתיה כלפיו. לא כלפי המעשים שעשה, אלא כלפי חוסר היכולת שלו להתנגד למעשים אלו, שתבעו ממנו להתאכזר לנערות צעירות, מבלי לתת את הדעת עליהן."

6

הפסיכולוגית הקשיבה לדיאנה. היא התבוננה בה כשדברה, מבחינה באצבעותיה הקפוצות, בקול הלוחש בהתחלה, ובטון הדיבור הנחוש בהמשך. דיאנה דיברה בגלוי וברהיטות, שמה את הסיפור על השולחן, מבלי לנסות לעגל פינות. הפסיכולוגית התרשמה. רק לקראת הדקות האחרונות החלה להבין לאן היא חותרת. היא רצתה ללמד את הבנות חמלה מהי.
"כדי לחיות עם פצע מוגלתי צריך לנקז את המוגלה," דיאנה הטילה לפתחה דימוי לא קל. "הפצע יהיה שם ולעולם לא יתרפא. אבל אם לא יטפלו בו, הוא תמיד יפריש מוגלה. ברגעים קשים בחיים הוא עלול לגדול ולהציק, ואפילו יהיה זקוק לסכין המנתחים. מאידך, אם ייבשו את המוגלה ולא יתנו לה לבעבע יותר, הפצע יתכווץ מאליו."
דיאנה רצתה לשלוח אותן לחיים עם פצע יבש.
את זה רק היא יכלה לעשות.
השיחה בין דיאנה לפסיכולוגית הייתה ארוכה משחשבה. היא סימנה חצי שעה ביומן, והשיחה התארכה הרבה מעבר. לאחריה, הפסיכולוגית ביקשה להתייעץ עם ראש אגף פסיכולוגיה של שירות בתי הסוהר. דיאנה תיאלץ להמתין. גם שילה וסוזנה. בעיקר הבנות.

7

מעולם לא ניצבה בקשה שכזו על שולחנה. היא קראה הלוך וחזור את המילים שקפצו אליה מתוך המייל. "אשת אסיר, שמרצה עונש חמור על אונס שמונה בנות, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מבקשת להופיע בפני הבנות שנפגעו ממנו בקבוצת התמיכה שבה הן משתתפות. מטרתה לשנות את נקודת המבט שלהן. להציג בפניהן נקודת מבט אחרת. ללמד אותן חמלה מהי."
אריקה קראה את ההודעה שוב ושוב. בהתחלה יצאו הקוצים: למה לא, ומה פתאום, ומה יקרה אם זה יתפרסם? אולי משרתה תהיה בסכנה? אחר כך עלו והתייצבו קולות אחרים: הפסיכולוגית ההיא לא הייתה מעלה את הרעיון על בדל דעתה אם לא הייתה עוברת תהליך, אם לא הייתה חושבת שהיא מסוגלת, אם לא הייתה מתארת לעצמה שהיא יכולה לתרום לבנות.
היא הסתקרנה.
בפעם הראשונה לאורך הקריירה שלה, ביקשה לפנות עבורה זמן ביומן כדי לפגוש אשת אסיר.

8

החדר היה חלק מלשכה מכובדת למדי. שתי מזכירות ישבו בחדר הקדמי. במבואה קטנה, ליד דלת הכניסה אליו, נצבו שתי כורסאות ישיבה, וביניהן שולחן קטן ועליו כמה עלונים של מגזין המשטרה. דיאנה התבקשה להמתין שם עד שהמפקדת תתפנה. רבע שעה לאחר מכן מצאה את עצמה מולה.
כשדיאנה נכנסה לחדרה, אריקה שוחחה בטלפון. דיאנה, מעשית כהרגלה, שלחה מבטים לסביבתה. החדר היה נחמד למראה. אריקה ישבה מאחורי שולחן משרדי גדול. ערימה של תיקים הייתה מונחת בצידו האחד. מסך מחשב גדול ומקלדת – בצידו השני. האור מהחלון שמאחוריה האיר את פני היושבים מולה, מאפשר לה להתבונן ארוכות בקשת אינסופית של תגובות.
לאחר מכן התעכבה על פניה של אריקה, אומרת לעצמה שהיא אישה נחמדה למדי. כשפנתה אליה בחיוך, כבר הרגישה טוב יותר. השיחה ממש לא התנהלה כמו שדמיינה לעצמה. היא הייתה בטוחה שתצטרך לספר את הסיפור שלה, להבהיר למה היא רוצה לפגוש את הבנות ובעיקר לשכנע כשתיתקל בתשובה שלילית. היא לא הייתה מוכנה לשאלה שנזרקה לעברה: "נגיד שאת הפסיכולוגית הראשית של המשטרה. נגיד שאני מפקד המשטרה. תסבירי לי מדוע עלי לאשר לך לעשות את מה שאת מבקשת."
דיאנה לא היססה לשנייה. היא גייסה את כל יכולותיה, יודעת שהיא ברגע מכריע. כמו תמיד, חיצי המלל המדויקים שירתה, פגעו בול במטרה.
לאחר כשעה דיאנה עזבה את המפקדה והבקשה המאושרת בתיקה. לא נותר לה אלא לקבוע עם שילה והבנות את הפגישה הראשונה.

חלק תשעה עשר: ההכנות

1

דיאנה הייתה בחורה יסודית. בכל נושא שעסקה ירדה לפרטי פרטים. היא התכוננה ארוכות למפגש עם הבנות: היא קראה חומר מקצועי על אנסים, פדופילים ואפילו על מציצנים. היא חיפשה מידע על מבנה האישיות שלהם, על אלימות סמויה וגלויה, על יצרים ומהיכן הם מגיחים. היא למדה על מנגנוני דחייה והדחקה, על סיפוקים, ועל חוסר היכולת להתנגד להם. היא התעמקה בתכונות קיצוניות כמו נרקסיזם ואלימות לסוגיה. היא ידעה על הקשר בין סביבה קשה וילדות עשוקה, אבל מעולם לא עסקה באדם שגדל בסביבה נורמטיבית והפך למפלצת.  
היא למדה על אופי האדם יותר משלמדה אי פעם.
לאחר כשבועיים התקשרה לשילה, מבקשת להתבונן בסרטון של הבנות במהלך פגישת קבוצה. הייתה רק ההקלטה הראשונה, זו ששילה ביקשה בתחילת הדרך. זה היה חומר חסוי. למרות זאת, שילה הרגישה שהיא חייבת להראות לה אותו.
המפגש הבא בין שילה לדיאנה כבר היה קל יותר לשילה, וקשה מאוד לדיאנה. למרות שהשטח היה מוכר לה, היא חשה כמי שפוסעת יחפה בשדה קוצים.
כשהתבוננה לראשונה בקבוצת הבנות, שאלה את עצמה למה דווקא הן. בהתחלה חיפשה מכנה משותף. כאשר לא מצאה אותו, רק רצתה להתבונן בבחירות של בעלה, מבלי לתת כותרות או לחפש מאפיינים. היא הבינה שפעלה מתוך היותה אישה, אשתו. הקנאה הרימה ראש, מתנחלת בנשמתה. נשים אחרות גזלו ממנה משהו שהיה שלה. הזעם טלטל אותה. אשת המקצוע נעלמה ואשה תובענית תפסה את מקומה. "אני חווה בגידה," אמרה בקול לשילה.
וזו לא הייתה בגידה אחת. שמונה בגידות בבת אחת, אפילו לה היה קשה להכיל. לאחר מספר דקות התנצלה וביקשה לעזוב. שילה הבינה לליבה.
לאחר כשבוע חזרה לשילה, מבקשת לראות שוב את הסרטון ההוא. הפעם הגיחה למולה דיאנה אחרת. נוקשה יותר, חזקה. משהו, שלא היה שם קודם, נלווה למבטה; התרסה אולי? שילה ניסתה להגדיר במילים את מה שראתה; דיאנה שאפה להתעמת עם העולם. היא כאילו העמידה את גורלה מול עיניה ורצתה לחבוט בו, עד שיתמוטט ויתחנן שתפסיק. עד שתוכל להתבונן בו בעיניים ולגרש אותו מנבכי נשמתה.
גם זו לא הייתה פגישה קלה. דיאנה ישבה דמומה, מתבוננת בבנות לאורך כל הסרטון. שילה התבוננה יחד איתה, מצפה לתגובה. אשת ברזל, שילה זכרה שחשבה לעצמה. איזה עוצמות. איזו יכולת.
שילה נתקלה בהרבה פסיכולוגים לאורך הדרך. אף פעם לא נתקלה באישה כזו.
לרגע העלתה במחשבתה שאם דיאנה תיתקל בבנות אולי תוותר, אלא שהיא לא הכירה את דיאנה. היא לא הייתה מהזן של הפסיכולוגים שפנו לתחום הטיפולי כי היו זקוקים לטיפול בעצמם. היא באה ממקום אחר; מיכולת מקצועית נדירה, מנתינה אינסופית ומגורל קשה, שהבינה שכמו שהוא היה הגורל של בעלה, הוא היה גם שלה. בשונה ממנו, היא בחרה להיאבק בו, עד שייכנע וייעלם.

2

סוזנה הגיעה לסוף השבוע. הן ישבו במרפסת, לוגמות יין חם עם חתיכות פרי, נהנות מהרגעים האחרונים של היום שנטה לגווע. הבנים שיחקו במשחק מחשב בסלון, ג'סי הייתה ספונה בחדרה. הן ידעו שלפניהן דקות ארוכות של שקט.
דיאנה נעצה עיניים באופק. "עברתי תהליך מטלטל," פתחה ישירות. "התכוננתי לפגישה עם הבנות. הרגשתי כמו ברכבת הרים; עולה ונוסקת מעלה במהירות, מבועתת מהתרסקות איומה בדרך מטה. לא העליתי בדעתי שהתהליך יהיה הרסני ובונה גם יחד. אני מרגישה כמו לאחר תאונה קשה. מאידך, הרצון לעזור לבנות מתגבר עוד יותר, פושט ומשנה צורה, מתבהר ומתחדד, מתפתח ומתגבש. זכיתי בעבר להכיר את הצד הזה באישיותי. רק עכשיו הבנתי עד כמה הוא עוצמתי. אני חושבת שהשילוב של הבית התומך שגדלתי בו עם היכולת לאתגר את עצמי, חברו יחדיו כדי להוביל אותי בדרך זו."
"למרבה הפלא, אני מרגישה כאילו שהאירוע הזה מגדיל אותי. אני לא אותו אדם שהייתי קודם. אני בעלת קומה זקופה יותר, ראייה ממוקדת יותר, קשב עוצמתי יותר ואמפתיה אינסופית. אני מוכנה לומר שאני אפילו שמחה יותר. אולי המשא עדיין שם, אבל המשאית שהוא מונח עליה, יכולה להסיע אותו לאן שירצה. היא נוסעת מהר יותר, מדלגת על המשוכות שבדרך בזריזות ובקלות, אפילו מגביהה את עצמה מעליהן."
סוזנה שמחה בשמחתה של דיאנה. הכובד שחשה עד כה כשדיברה, כאילו פינה את מקומו לתחושה חדשה. דיאנה נשמעה קלילה יותר, כמו שתיארה. עכשיו תצטרך להתמודד עם המשימה הקשה ביותר שניצבה בפניה.

3

כחודשיים חלפו מהביקור ההוא. ג'סי קיבלה מכתבים והשיבה עליהם. היא שמרה את כולם בתיבה יפה, שרכשה באתר לתיבות אחסון מיוחדות. בדופן הצדדית היה כיס קטן מניילון שקוף, שאפשר לשלב בו פתקית נושא. ג'סי לא היססה לכתוב "לאבא באהבה". כמו אמה, הייתה לה יכולת להתבונן קדימה, אל אופק שיש בו חמלה.
בוקר אחד דיאנה התעוררה לאחר חלום מטלטל. מאז שנעצר לא חלמה עליו. כאילו מחקה אותו גם מהתת מודע. גם ברגעים הקשים ביותר, התת מודע אפשר לה מנוחה שלמה ממנו.
לפני שנים עסקה בחלומות. כהרגלה למדה את הנושא לעומק. להפתעתה התברר לה שהתת מודע הוא רוב רובה של התודעה שלנו, היו שהגדירו כתשעים וחמישה אחוזים ממנה. היא למדה שבלילה המוח מתמודד עם חוויות היום החולף, מנסה לעבד אותן וגם לאבד.
בחלום ההוא, שהיה בהיר וברור, הוא הלך לקראתה מחייך. היא לא זכרה שראתה אותו מחייך הרבה.  היא זכרה אישיות קדורנית למדי, אפילו נרגנת, קפוצה וסגורה. האירוע המטלטל של חייה אילץ אותה להוסיף גם מסתירת סוד. החלק העליון של הגב התקמר עם השנים. הוא נטה קדימה קמעה, בגלל המשא שהיה עליו, ככל הנראה.
בחלום הלך מולה איש זקוף בסרבל אסירים. היא התעוררה בחטף, כשהדמות ההיא צרובה בזיכרונה במלוא עוצמתה. דקות ארוכות הדמות לא התעמעמה, בניגוד למה שידעה על שפת החלומות. היא ידעה שזו שפה ויזואלית, בעוד שהזיכרון הער מילולי, ולכן החלומות נעלמים דקות מעטות לאחר שמתעוררים. אלא שהיא לא יכלה לסלק את החלום מזיכרונה. הוא המשיך לעמוד שם מתבונן בה ומחייך. לרגע היה נדמה לה שאפילו קרץ אליה במשובה, אבל מהר מאוד סילקה את התמונה ההיא ממוחה.
באנציקלופדיה לפשר הסימבולים בחלומות, שמצאה ברשת, חיפשה את הערך אסיר. להפתעה שציפתה לה שם, אפילו היא לא הייתה מוכנה. למזלה התגלה לה מסר חיובי, שרומם את רוחה; "חלום על אסיר מנבא לחולם חיים ארוכים. חלום על אסיר מבקש לומר לחולם כי הוא מוגן על ידי ההשגחה העליונה ואין בחייו מקום לדאגות, חששות או פחדים. אומנם החולם עובר תקופה לא פשוטה, אבל מטרת החלום היא להרגיע את החולם על מנת לאפשר לו לפנות לעשייה שמימוש, הגשמה והצלחה בצידה."
בפעם הראשונה מזה זמן רב, דיאנה ספקה כפיים בתודה כלפי מעלה. היא הרגישה שההשגחה העליונה אתה, מלווה אותה בדרך החדשה בה בחרה לצעוד.

4

החלום ההוא הוביל אותה לעשות מעשה. היא התקשרה ללשכה לביקור אסירים, מבקשת באופן חד פעמי ביקור נוסף. הפעם תבוא לבדה, הסבירה, בגלל סיבה אישית. העובדת הסוציאלית של הכלא נעתרה לבקשתה. "באופן חד פעמי," הבהירה.
היא ביקשה להגיע לקראת שעת הצהריים, נוהגת מרחק גדול צפונה, כדי שתוכל לנסוע ולחזור באותו יום. לילדים אמרה שנוסעת לראיון עבודה, שייקח מספר שעות. היא יצאה מוקדם בבוקר מהבית, מרגישה כמישהי שהולכת לפגוש גורל חדש.
ברגע הראשון ניצב בפניה אותו אדם שזכרה מהביקור ההוא, אלא ששנייה לאחר מכן הבחינה שמשהו בו השתנה. כשהביט לעברה, משהו באדם הכבוי ההוא היה פחות עוצמתי משזכרה. אולי בגלל הקשר עם ג'סי, שיערה.
עשרים הדקות שהוקצבו לביקור נשפו בעורפה: "אני עוברת תהליך של החלמה," הציגה את הדברים כהווייתם. "כפסיכולוגית, הבנתי שלא אוכל להתאושש מהטראומה אם לא אעשה מעשה שיגרש אותה לנצח. בחרתי לקבל את ברכת השותפות לאסון שנכפה עלי. אני יודעת שאם אטפל בבנות, נעבור תהליך כל כך עמוק, שיאפשר לכולנו לצאת לדרך חדשה. אינני מבקשת ממך דבר, רק את הבנתך."
הוא בהה בה, לא מבין. במקום שבו הוא היה, היכולת להבין את מה שאמרה לא הייתה בנמצא. היא לא ויתרה, והתחילה מחדש: "בתקופה האחרונה הבנתי שאני צריכה להתחיל את חיי מחדש. לאסוף את כוחותיי ואת יכולותיי המקצועיות ולצאת לדרך חדשה. בהתחלה, כמו שאתה יודע, מחקתי אותך מחיי. אחר כך הבנתי שרימיתי את עצמי. אי אפשר למחוק עשרים שנות חיים. אי אפשר למחוק את הטראומה שגרמה להפסקתם. הבנתי שאצטרך להגיע לחיים החדשים שרציתי "נקייה". נאלצתי לעבור תהליך משקם ארוך. פניתי לעזרה פסיכולוגית. היא הועילה לי רק במקצת. כאשת מקצוע הבנתי שאני צריכה לעבור אנליזה. אבל זהו תהליך ארוך, שלוקח זמן רב. החלטתי להשתקם דרך הבנות, וכך גם לעזור לילדינו."
הפעם גילתה זיק של הבנה בעיניו, בכל זאת היה איש חינוך.
"בגלל זה אני פה. אני זקוקה לתמיכה שלך. מוזר, אבל גם מרחוק תוכל לעזור לי. התת מודע שלנו פועל בדרכים שאיננו מבינים, אבל הוא קיים, חי ובועט, ועושה בנו כרצונו. אנחנו לכודים ברשתו."
נראה היה ששוב איבד אותה – מבט עמום היה בעיניו. בכל זאת החליטה להמשיך. הזמן הלך ואזל ועדיין לא הגיעה ללב העניין: "מהספרות המקצועית למדתי, שרק כאשר אדם מגיע לחמלה כלפי האדם שפגע בו, הוא יכול להתחיל להבריא. לחמלה יש כוח מרפא, כי הוא כוח מיטיב. להבדיל מכוחות אחרים של כעס, עלבון או טינה. החמלה מעוררת בקרבנו כוחות חיוביים, שהם אלה שמניעים את העולם. כך, למשל, הדורות הבאים, המשך קיומו של העולם, נוצרים מאהבת גבר ואישה. האהבה היא הכוח המניע את היקום." 
הפעם הבחינה בניד קל בראשו. נראה היה שהוא מתחיל להבין.
"כדי שאוכל להחלים, כדי שלילדינו יהיה עתיד טוב יותר, אני חייבת לשחרר את הקורבנות. אני צריכה לגרום להן להצטרף אלי. אבל זה יקרה רק כשהן תהיינה מודעות לכל ההיבטים של הסיפור: רק כשהן תהיינה נוכחות למועקות האישיות שלהן, שגרמו להן לשתף פעולה בתחילת הדרך, רק כשתדענה מה עובר עלי, רק כאשר תוכלנה לגלות אמפתיה לעוצמת הכאב של ילדינו, רק כשנקודת המבט שלהן תשתנה. רק אז יתחיל תהליך ההחלמה שלהן."
"באתי הנה כדי ליידע אותך שאני עומדת לפגוש אותן. לשוחח איתן, לערוך איתן היכרות אינטימית עם חיינו, עם חייך שלך. אני הולכת להפוך אותך בעיניהן ממפלצת איומה, לאדם שהגורל התאכזר אליו. אינני מבקשת את הסכמתך, גם לא אתחשב באי הסכמתך. הרגשתי שמחובתי לשתף אותך כמי שהעניין נוגע בחייו."
דיאנה הפסיקה לשנייה, מאפשרת לדברים לשקוע: "אין לי שום ספק בעוצמת התהליך שיעברו. כרגע אני יודעת שברמה הרוחנית, אם תדע על התהליך, ואם תברך אותו בנשמתך, הוא ישפיע לטובה גם עליך – ישחרר אותך, ולו קצת, מהמשא הכבד שרובץ על ליבך."
לאורך כל המפגש הוא לא הוציא הגה מפיו. הוא הכיר את דיאנה, את הנחרצות שהייתה בה כשרצתה משהו, את היכולות הבלתי רגילות שלה בתחום המקצועי. כשישבה לפניו ודברה בצורה רהוטה, ראה אותה במלוא עוצמתה. זו הייתה הדיאנה שאהב. אישה חזקה, שיודעת מה שהיא רוצה. הוא גם הבין לפתע את מטרת הביקור. הוא התבונן בה תוך שהוא חש שמשהו משתנה גם בו. הוא הרגיש במשהו עמוק שמתחיל לעלות. דמעה קטנה החלה להתעבות בזווית עינו. הוא לא ידע אם זה מהערכה אליה, או אולי מרחמים על עצמו; על חיים נפלאים עם אישה כזו, שיכלו להיות שלו, ואבדו לנצח.
כשדיאנה הדפה את הכיסא וקמה לצאת לדרכה, הוא שמע את עצמו אומר: "שיהיה לך, לכולנו, בהצלחה." הוא אפילו לא ידע מאין זה הגיח, אבל הרגיש בחושיו שמה היא עומדת לעשות ישפיע מטובו גם עליו.
השומר ניגש לעברו.
בעיניים דומעות נפרד ממנה לשלום.

5

היא ביקשה לפגוש את שילה וסוזנה יחדיו. היא הייתה זקוקה לעצתן כיצד להתחיל את המסע של כולן.
"אני רוצה להיות גלויה לגמרי עם הבנות. ללא הגנות, ללא מסיכות. הן עברו מספיק כדי להבחין מתי מישהו לא אותנטי. למרות גילן הצעיר יחסית, בין 18 ל-26, למרות הטראומה שחוו, למרות הקבוצה שמשקפת להן את עצמן, חסר להן ממד טיפולי עמוק, שייגע בתהומות. "ממעמקים קראתיך ה'" הוא משפט מהמקורות שהפך לפתגם. הייתי רוצה שכל אחת מהן תעמוד על הסף שממנו תצליח להתבונן עמוק פנימה, ותבחר לעבור אותו, להגיע למקום אחר. בסוף התהליך, הייתי רוצה שהבנות תגענה לאיזושהי השלמה, שממנה תיפתח לפניהן דרך חדשה, דרך המלך."
שילה וסוזנה הבינו. הן כבר היו שותפות לתהליכים בקבוצה. סוזנה גם עשתה דרך ארוכה עם דיאנה.
"הלכידות הקיימת בקבוצה גבוהה", שילה פנתה לדיאנה: "הבנות נוטות לשתף. ההערכה העצמית שלהן גוברת עם הזמן. החרדה פוחתת. נראה שהקבוצה משמשת להן מקור לתמיכה ולהגנה."
בחושיה החדים, דיאנה חשה שמשהו שלא ציפתה לו עומד בפתח. שילה המשיכה: "קיים קשר בין הלכידות הקבוצתית למתן מענה לצורכי חבריה. ככל שהלכידות גבוהה יותר, החברים מקבלים מענה לצורכיהם. קשר שכזה יכול להתקיים אם הלכידות התפתחה מתוך הקבוצה. אם היחסים בקבוצה מתבססים על אמון מלא."
דיאנה הבינה לאן שילה חותרת. אם היא תיכנס לקבוצה, היא תפר את האיזון שנוצר בה. ויותר מזה; היא לא תוכל להצטרף לקבוצה כפי שתכננה. היא לא תוכל להצטרף כדמות אנונימית ולהתגלות בפני הבנות בהמשך. כך יופר האמון בין שילה לבנות, ואת זה היא לא תאשר בשום מקרה. לבוא לבנות שנאנסו בדלת האחורית, בהתגנבות, יכול להתפרש כאונס נוסף, כפעם נוספת שבה הן יאבדו שליטה. התהליך יצטרך להיות הפוך: שילה תצטרך להעלות את בקשתה להצטרף לקבוצה, ורק אם תהיה הסכמה של כולן, רק אז היא תוכל להפוך לחלק מהן ולתרום את חלקה. אלא שתהליך כזה יהיה ארוך יותר, מתיש יותר, וידרוש ממנה מאמצים רבים יותר.

6

כעבור שבוע שילה התייצבה בפני הבנות: "קבוצות מוקמות בדרך כלל בגלל סיבה מסוימת. חברי הקבוצה מתאחדים כדי להשיג מטרה משותפת. מה המטרה שלנו?" לאחר דממה ארוכה עלו התשובות להן ציפתה: תמיכה הדדית, הבראה והחלמה. אלא ששילה רצתה לקחת אותן צעד קדימה, להישיר מבט אל אופק טוב יותר. מה משמעות החלמה לגביכן? מישהי העזה: "עתיד טוב יותר, ואפשרות לחיות חיים בריאים יותר." מישהי אחרת אמרה בנחישות: "הפצע יהיה שם תמיד, אבל ככל שנבריא, הפצע יקטן." "דימוי יפה," שילה חייכה לעברה בהערכה.
הפגישה הבאה עסקה בשאלה כיצד משיגים את המטרה שגובשה: החלמה מהירה ושלמה. הן נתחו לאחור איך התחילו בקבוצה ולאן הגיעו. ואז שילה זרקה כדרך אגב שאלה נוספת: "האם לדעתכן ההתקדמות בקבוצה משביעה רצון? האם אכן הפצע מתחיל להגליד?"
שילה ידעה מה דיאנה ניסתה להשיג. היא ידעה שתהליך ההחלמה יהיה שונה מאחת לאחרת. היא הבינה שנקודת המוצא של דיאנה תהיה פנייה לכולן, ללא יוצאת מן הכלל. היא ידעה שהבנות מהדהדות את עצמן אחת לשנייה. היא ידעה שרק דרך הסיפור של דיאנה, דרך הכאב העצום שנשאה בתוכה, הר הגעש שפנימה בליבן יוכל להתחיל לפלוט עשן, לרעוד קמעה, לאפשר ללבה הרותחת לפרוץ החוצה, לזלוג במורד ההר ולהתייבש.

7

שילה ידעה שהפגישה הבאה תהיה המכרעת: "קבוצה מיטבית מתפתחת יחדיו כאשר כל פרט מתפתח באמצעותה לחוד. האם האינטראקציה שקיימנו בקבוצה מיצתה את עצמה? האם יש לנו מקום כיחידים בקבוצה להתפתח עוד? האם יש עוד משהו שעלינו ללמוד? להפנים? האם הייתן רוצות לנסות להתפתח לבדכן? ובכלל: מתי הזמן המתאים להפסיק את פעילות הקבוצה? האם נכון לחשוב שנזדקק לה לנצח?" שילה הייתה מוכנה לזעזע את הקבוצה. היא ידעה שרק מתוך השבר הן תוכלנה לצמוח. השבר יאפשר לצרף אליהן את דיאנה.
זו לא הייתה קבוצה רגילה. מעבר לעובדה שהן היו נפגעות אונס, היו ביניהן הבדלים נוספים. המבוגרות היו רחוקות יחסית מהאירוע. הצעירות – קרובות אליו. המבוגרות כבר לא גרו בבית ההורים, הצעירות עדיין התגוררו בבית שבו גדלו. והיו גם שילה וסוזנה, שלא חוו את מה שהן עברו, ואנאבל ואמנדה, שחשפו את הפרשה וזכו לכינוי החיבה "הכוח המניע".
השאלות ששילה העלתה במפגשים, תמיד עוררו בהן תחושה של חוסר שקט, אבל הן הבינו שאחרי הסערה יבוא השקט. כל תחילת מפגש דמתה לסערה קטנה, מעוררת בתוכן גלים גבוהים. הפעם, השאלות היו עוצמתיות במיוחד. הן חשו שבפגישה הזו ייפול דבר, משהו ישתנה בוודאות.     
שילה ישבה במקומה, ממתינה לשקט שיאפשר את תחילתה. את המבט המרוכז שנטתה להעביר מאחת לאחת, החליף מבט מצועף לעברן. משהו בהבעת פניה היה מרוכז וחולמני בו זמנית. היא טלטלה את ראשה, כאילו מנסה להיפטר ממשהו מציק. את הדממה ניתן היה לחתוך בסכין. כמעט בלחש היא הטילה את הפצצה: "הייתי רוצה להציע לכן משהו." הגווים הזדקפו, העיניים שלחו לעברה מבט חוקר. הן ידעו  שמשהו עצום עומד להגיח: "סוזנה בבקשה."
סוזנה, שבדרך כלל נהגה לשבת בשקט, כחכחה מעט בגרונה, מעבירה את מבטה מאחת לאחרת:
"לפני כשלושה חודשים פנתה אלי אשתו של מנהל בית הספר, דיאנה שמה, פסיכולוגית קלינית במקצועה, שנחשבת לבעלת מקצוע מעולה." היא המתינה קצת, מאפשרת לבנות לעכל את הדברים.
"היא שמעה על הקבוצה ממני. כמו שאתן יודעות, הייתי העיתונאית היחידה שקיבלה אישור לסקר את המשפט, כאות הוקרה לתרומתי לתפיסת הנאשמים. הייתי אמורה לכתוב כתבה רחבה על מה שהתרחש, שנגנזה בגלל האיפול שהטילו הרשויות. בכל זאת, הצורך לכתוב היה חזק ממני. כשהבנתי שכתבה לא תהיה, החלטתי לכתוב ספר. כשכתבתי את הפרקים הראשונים, ושרטטתי ראשי פרקים להמשך, הבנתי שהספר לא יהיה שלם מבלי שאכתוב גם על המשפחה – משפחתו של המנהל, שנפגעה אף היא מאוד. כך הגעתי לדיאנה. בפגישה הראשונה היינו מהוססות. לא יודעות במה לגעת ובמה לא. לאחר מכן, לאט לאט, הוסרו המחסומים, ואת מקומם תפסה ידידות נפלאה, שלבלבה והפכה לחברות של ממש. כמובן שלא שוחחתי על הקבוצה שלנו איתה, היא רק ידעה שהיא קיימת. אבל לדיאנה יש חושים חדים במיוחד. מדי פעם הייתי נוסעת אליה לסוף שבוע. נהניתי מאוד מהמפגשים איתה ואהבתי לבוא אליה. באחד מהמפגשים הללו, כשישבנו בדממת אחר הצהריים על המרפסת, היא ביקשה להצטרף לקבוצה. לשנייה הייתי המומה. אחר כך שאלתי אותה למה. דיאנה שפכה בפני את ליבה. היא ספרה לי דברים שלא אעז להעלות כאן. הם שלה, ואם היא תרצה, היא תחשוף אותם בפניכן. אבל היא אמרה עוד משהו שזעזע אותי מאוד; שרק היא תוכל לרפא אתכן באמת." סוזנה השתתקה לרגע, מאפשרת לבנות לעכל את הנאמר, והמשיכה: "עברתי איתה תהליך ארוך. הוא היה עוצמתי במיוחד. היא אישה יוצאת דופן. הייתי ממליצה לכולכן להקשיב למה שיש לה לומר."

8

המהומה הייתה גדולה. בהתחלה קפצו המתנגדות. אחר כך החלו להישמע קולות תומכים. לבסוף השתרר שקט. העיניים הופנו כלפי שילה: "אתן מתארות לעצמכן שידעתי שזה מה שיתרחש. דיאנה פנתה גם אלי. דחיתי אותה בכל דרך אפשרית. היא לא ויתרה. שלחתי אותה לפסיכולוגית שמעלי, ששלחה אותה לראשת אגף פסיכולוגיה במשטרה. היא עברה את שתי המשוכות ההן בהצלחה רבה. לפניה נותרה המשוכה הגבוהה ביותר – אתן. אם תסכימו לפגוש אותה, אני מעריכה שכולכן תרוויחו."
ושוב השתרר שקט מתוח ושוב החלו להישמע קולות שונים.
שבוע לאחר מכן, דיאנה ניצבה בפני הבנות.

חלק עשרים: הקבוצה

1

"מצאתי קבוצה עגומה," תיארה אחר כך דיאנה את תחושותיה בפני סוזנה. "מי שחושב שלקבוצה אין מצב רוח טועה; ישבה מולי קבוצה של בנות דוממות. נשים ללא רוח חיים, כביכול. שילה באה לקראתי, לוחצת את ידי בחום, מובילה אותי לכיסא שצרפה למעגל. היא התיישבה לימיני. לשמאלי היית את. כשני עמודים תומכים, התגנבה מחשבה לליבי. לא רחוק ממני ישבה אנאבל. רציתי לראות אותה. ידעתי שבאיזשהו שלב אודה לה. זה היה מוקדם מדי. אחר כך חיפשתי את אמנדה. היא ישבה לא רחוק מאנאבל. האם יש משהו משותף לשתיהן? גם המחשבה הזו קפצה לנגד עיני."
"התבוננתי בצעירות שבקבוצה, התבוננתי במבוגרות. ניסיתי לחפש חיבורים פנימיים. בדרך כלל בקבוצות נוצרים כאלו. לא הצלחתי להבחין. הן היו שקטות. כולן נעצו בי עיניים. כששילה ברכה אותי, תוך שהיא מדגישה שהבנות כולן מברכות אותי בבואי, קצת היה לי קשה להאמין לה. אווירה קודרת חזקה ממילים חיוביות. הכנתי את עצמי לקבלת פנים כזו. לא דמיינתי שהן יעוטו עלי בחיבה ברגע שיראו אותי. ידעתי שלגבי חלק מהן אני סוג של אויבת; אולי ידעתי ולא עשיתי דבר? אולי יכולתי למנוע את מה שקרה? הבנתי שלגבי כל אחת אני מישהי אחרת. ידעתי שנצטרך לעבור מסע ארוך ביחד, כדי שאוכל להיות מי שאני. כדי שהן תוכלנה להפוך בסופו למי שנועדו להיות."
"כשפתחתי בדברי, הרגשתי בזיק של סקרנות."

2

"שמי דיאנה. אני בת 44, גרושה, אמא לשלושה ילדים, פסיכולוגית קלינית במקצועי. הייתה לי קליניקה מצליחה. הפסקתי לעבוד בעקבות אירוע טראומטי שהתרחש בחיי. ביום אחד התהפכו לי החיים.
יום לאחר שהשוטרים התדפקו על דלת ביתי, עזבתי את הבית שבו חייתי שנים רבות, חזרתי לעיירה בה גדלתי. שכרתי דירה ליד בית הורי, ומאז אנחנו שם. סגרתי את הקליניקה שעמלתי רבות להקימה, התנצלתי בפני מטופליי הרבים, מסבירה להם שבגלל מחלה פתאומית של אמי, אני נאלצת לעזוב אותם. דבקתי בסיפור הזה גם מול חברותיי, שכנותיי, בית הספר של ילדיי.
תוך יום אחד התמוטטו החיים שאהבתי. מאשת איש הפכתי לגרושה ללא תחושת שייכות, שמחפשת להחזיר לעצמה את השליטה בחייה. מבעלת בית נוח בפרברים עברתי לדירה קטנה, שבקושי מספקת את צרכי. מבעלת עסק מצליח הפכתי לאישה שמקבלת קצבה מביטוח לאומי."
דיאנה הפסיקה לרגע את דבריה, מאפשרת לבנות לקלוט את עוצמת האסון לגביה.
"לא יכולתי להרשות לעצמי להתמוטט. לא רציתי שילדיי יגדלו בסביבה עצובה. לא רציתי שיספגו את עוצמת האסון שנחת עלינו, כמו שחוויתי אותו. הרשיתי לעצמי להתאבל בסתר. בלילות חיסלתי קופסאות של ממחטות ובבוקר התעוררתי כאילו לא היה כלום. במשך היום, לכאורה, תפקדתי כרגיל, בפועל הייתי מת מהלך. החיים התנהלו לצידי. לא הייתי מעורבת בהם כמו שהייתי לפני האסון, במלוא חושיי וכוחותיי."
"יום אחד הבנתי שאני מזייפת. ידעתי שאני מרמה. את עצמי בעיקר. גם את משפחתי. באיזשהו שלב הבנתי שהדרך הזו, "דרך ללא מוצא", כך כיניתי אותה לפעמים, תטביע בי לבסוף את רישומה. האחריות שלי לילדיי אותתה לי שעליי לעשות שינוי, למצוא פתרון."
דיאנה התבוננה בבנות. היא רצתה להראות להן שמהמקום הכי נמוך אפשר גם לעלות.
"הבת שלי, ג'סי, בת 16, הייתה זו שעזרה לי. ערב אחד נכנסתי לחדרה וראיתי אותה יושבת על מיטתה בפנים נפוחות מבכי. מקולה החנוק הצלחתי להבין שהיא מתגעגעת מאוד לאבא שלה. הוא יצא מחייה בחטף, מותיר אותה ללכת ללא תמיכתו בדרך חדשה לחלוטין, שמעשיו הנפשעים גררו אותה אליה. בהתחלה כעסה עליו, כמו כולנו. אחר כך עלה הרגש הטבעי שבין אב לבת ובת לאביה. הם החלו להתכתב. ראיתי אותה חוזרת לעצמה באמצעות המכתבים האלו. לאחר התכתבות ארוכה ביקשה לראות אותו. נסענו לביקור בכלא. פגשנו צל של מי שהיה. רזה, כפוף, עם מבט כבוי בעיניים. הבנתי שהיה מתאבד אם היה יכול. גורלו היה מר ממוות. הוא נדון להיות מת מהלך בחייו, וזה כאב הרבה יותר." דיאנה עצרה את דבריה. היא ידעה בדיוק מתי להפסיק, כדי שישאירו את הרושם שרצתה.
"בנקודה ההיא הבנתי שעליי לקחת את גורלי בידי. פניתי לטיפול, שלא כל כך עזר, וחיפשתי מוצא. סוזנה עשתה אתי חלק מהדרך, היא תאשר את דבריי. לאורך התקופה כלאתי זעם אינסופי בקרבי. עברתי את השלבים הרגילים, ההלם, האובדן, האבל, תחושת הקורבן המתמדת. כולכן מכירות ואין צורך שאכביר מילים. אבל בשונה מכן, ידעתי שיש מוצא. בשונה מכן גם ידעתי שהדרך הרגילה להחלמה תהיה ארוכה ופתלתלה. היא עלולה לקחת שנים. לא רציתי ללכת בדרך ההיא."
"במשך הזמן, התובנה שהחיים יפים, החלה להתדפק על קירות ליבי. לפני כן גם כשראיתי שקיעה מרהיבה או הרחתי את פרחי האביב, לא יכולתי באמת ליהנות מהם. כבעלת מקצוע, הייתי מודעת לכך שהפגיעה בי אנושה."
"מניסיוני כמטפלת, ידעתי שלפעמים יש צורך לעבור זעזוע כדי לצאת למקום אחר. החלטתי שאם אתעמת עם מה שעבר עלי, שאם אעמוד פנים אל פנים מול הרוע, אוכל להיוושע. המראה שלו רדף אותי, אבל לא הוביל אותי לשום מקום טוב."
"חיפשתי משענת, אפילו קבוצת תמיכה. יום אחד, משום מקום, עלתה לפתע דמותכן. ידעתי שגם אתן מתמודדות עם הרוע. ידעתי שגם אתן עוברות תהליכים כואבים. דמותי ישובה בקבוצה הלכה והצטיירה לנגד עיניי. ישבתי בקבוצות רבות. בחלקן כמטפלת, באחרות כמטופלת. איני יודעת מה חשבתי לעצמי כשבחרתי בכן. לא חשבתי שתחבקו אותי. להיפך. ידעתי שזו תהיה אולי ההתמודדות הקשה ביותר בחיי. לשבת מול בנות שבעלי העדיף אותן על פני. שבמשך שמונה שנים מחיי הנישואין שלנו עסק רק בסוגייה כיצד לצוד אתכן. אני, כנראה, לא עניינתי אותו כל כך. נפגעתי כאישה, כאשתו, כאם ילדיו. אבל ידעתי גם, שאם אצליח להחלים דרככן, ההחלמה תהיה מלאה. אציל לא רק את עצמי, אלא גם את שלושת ילדיי."
דיאנה העבירה מבט על פני כולן. משהו בהן התרכך. היא זיהתה בהן סקרנות להמשך דבריה. לילדים תמיד הייתה השפעה מיוחדת, חשבה.
"כמטפלת ידעתי משהו נוסף: ידעתי שבשלב שבו אתן נמצאות, ההופעה שלי עלולה לעורר התנגדויות, תחושות זעם ואפילו זעזועים פנימיים. אבל ידעתי עוד משהו. ככל שתתמודדו יותר, כך הסיכוי להשתחרר מהטראומה יהיה גדול יותר. ככל שתעפילו במעלה ההר, השביל יהיה צר יותר, תלול יותר. אפילו תתקשו לנשום. אבל גם הנופים שתראו יהיו יפים יותר. תחושת ההצלחה כשתכבשו את הפסגה, תהיה חוויית חיים חד פעמית, הרבה יותר עוצמתית מכל חוויה שהיא, הרבה יותר חזקה מהחוויה הטראומטית שנטלה כמה שנים מחייכן. רק המסע הזה, שיתחיל מתהומות, יוכל להוביל אתכן לגבהים אחרים, לכיבוש פסגות. באתי לבקש את רשותכן להצטרף אליכן."

3

הדקות הבאות היו גורליות ודיאנה ידעה זאת. היא ישבה כשידיה בחיקה, משפילה מבט, מתכוננת לגזר הדין. אנאבל דיברה ראשונה. היה לה מקום מיוחד בקבוצה. הבנות הוקירו אותה על אומץ ליבה ועל הדרך שעשתה. מה שהיא אמרה, צמרר את כולן: "כשהסכמתי לשחק במשחק האיברים, לא נתתי לעצמי דין וחשבון למה אני עושה את זה. התמכרתי. נהניתי מגבר שמחזר אחרי, מהתחושה שאני שווה משהו בעיני מישהו אחר. כאילו לא חשבתי על עצמי, אבל הייתי נוכחת שם בכל זאת, על כל מגבלותיי הרגשיות; על הרצון שיאהבו אותי, על כך שאני מאוד רוצה חבר, על כך שאני חשובה בעיני מישהו. לשנייה אחת לא חשבתי מי יושב מהצד השני, מה האינטרסים שלו. כמובן שלא העליתי בדעתי מה עלול לצאת מזה. הייתי תמימה, אפילו טיפשה. בכולנו יש את הצד הזה. אני בטוחה שגם בך."
היא התבוננה בדיאנה, נועצת בה עיניים: "כל מה שתיארת עד כה עברנו. הייתי רוצה לשמוע מעומק ליבך את הצד הנסתר שבך. אולי את הרגע ההוא כשהכרת שהוא מסוכן והעדפת שלא להתמודד אתו. אולי את התקופה שחיית לצידו ולא רצית לראות. אולי את העובדה שלא עשית כלום כדי לעצור אותו."
דיאנה הרגישה את האגרוף בבטן. היא ציפתה שיאשימו אותה. היא לא האמינה שזה יגיע בשלב מוקדם כל כך. לפתע, כל מה שאמרה, כל מה שהתכוננה לקראתו, נעלם. אנאבל הפשיטה אותה מההגנות ששמה על עצמה. לרגע הייתה חסרת נשימה.
דיאנה הרימה מבט, התבוננה באנאבל והרגישה שאלו יהיו הרגעים שיקבעו את המשך הדרך – את דרכה, אבל גם את דרכן.
היא החלה לדבר בשקט, מוליכה את הבנות בדרך שעשתה, מהרגע שגילתה את החוברות הפורנוגרפיות ורצתה להאמין לו, דרך הביקור בפריז, דרך הפעם ההיא כשראתה אותו עם בחורה צעירה, דרך התחושה העמוקה שהרגישה שיש בו צד אפל. היא אפילו חשפה את תחושתה שידעה שהוא משקר אותה כל הזמן. שהחיים שהיא חיה לצידו רצופי שקרים. היא גם לא הסתירה את העובדה שיום אחד ידעה שזה יתפוצץ. היא רק לא ידעה עד כמה המכה תהיה חזקה. הבנות היו המומות. הן לא ציפו לזה, לא שיערו שזה יגיע מוקדם כל כך.
השאלה הבאה הייתה של אמנדה: "את נראית לי אישה חזקה. למה הסכמת לחיות כך?"
"שאלתי את עצמי את אותה שאלה בכל פעם שהייתי במשבר. הוא לא ידע על המשברים שלי. כשניסיתי להתעמת אתו, תמיד יצאתי עם ידי על התחתונה. הוא שיקר ללא בושה, מאשים אותי שאני מדמיינת. הבנתי שמנגנוני ההכחשה שלו חזקים מאוד. ידעתי שהוא פוחד ממני ואינו רוצה שהנישואים שלנו יתמוטטו. הבנתי גם שהוא עבד. עבד עלוב ליצרים חזקים ממנו, שאינו מסוגל להתמודד איתם. הוא היה חייב להאכיל את המפלצת ההיא שהייתה בתוכו. הוא היה חלש מכדי להתעמת איתה."
"בחרתי להמשיך "לשוט אתו באותה סירה", כיוון שרציתי להגן על ילדיי. ידעתי מה קורה לילדים שהוריהם מתגרשים. ידעתי שהם נפגעים לכל החיים. ילד צריך לגדול עם זוג הורים. כשהמשפחה נקרעת, ההורים משלים את עצמם שהילדים צעירים ויתגברו. אין להם מושג איזה נזק הם עושים לנשמותיהם. מאידך, גם לא בריא לילד לגדול בבית שבו ההורים רבים כל הזמן. גם זה עושה נזק. אבל ילד שרואה את הוריו רבים, גם רואה אותם מתפייסים. ילד שהוריו נפרדים, רואה רק את הצד השלילי; את הכעסים, את ההשמצות, את המריבות. ילד שכזה גדל להיות אדם פגוע. הוא מגיע לחיים עם פצע עמוק, שלעולם לא יוכל להגליד. הוא תמיד יאשים את הוריו שלא התחשבו בו. שעל גבו רצו לבנות לעצמם חיים חדשים."
"ילדים מביאים לחיי הנישואים שלהם את הדגם הזוגי שראו בבית. רציתי שיראו חיים טובים, גם אם היו מזויפים. הערכתי שהם לא מרגישים את הזיוף, ואולי אם כן, גם הם יעדיפו להתעלם ממנו. חשבתי שהכי חשוב לשלוח אותם לחיים עם בסיס יציב. ברגעים קשים דמיינתי לעצמי את החיים בנפרד ממנו. ידעתי שאתגרש רק כשהם יעזבו את הבית לחיים משלהם. הייתי צריכה להמתין בסבלנות."
הקול הבא היה של ג'ניפר. היא הייתה השקטה שבחבורה. בדרך כלל דיברה רק כשהגיע תורה. אף פעם לא השתתפה מיוזמתה בדיונים סוערים: "אני בת להורים גרושים. חייתי בבית איום ונורא. הורי רבו רוב הזמן. לא יכולתי לסבול את המריבות הללו. כשהם רבו הייתי נכנסת לחדרי, נשכבת במיטה, שמה את הכר על הראש ומזמזמת שירים. כל מריבה הייתה מסתיימת בשקט נוראי. ידעתי שהוא הלך להשתכר. ידעתי שהיא בוכה. עד היום אני שונאת שירים. אני מכבה את הרדיו כדי שלא לשמוע אותם. מוזיקה, משהו כל כך בסיסי בעולמם של הצעירים, ניטל ממני בילדותי." הדממה בקבוצה, תאמה את מה שתארה. היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה: "אינני מסוגלת לתת אמון באף אחד. אני יודעת שכאשר זוג צעיר מתחתן, הוא בטוח שיחיה בהרמוניה כל החיים. אבל לחיים יש תוכניות אחרות: אבטלה, חוסר הצלחה, עוני, וגם עושר. אף אחד לא חסין בפני פיתויים. וכך החיים הזוגיים כמעט תמיד נשחקים. אלה שלא מתגרשים הם העלובים ביותר. שמסכימים לחיות ביחד למרות שהאהבה כבר נטשה את ביתם במריבה הראשונה. אני יודעת שלא אתחתן. שלא אגרום לילדיי לעבור את מה שעברתי."
הבנות היו המומות. לאט לאט נפרסו בפניהן תמונות חיים שלא הכירו. הן הבינו עד כמה אדם יכול להיות עבד לגורלו. עד כמה מניעים שונים לוקחים אותו למקומות שלא העלה בדעתו. החולשות שנחשפו היו עוצמתיות במיוחד. השקט שהשתרר לאחר מכן בקבוצה, הוכיח עד כמה כולן מבינות את מה שהן עוברות באותם רגעים ממש.
שילה הייתה אישה נבונה במיוחד. היא חשה את מה שכולן חשו, והחליטה לסייע לדיאנה ולבנות. "ניפגש כולנו עם דיאנה כאן בשבוע הבא." היא קמה ממקומה. קול לא נשמע בחדר. הן קמו ממקומן ויצאו בשקט – אישה לגורלה.

4

אחרי שלושה מפגשים, הן כבר הרגישו טוב יותר. דיאנה הפכה לחלק מהקבוצה, אם כי בהפסקת הקפה היא העדיפה את חברתן של שילה וסוזנה. לפני המפגש הרביעי, שילה התקשרה. היא ביקשה מדיאנה לפתוח אותו. היא ביקשה ממנה להציג בקבוצה את מה שהתרחש בקרבה עד כה. היא ציפתה שגם בבנות יחול שינוי, מזערי אפילו. היא רצתה לבחון עד כמה נוכחותה של דיאנה תרמה לקבוצה, אם בכלל. ואולי להיפך? אולי היא מעכבת אותה?
"הרגע הקשה בחיי היה כשראיתי אותו," דיאנה פתחה ולא לזה שילה ציפתה. היא הרשתה לעצמה הרבה יותר ממה ששיערה.
"כשהגענו לכלא, תכננתי לתת לג'סי לפגוש אותו לבד. עדיין לא הרגשתי שאני מסוגלת להתבונן בפניו. אלא שכאשר נפתחה הדלת, וג'סי נעמדה כדי להיכנס לחדר המפגשים, קמתי פתאום, נתתי לה יד וצעדנו ביחד. התיישבנו בתא קטן, כשמחיצת פלסטיק מפרידה בינינו. בחלקה האמצעי היה פתח עגול, כך יכולנו לשמוע אחד את השני. הוא נכנס בראש מושפל והתיישב מולנו. רק לאחר כמה שניות הרים את מבטו. ראיתי צל אדם וזוג עיניים כבויות. זה לא היה אותו האיש שהכרתי. ידעתי שיושב לפני מת מהלך. הייתי בשוק, הרגשתי שגם ג'סי. לא יכולתי להוציא הגה. גם הוא לא. ג'סי שוב הצילה את המצב. בקול רך היא שאלה אותו לשלומו. הוא משך בכתפיו. איך אפשר לענות על שאלה כזו? הוא נידון לשנים רבות, קרוב לוודאי שיסיים את חייו בכלא. אפילו התקווה שאי פעם יהיה לו טוב, ניטלה ממנו. הוא ידע שרק יהיה גרוע יותר."
"ג'סי התגברה על המבוכה, נוטלת את השיחה לידיה. היא סיפרה על הדירה החדשה, השכונה האחרת, הבנים שמוסרים דרישת שלום, למרות שלא ידעו על הביקור. אולי כדי להקל עליו, נתנה לו להרגיש שחייהם בחוץ נמשכים. הזמן חלף מהר. הוקצו לנו עשרים דקות בסך הכל. עשרים דקות בחודש, אם ישמור על התנהגות טובה. פעם בחודשיים, אם יעשה צרות. הוא לא היה אדם שיעשה צרות."
"כשקמנו לעזוב, הוא התבונן לעברי ולחש "אני מצטער". אני בטוחה שאם היה מתאר לעצמו אז, כשעשה את מעשיו, איך ייראו חייו לאחריהם, הוא לא היה מעז לעשות אותם."

5

משהו חדש עלה בקבוצה. אנאבל שוב הייתה ראשונה: "כשחזרתי הבייתה לאחר הבקתה הייתי גמורה. לא הייתה לי הוכחה, אבל הרגשתי שנאנסתי…"
כל הבנות סיפרו על הרגע שבו הבינו מה עבר עליהן.
שילה לא התערבה, כהרגלה.
השיח היה שוטף, קשה, עוצמתי. כולן השתתפו בחוויה ההיא, של כל אחת, שחזרה על עצמה מנקודת מבט אחרת. כשהבת האחרונה סיימה לדבר, דיאנה ביקשה מהן לקום, לעמוד במעגל, להחזיק ידיים. כולן עמדו ביחד, במעגל קטן, של שותפות לאסון גדול. משהו במעגל הזה חיבר אותן כפי שלא היה קודם. הן החלו לנוע ימינה ושמאלה, כשג'ניפר החלה לשיר שיר עם מוכר, תחילה בלחש, ואחר כך בקול הולך וגובר. היו אלו רגעים מחברים, רוחניים. הבנות התעלו לגבהים שלא הכירו. הן הרגישו שמשהו משתנה בהן, אבל לא ידעו מה.

6

למפגש הבא שילה נכנסה עם אדם שלא הכירו. היא הציגה אותו כד"ר אילון ראנד. השם לא אמר להן דבר. הוא היה בתחילת שנות החמישים, נאה ומטופח למדי. משהו במראה שלו לכד את תשומת הלב. הייתה בו עוצמה שקרנה החוצה.
שילה לא הכינה אותו לקבוצה. היא רק ביקשה ממנו לבוא לשוחח עם קבוצת נפגעות אונס. ד"ר ראנד היה עובד סוציאלי בהכשרתו, שהתמחה בטיפול בנפגעות מין. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בפיתוח מודל לטיפול קבוצתי בנפגעות אונס.
ד"ר ראנד הציג את עצמו. הוא הירצה באוניברסיטה נחשבת וכתב מספר ספרים. מדי פעם היה מגיע להרצות בקבוצות. הוא אף פעם לא ידע איך הקשר בינו לבין הקבוצה יתפתח ומה יוכל לתרום לה. לעתים המפגשים התארכו, לעתים גוועו לאחר זמן קצר; תלוי בקבוצה ובאינטראקציה שנוצרה בינו לבין חבריה. בדרך כלל נהג לבקש מהנשים בקבוצה להציג את עצמן. הפעם הוא רק ביקש מכל אחת לשים פתקית עם שמה הפרטי על החולצה.
"קבוצה נוטה לדון בסוגיות שעולות בה בצורה של ספירלה עמוקה," הוא החל לדבר. היה לו קול נעים. הוא דיבר במתינות והבנות הקשיבו: "סוגיה אחת עולה. חברי הקבוצה דנים בה, עד שמרגישים צורך לנטוש אותה ולעבור לאחרת. מדי פעם חוזרים החברים לדון בסוגיה קודמת בצורה שונה, תוך כדי שהם מקדמים אותה ואחר כך נוטשים אותה לטובת סוגיה אחרת."
"ברוב הקבוצות עולות לדיון סוגיות אנושיות שונות, חלקן חיוביות, אחרות שליליות: שליטה עצמית ואובדן שליטה, כעס והטיפול בו, שימוש בכוח, תחושות מצוקה, וגם מקובלות עצמית, כמיהה לקשר, קרבה ואהבה, שאיפות אישיות ותקוות לעתיד. בדרך כלל מדובר בטווח רחב של רגשות והתנהגויות. סדר ההופעה תלוי במטרת הקבוצה, במנחה ובאירועים שמתרחשים בה."
"ככל שהמטרה מגובשת יותר, והקבוצה מכילה יותר ומקנה לחבריה תחושת ביטחון ומוגנות, כך הפרט יכול להפיק ממנה יותר. עם זאת, הקבוצה בנויה מפרטים. לכן היא חייבת לאפשר מידה של גמישות, שתסייע לכל פרט להפיק ממנה את התועלת הרצויה לו."
"כאשר הקבוצה נתפסת בעיני חבריה כמקום תומך, התנהגויות חדשות יכולות להתפתח. חבריה חשים שהם יכולים להעז ולבטא רגשות יוצאי דופן. כך נוצרת חוויה רגשית מתקנת."
הבנות הקשיבו ברוב קשב. זו הייתה הפעם הראשונה שהבינו את התהליכים שהן עוברות בקבוצה, את חשיבותה ואת תרומתה להחלמתן. עד כה הרגישו שמצאו בקבוצה מקום מפלט, תומך ואוהב, שבו יכלו להביא לידי ביטוי את התחושות האיומות שחוו. עכשיו הבינו שהן למעשה עשו את העבודה. הקבוצה והמנחה רק אפשרו להן.

7

המפגשים עם ד"ר ראנד הכניסו חיים לקבוצה. בכל פעם הוא היה מעלה נושא חדש והן היו דנות בו. במפגש הראשון דנו בביטחון עצמי וחשיבותו. במפגש אחר דברו על היחסים בתוך הקבוצה וההשפעה שלהם על היחסים בסביבתם האחרת.
המפגשים היו מרתקים. הוא היה אדם מעניין ונעים הליכות, שידע לנווט את הקבוצה למקומות החשובים לה. הבנות צמחו והתפתחו רגשית, מעניקות תחושה שאפילו הזדקפו פיזית. התהליך הפנימי היה איטי ולא בהכרח נראה לעין. אבל זקיפות הקומה הסמויה העידה על הבניה מחדש; כאילו מישהו לקח קוביות לגו שהיו מפוזרות על הרצפה ובנה מהן מגדלים, שעלו וגבהו.
באיזשהו שלב, ד"ר ראנד גילה את דיאנה. הוא הבין שהיא בעלת מקצוע. הוא לא היה בטוח מה היא עושה בקבוצה. כשהתגלה לו באקראי, כשאחת הבנות אמרה את זה בגאווה לאחר שהבין את הקשר ביניהן, הוא התבונן בה עמוקות. גם סוזנה לא התאימה לקבוצות שהכיר. הוא בפירוש הבחין בין המבוגרות יותר: שילה, סוזנה ודיאנה, לבין הצעירות יותר. הוא הרגיש בחושיו שזו קבוצה יוצאת דופן, אבל שייך את זה ל"שעות העבודה" הרבות שצברו ורמת הלכידות הגבוהה שהייתה בין חברותיה.

8

באחד המפגשים הוא ביקש מהן להתחלק לזוגות. כל אחת התבקשה בתורה לבחור מישהי שתרצה לחלוק איתה משהו רגשי עמוק. והוא ביקש עוד משהו: הבחירה חייבת להיות שונה לחלוטין מהיחסים שנוצרו בקבוצה. למשל, הוא חייך, לשילה אסור לבחור בסוזנה או בדיאנה. לאנאבל אסור לבחור באמנדה. בקבוצה השתררה דממה. אף אחת לא העזה לעשות את הצעד הראשון. ואז אנאבל קמה ממקומה ונעמדה מול דיאנה. באותו רגע הסכר נפרץ. אחת אחת הן קמו ממקומן, ניגשות למי שבחרו. שילה בחרה בג'ניפר. סוזנה בחרה בריטה. אמנדה בחרה בג'וי, אחת הבנות שהיא ממש לא סבלה כשהתחילו בעבודה בקבוצה ולמדה שתחושותיה היו לחלוטין לא נכונות. לאחר העבודה הזוגית, הוא שאל אם מישהי רוצה לשתף. אף אחת לא רצתה. הוא המתין בסבלנות, מאותת שאין להן ברירה. דיאנה הייתה הראשונה. היא ביקשה את רשותה של אנאבל וסיפרה במה היא שיתפה את אנאבל. גם אנאבל שיתפה לאחר מכן. זה היה מטלטל. דיאנה דיברה על חיים חדשים שמפכים בקרבה מאז הצטרפותה לקבוצה. אנאבל דיברה על הביטחון העצמי שהתחזק. בכל זוג עלו דברים אחרים. בסיום המפגש הבנות קמו, מצטרפות בטבעיות למעגל המחבק שכבר חוו בעבר. גם הפעם הייתה זו ג'ניפר שהחלה לשיר. כולן הצטרפו אליה.

9

המפגש הזוגי בין אנאבל לדיאנה הוליד מפגשים נוספים. בתחילת ההיכרות ביניהן, אנאבל חששה שדיאנה תנטור לה על שחשפה את בעלה. דיאנה חששה שלא תוכל לעמוד מול אנאבל. העבודה בקבוצה הקהתה את עוצמת הרגשות העמוקים ההם.
אומץ הלב של אנאבל הוליך אותה קדימה גם בעבודה בקבוצה. היא הצליחה לזהות את הרגשות הקשים ביותר והתעמתה איתם. כשהתבקשו לבחור בת זוג, הייתה הראשונה שקמה; היא לא רצתה שמישהי אחרת תבחר בדיאנה.
המפגש הראשון היה הססני למדי. אבל שתיהן הרגישו שהן רוצות מפגשים נוספים. דיאנה שלחה מייל לד"ר ראנד, שואלת אם זה אפשרי. אנאבל פנתה לשילה. הן לא ידעו שהן מגששות את דרכן אחת לעבר השנייה. התשובות החיוביות שהגיעו משניהם, עודדו אותן להמשיך. כשדיאנה שמעה את קולה של אנאבל בנייד, ליבה ניתר משמחה. את המפגש הראשון קבעו לפני פגישת הקבוצה, בבית קפה סמוך.
כשדיאנה הגיעה, אנאבל כבר המתינה לה. היא קמה ממקומה לקראתה והן התחבקו. שתיהן היו שותפות גורל, אבל הקשר ביניהן היה עמוק משחשבו. השיחה קלחה לכל מיני כיוונים והזמן חלף מהר. הן לא נגעו בנושא ההוא. אם מישהו היה צופה בהן מהצד, הוא לא היה מעלה בדעתו את מהות הקשר ביניהן. לכל היותר נראו כמו אמא ובת, אפילו כמו ידידות משכבר הימים.
שבוע לאחר מכן נפגשו שוב. שתיהן הרגישו שהמפגשים הללו מוליכים אותן למקום אחר. לאחר הפגישה השלישית, דיאנה הזמינה את אנאבל אל ביתה, לסוף השבוע.

10

במפגש הקבוצה הבא, עוד לפני שד"ר ראנד הציג את מטרתה, אנאבל ביקשה את רשות הדיבור. הוא התבונן בה עמוקות, יודע שנפל דבר. הוא לא העז לסרב. לאירוע שכזה, כל מנחה קבוצה מייחל. אנאבל סיפרה על המפגשים עם דיאנה ועל הידידות שנרקמה ביניהן. הבנות היו המומות. ברגע שחשפה את הביקור בביתה, שנון פרצה בבכי. ד"ר ראנד ביקש פסק זמן ויצא לשוחח איתה. הוא היה חייב לאפשר לה להיטהר מבפנים, להבין מדוע דווקא העניין הזה טלטל אותה יותר מכל השאר. הבנות המתינו בשקט. אף אחת לא העזה לדבר. לבסוף מישהי הציעה לעשות הפסקת קפה. זה היה הרעיון הנכון במקום הנכון. כולן הרגישו שמשהו עצום מתרחש. הן לא ידעו בדיוק מה.

חלק עשרים ואחד: הסיפור של אנאבל

1

"אקריא לכן את מה שכתבתי ביומני," אנאבל פתחה בהיסוס את דבריה. ניכר היה שמאוד התרגשה: "יותר מכל חששתי להגיע לביתה של דיאנה. מערכת היחסים בינינו התפתחה, כך שהמהלך הזה היה צפוי. חיבבנו אחת את השנייה. הרגשנו שיחסים טובים בינינו יתרמו לשתינו, כל אחת בדרכה. אף אחת מאיתנו לא שיערה לאן זה עשוי להוביל אותה." אנאבל עצרה את דיבורה, מאפשרת למסרים לשקוע.
"נכנסתי לדירה נעימה, מסבירת פנים, בשכונה שקטה, בעיירה קטנה. על הספה בסלון ישבו שני בנים ושיחקו במשחק טלוויזיה. הם נופפו לי לשלום. דיאנה קיבלה את פני בשמחה.
היא בדיוק הכינה לנו "ארוחת קבלת פנים", כך אמרה כשהיא מצביעה על הסינר שלבשה.
במרפסת הקטנה שבקצה הסלון, הבחנתי בשני כסאות, צופים אל השדות. ביניהם ניצב שולחן קטן. עלה במחשבתי שהייתי רוצה דירה כזו לעצמי.
ג'סי שמעה כשנכנסתי והצטרפה אלינו מחדרה. היא באמת הייתה בחורה מיוחדת. בצורה החיצונית היא דמתה מאוד לדיאנה. הבנים דמו יותר לו. שמתי לב שהפסקתי להעניק לו את הכינוי "המנהל" כשנאסר. מאז הדבקתי לו את הכינוי "הוא" או "לו", תלוי בהקשר הדקדוקי.
דיאנה הציגה אותי כחברה מקורס שאנחנו לומדות ביחד. היא ציינה בפני שהילדים יודעים שהיא נוסעת לקורס בענייני עבודתה אחת לשבוע. סיכמנו שאם ישאלו, נסביר שאנחנו בקורס להעצמה נשית, וגם נסביר מה זה. ידענו שההסבר יצטרך להיות שטחי ביותר, וזה יפעל לטובתנו. לא ציפיתי לשאלות שג'סי שאלה, כמו מה זו העצמה נשית, ולמה אמה, שהיא אישה מועצמת למדי, צריכה את זה. ובעיקר, איך קרה שמכל הבנות בקורס דווקא בחורה צעירה כל כך הפכה לחברה של אמה?
כנראה שעברנו את "הבחינה" בשלום, כיוון שהתשובות שנתנו השביעו את רצונה. את הקפה שתינו במרפסת. זכרתי שסוזנה סיפרה כיצד על המרפסת הזו התהדקה החברות בינה לבין דיאנה. יכולתי להבין אותה. במרפסת היה משהו אינטימי: קרבה פיזית מחד, מול נוף אינסופי שהשתרע לפניה. והיו גם שקט ושלווה שאפפו אותנו, שהולידו תובנה שצריך לנצל את הרגעים הנדירים הללו לטובתנו. דיאנה חשפה בפני את צפונות ליבה."

2

"סוף השבוע היה נפלא. בהתחלה העמקנו את ההיכרות בינינו, השלמנו פערים. אחר כך דיאנה עדכנה אותי שבשבוע הבא היא לוקחת את ג'סי לבקר את אביה. שאלתי אותה אם תצטרף לביקור והיא הניעה בראשה לשלילה. ככל שהתקדמה בעבודתה הרגשית, הבינה שאת ההחלטה לבחור בחיים חדשים קיבלה כבר זמן רב לפני כן, "אולי אפילו לפני שנעצר". היא הבחינה שרק המתינה לאורך החיים שמשהו יקרה. היא הוסיפה שכשנעצר, הבינה שהבעיה האישית שלה אולי נפתרה, אבל הותירה אחריה שובל מדמם, עם פצועים רבים. לאבחנה שכדי להתחיל חיים חדשים יהיה עליה להיפטר רגשית מחייה הקודמים, הצטרפה התובנה שיהיה עליה לסייע גם לאלו שנפגעו. ההצטרפות לקבוצה נהייתה חלק מתהליך הבחירה בדרך חדשה, שכל כך חשקה בה.
למחרת יצאנו לטיול באזור עם הילדים ונהנינו מאוד. אהבתי את הדינמיקה שזרמה במשפחה הזו, חרף תלאותיה. אצלי בבית, לעומתה, הרגשתי עוינות סמויה מצד הורי. קשה היה להם לסלוח לי על שלא פניתי אליהם כשהתחיל המשחק ברשת. הם לא הצליחו להבין מדוע לא שיתפתי אותם בצילומי האולפן ובסרט התלמידים. הם כעסו עלי שהלכתי רחוק כל כך, מפקירה את גופי מבלי לקבל אחריות על מעשיי. למרות שלא אמרו את הדברים, חשתי בתחושות האשמה כלפי. הם היו בטוחים שהיו יכולים לחסוך לי את מה שקרה, לו רק הייתי משתפת איתם פעולה. ברור שהם צדקו, אבל מאחר שכבר נפגעתי, ציפיתי שיניחו את האשמות בצד ויתמכו בי יותר. הם לא היו מסוגלים.
במהלך סוף השבוע התקרבתי לכל בני המשפחה. אפילו עלתה בי התחושה כאילו שאני מכירה אותם זמן רב. בדרך חזרה הבייתה עלתה בקרבי הרגשה של חופש, שהספקתי לשכוח מקיומה. כשהתנגן ברקע שיר שאהבתי, אפילו שמחתי. שכחתי תחושת שמחה מהי. היא נעלמה מקרבי מאז האירוע. אפילו עלתה בי ההרגשה שאני מתחילה להתאושש, כאילו קרן אור חדרה לליבי, מפזרת ערפילים שהעיקו מאוד."
"ד"ר ראנד הרים לפתע את ידו, מאותת לי לעצור. הוא רצה לנצל את התחושה החיובית שהעליתי כדי לברר האם גם אצל בנות אחרות חל שינוי חיובי כלשהו. הייתה דממה. הן היו צריכות להתבונן פנימה, לבחון אם התרחש שינוי לטובה בחייהן, ולגביהן זה לא היה תהליך קל. הראשונה שנחשפה התבטאה באיפוק, כאילו לא רצתה לפגוע באלה שעדיין לא היו שם. השאר באו בעקבותיה, מבטאות בהיסוס תחושות חדשות. ככל שיותר בנות הצטרפו לשיח, כך עלתה רמת הפתיחות. האופטימיות זחלה פנימה. בתחילה במינון נמוך. לאחר מכן העזה יותר, עלתה וגאתה.
פגישה נוספת הסתיימה במעגל מרגש. עמדנו צמודות, שואפות כוח אחת מהשנייה. שביבי תקווה שייטו בחלל. ראשים הזדקפו. חיוכים הצטיירו אט אט על פנינו.
ריטה החלה לשיר.
דיאנה ואני מחינו דמעה."

3

"במפגש הבא, ד"ר ראנד ביקש ממני להמשיך בדברי. הייתי המומה מהטלטלה בקבוצה. הן לא היו מוכנות למה שסיפרתי. כל אחת מהן העמידה את עצמה במקומי. כל אחת שאלה את עצמה אם קשר כזה, בינה לבין אשתו, היה אפשרי מבחינתה. הסיטואציה, שמבין כל הבנות, דווקא אני, שחשפתי אותו, שהרסתי בפועל את חייה של דיאנה, הצליחה ליצור איתה קשר חברי, הייתה בלתי נתפסת. האם הייתה זו יכולת הסליחה של דיאנה שסייעה לנו?"
"התבוננתי בבנות והתחלתי לדבר. המילים עלו ופרצו ממעמקים: אני זוכרת שבמפגש הראשון שאלתי את עצמי אם דיאנה מאשימה אותי במה שקרה. הייתי בטוחה שבהתחלה המחשבה הזו הייתה נטועה בה, אלא שלא הכרתי אותה אז. רק מאוחר יותר הפנמתי את היחס שלה למקומי בסיפור. היא הבינה שהייתי קורבן כמו כולן. שבמקרה עמדתי בדרכו. לרוע מזלו, הייתי החלטית לעצור אותו. אם זו לא הייתי אני, זו הייתה יכולה להיות כל אחת אחרת. הרגשתי שהיא מעניקה לי יחס מיוחד, אלא שהוא היה חיובי דווקא."
"אני זוכרת שכבר לאחר המפגש הראשון איתה, ציינתי לעצמי שיש בה משהו מיוחד. עדיין לא ידעתי לזהות מהו. הערכתי אותה על שהצליחה להפוך את המחשבה השלילית הראשונית, המאשימה, שגרם לה האירוע, למשהו חיובי. הערכתי, שהיחס החיובי שלה כלפי נבע מהמחשבה שסייעתי לה לפתור את הבעיה האישית, שהעיקה עליה כל כך הרבה שנים. אלא שבפועל היה שם משהו נוסף: מאוד אהבתי להקשיב לדיאנה. היא דיברה בשקט, ודווקא השקט הזה חדר אלי, אפילו עטף אותי. הייתה בה איזושהי שלמות. רציתי שגם בי תהיה כזו."
"ואז קרה לי משהו מוזר. דווקא ההתנהגות שלה, מי שהיא, עזרה לי לעלות על הנתיב החיובי האישי שלי. באחד המפגשים, ד"ר ראנד סיפר לנו שבקבוצה אנחנו מהדהדות אחת לשנייה את תחושותינו. אז לא הצלחתי לעכל את זה. במפגשים עם דיאנה, למדתי להעריך את הדרך שעשתה. רציתי להיות כמוה. אבל משהו חסם אותי. אחר כך הבנתי, שכל עוד ארגיש תחושת אשמה כלפיה, על שגרמתי כביכול להרס חייה, לא אוכל להתקדם. ברגע שחשתי את הסליחה האמיתית ממנה, אמרתי לעצמי שאם היא עשתה דרך כל כך ארוכה, גם אני מסוגלת. הייתה פעם שאפילו ניסיתי לדמיין את עצמי במקומה; עוברת מהחיים שהיא חיה לדירה ההיא. הייתי צריכה להחליט אם אני מצטרפת אליה וסולחת. עדיין לא ידעתי למי עלי לסלוח. ברור שלא יכולתי לסלוח לו. אבל הרגשתי שאני רוצה לתת לה יד. שאפתי לצעוד איתה יחדיו על השביל שבו בחרה ללכת. הבנתי שמעבר לרצון שלה לעזור לי, החל לפעם בי הרצון לעזור לעצמי."
"הביקור בביתה עזר לי. הכרתי את המשפחה המקסימה שלה, והוקרתי אותה על הדרך שסללה לעצמה לחיים חדשים. רציתי שתעניק לי מהכוחות שהיו לה."
"כשסיימתי לדבר, כששילה קראה לי הצידה וביקשה ממני להביא עוגה למפגש הבא, הבנתי שנפל דבר."

4

"הגעתי עם עוגה שקראנו לה בבית העוגה המשפחתית, כי הייתה אהובה במיוחד על כולנו. זו הייתה העוגה שהיינו מכינים לשמחות משפחתיות וחגים. הבנות הבינו שמשהו מתרחש. לשנייה הן היו בטוחות שאני חוגגת יום הולדת, אלא שבו זמנית נזכרו שבימי ההולדת שילה נהגה להביא עוגה. הן הרגישו שמשהו אחר קורה."
"אנחנו חוגגות כאן משהו מיוחד," שילה פתחה את המפגש. "את קרן האור השנייה שמפציעה כאן בקרבנו," היא פנתה אלי. "קרן האור הראשונה שייכת לדיאנה, שבאומץ לב בלתי רגיל הצטרפה לקבוצה. בלעדיה הקבוצה לא הייתה כמו שהיא היום. הודות לדיאנה נוכל להגיע הכי רחוק שאפשר. העוגה הזו היא המתנה של אנאבל, לדיאנה. תודה עמוקה על שסייעה לה לצאת מהמקום שבו הייתה."
הבנות ישבו דמומות. זה היה רגע מרגש במיוחד.
"קרן האור השנייה שמפציעה כאן שייכת לך, אנאבל", היא פנתה אלי. "באופן בלתי רגיל הצלחת להתנער מהתחושות הקשות שליוו אותך, ולהצטרף לדיאנה במסע הבלתי רגיל שכולנו חוות כאן."
"הייתי שמחה לפתוח מהיום והלאה כל מפגש בעוגה מיוחדת. כשנסיים את שלב העוגות, נצא כולנו למסע בן שלושה ימים. תרשו לי להמר שזה יהיה המסע המופלא של חייכן."

5

"הבנות הביאו עוגות. בכל מפגש שמענו סיפור החלמה חדש. כולן דיברו מעומק ליבן. סוזנה חתמה את מפגשי העוגות. היא ספרה על דיאנה דברים שלא ידענו, כיצד נפגשה איתה חרף כל הקשיים, וכיצד הצליחה להתעלות איתה לגבהים אנושיים בלתי נתפסים. באותו מפגש העלינו רעיונות לפעילויות במסע שאנחנו רוצות לעשות ביחד. לאחר שבועיים המתין לנו מיניבוס, שלקח אותנו למסע יוצא דופן."

חלק עשרים ושניים: ההתפכחות

1

לקבוצה המיוחדת הזו, המסע היה מטלטל ממש. הן בילו שעות ארוכות ביחד, משתתפות בשורה של פעילויות רגשיות, ומסיימות כל יום באירוע מיוחד. בערב הראשון נהנו מאחוות חברות סביב המדורה, שכללה שירה בצוותא ומשחקי חברה. בערב השני פצחו במסיבת ריקודים סוערת, שפרקה מהן שאריות אחרונות של מתח מהעניין ההוא.
בשיחת הסיכום התבקשה כל אחת לומר במשפט אחד כיצד השפיע עליה המסע. ד"ר ראנד סיכם. הבנות כבר קראו לו בשמו הפרטי, אילון. המסע הפך אותו לחלק מהחבורה. בשל פער הגילאים, הוא השתלב היטב בקבוצה הבוגרת. כיוון ששילה וסוזנה נתפסו כצמד מתחילת הדרך, רק טבעי היה שאילון ודיאנה, שותפים גם למקצוע, ימצאו שפה משותפת. במסע הייתה להם הזדמנות לחלוק חוויות מקצועיות, וליהנות חברתית אחד מהשנייה.
הבנות התבקשו להגיע למפגש הבא עם מתנה קטנה, סמלית, לכל אחת מהן. הייתה תחושה של סיום. מאחורי כל מתנה היה צריך להיות מסר.
אלא שמשהו היה חסר.
סוזנה ביקשה להיפגש עם שילה ודיאנה. שילה ביקשה מד"ר ראנד להצטרף.
"האם אנחנו מסיימים את הפעילות בקבוצה?" סוזנה ירתה לעבר שילה. היא השפילה מבט. לאחר זמן שנדמה כנצח, השיבה בהיסוס: "עדיין אינני יודעת. אני ממתינה לפגישה האחרונה. טקס המתנות אומר הרבה. אם לא תהיה בו פריצה מהותית, אודיע לבנות על פסק זמן. נקבע מפגש לשלושה שבועות לאחר מכן. הייתי רוצה לבחון איך תשפיע עליהן תקופה קצרה ללא התמיכה שלנו."
סוזנה הגיבה מיד, מנסה לשמור על איפוק, אבל ניכר היה שמאוד התרגשה: "אני מרגישה שעדיין לא סיימנו את התהליך. אינני מסוגלת לראות את הבנות ללא התמיכה שלנו. אני מרגישה שעדיין לא מיצינו. אני חשה את הרגישויות שלהן, את המקומות החשופים. נראה לי שהסגירה מוקדמת מדי ועדיין לא מספקת מבחינתן."
שילה פנתה לעברה: "לאחר כל מפגש נהגתי לבחון אם המפגש האחרון קידם אותנו להשגת המטרה שלשמה התכנסנו. המטרה הראשונית הייתה לתמוך בכל אחת כך שתוכל לתפקד בהמשך חייה ברמה רגשית טובה יותר, בהתאם למי שהיא. אלא שדיאנה שינתה את המטרה. היא דיברה על החלמה. אחת הבנות דיברה על ייבוש הפצע. דיאנה חיזקה אותה. היא דיברה על כך שהפצע יהיה שם תמיד, ולכן עלינו לצייד אותן בכלים שיאפשרו להן לטפל בפצע כדי שיהיה יבש כל הזמן. זה שינה את העבודה בקבוצה. כדי לקדם אותה לפי המטרה החדשה, צרפתי את ד"ר ראנד. עבודתו הובילה את הקבוצה לגבהים אחרים. במקביל, דיאנה שינתה את כללי המשחק. מבלי משים, היא שמשה לבנות מורת דרך."
"אנחנו יודעים שטיפול קבוצתי מורכב," שילה הרחיבה, "כי הוא למעשה טיפול יחידני בתוך קבוצה. הפרטים בה מושפעים לא רק מהמטפל אלא גם מכל אחד מחבריה, וגם מכוח ההשפעה הקולקטיבי שלה. כיוון שהקבוצה הנוכחית הייתה כל כך ייחודית, פחדנו שההשפעה הקולקטיבית תוכל אפילו לחבל בהתהוותה. אחר כך חששנו שהבנות ידחו את דיאנה. אפשרות נוספת שהעלינו הייתה שיקרה משהו אחר: שהבנות יזדהו איתה ויאמצו אותה אליהן כקורבן נוסף. אלא שדיאנה סרבה לקבל את שתי האפשרויות. גם לה הייתה מטרה. היא הציגה אותה במפגש הראשון והתעקשה עליה לאורך כל הדרך. היא דרשה החלמה מלאה."
"מבלי שתהיה מודעת לכך, התרחש בקבוצה תהליך נוסף. דיאנה הפכה לדמות שהן הזדהו איתה. הן התפתחו במקביל להתעצמות האישית שלה. השיא היה הקשר שנוצר בינה לבין אנאבל. לאחריו חשבנו, ד"ר ראנד ואני, שהבנות לא תהיינה מסוגלות להתפתח יותר."
"המסע היה מצוין, עכשיו צריך להתחיל לשחרר, כדי לראות אם הן תוכלנה לצעוד לבד."
דיאנה, שעד אז ישבה בשקט, החלה לדבר: "אם תרשו לי, הייתי רוצה להעלות עניין נוסף. לדעתי, השלב הטיפולי שיוביל אותן להחלמה סבירה, שיאפשר להן לחיות חיים נורמליים, עם משפחה והגשמה מקצועית, עם אמון כלשהו בבני אדם, עם אמפתיה לזולת ואפילו אהבה, עדיין לא הסתיים. לדעתי הבנות צריכות לעבור שלב נוסף מהותי, שלב הסליחה. השלב הזה יוכל להסתיים רק כאשר הן תוכלנה להיפטר מהדמות האלימה שלו, שקנתה לה מקום בתוכן. השלב הזה יתממש לכדי מהלך חיובי, רק אם הן תוכלנה להפוך אותו למה שהוא היום. רק אם הוא יהפוך בקרבן לאדם עלוב, מוכה וחבול, מת מהלך. אז הן תוכלנה באמת להשתחרר מהדמות הזו, שעתה עדיין מהלכת עליהן אימה."
כולם נעצו בה עיניים. הם ידעו שדיאנה אדם מיוחד. תמיד לקחה אותם למחוזות שלא העזו להעלות בדעתם. מה היא מתכננת עכשיו? הם המתינו בסבלנות. בחושים, שהתחדדו במשך הזמן, הם הרגישו שבלעדיה לא היו יכולים אפילו להעלות על דעתם את העתיד להיאמר. הם ישבו דרוכים. מה שדיאנה פלטה לאחר דקה המם אותם לגמרי: "אני חושבת שהן צריכות לפגוש אותו."
הייתה דממה ארוכה. המחשבות התרוצצו בקרבם: איך אפשר להביא נשים פגועות להתייצב מול האיש שפגע בהן? איך אפשר להביא נפגעות אונס לפגוש את מי שנטל מהן את השליטה העצמית בגופן? את מי שרצח את נשמתן והפך אותן במחשבתו לחפץ חסר ערך? מה יהיה ערכו של מפגש קולקטיבי כזה? הרי הוא עלול לטלטל כל כך, שכל חומות ההגנה שלהן יתמוטטו. שכל הטיפול ייעלם כלא היה. למה דיאנה מצפה שיהיה במפגש כזה? מה יכול לצאת ממנה?"

2

ד"ר ראנד נעץ בדיאנה מבט מרוכז: "אני חושב שאני מבין לאן את רוצה לקחת את הבנות. מה זה יעשה לך?" לפי מהירות התגובה שלה, נראה היה שדיאנה שיערה שהשאלה הזו תעלה: "צריכים לסגור אתו מעגל. צריך לראות איך הוא חי, איך הוא מושפל, כמה שהוא קטן, חסר ערך. זו לא אותה דמות שבדמיונן. זה לא מנהל בית הספר שלהן. זה אדם מוכה וחולה. בכל פעם שהן תרגשנה פגועות, הדמות העלובה ההיא תעלה לנגד עיניהן. תאוות הנקם והכעס יפחתו. היכולת להמשיך בחיים נורמליים תתעצם."
דיאנה לא ענתה על השאלה שהופנתה כלפיה. מתשובתה נראה היה שהיא כללה את עצמה בקבוצת הבנות. מאידך, בתשובה ניתן היה להבחין ביכולותיה המקצועיות. נראה היה שהיא נעה הלוך ושוב בין היותה מטפלת למטופלת. מצד אחד, גם היא חוותה סוג של אונס כתוצאה ממה שנכפה עליה בגללו. מאידך, זה לא היה בדיוק המקרה של הבנות, כך שהיא יכלה להתבונן בו כאילו מבחוץ, אפילו ממרחק. ד"ר ראנד נעץ בה מבט ממושך. היא לא הסיטה את מבטה. הוא כבר עמד על הנחישות העמוקה שטבועה בה, על היסודיות, על הצורך שלה לסגור פינות עד הסוף. הוא הבין את ההתעקשות שלה לא להשאיר חוויות לא מטופלות, שעלולות להוביל לצרות רגשיות. "העברה רגשית?" היא הנהנה. הוא ידע שסוזנה לא הבינה במה מדובר. הוא נטה לכיוונה: "העברה רגשית היא מונח בפסיכולוגיה. היא מתקיימת במהלך טיפול – בין מטפל למטופל. מדובר בהעתקת יחס רגשי מודחק, בלתי מודע, שמרגיש המטופל כלפי אדם בעברו, אל המטפל. המטפל צריך להציף אותו כדי לאפשר למטופל להיות נוכח בו ולהתמודד אתו."

3

"כיצד את מתכננת לעשות זאת?" ד"ר ראנד תבע מדיאנה את התשובה. הוא רצה להתמודד עם הסוגייה כמוה, עד הסוף, ביסודיות, לא להשאיר פתח לכישלון, לפחד, להתמוטטות רגשית.
דיאנה השיבה בנחישות: "אני רוצה לחשוף אותן לדמותו הנוכחית. לא פנים אל פנים. אני רוצה להסריט אותו, או רק להקליט אותו מתנצל בפניהן מעומק ליבו. הוא איש חינוך. הוא אמור להיות מודע לרגשות של תלמידיו. אלא שבמקרה שלהן, הוא שם חומה בינן לבינו. הוא התייחס אליהן כאל אובייקט, לא כאל יצורי אנוש. כשהוא ביצע בהן את זממו, הוא הפך אותן בתודעה שלו לחפץ. הוא איש חלש. חסר חוט שדרה. אבל, לצערי, האנשים האלה מסוגלים לעשות את המעשים הקשים ביותר."
"בשעות הריקות הרבות בכלא, אני בטוחה שהוא חשב רבות על מעשיו. כשהבנות לא היו יותר אובייקט מיני או טרף קל, הוא הבין כמה פגע בהן. בשונה מאיתנו, הוא לא עבר טיפול. הוא היה צריך לעשות את כל הדרך אל עצמו פנימה לבדו. בגלל זה הוא רוצה למות. הוא למד כמה גרוע המבנה הנפשי שלו. הוא הבין עד כמה גורלו היה חתום מראש. הוא הבין עד כמה חטא על שלא התעמת עם עצמו. הוא הבין שדווקא לו, אצלו בבית, הייתה האפשרות לשנות את עצמו, לו רק היה נעזר בי. חושף את חולשותיו. אלא שהוא התבייש מאוד במי שהוא. הוא גם חשש שאעזוב אותו. אם היה עושה זאת בתחילת הדרך, כאשר זיהה את הבעיות שלו, הכל היה נראה אחרת. אלא שהבושה הרגה אותו. כיום אנחנו יודעים, שאנשים יהיו מוכנים לעשות הכל על מנת להימנע מבושה. בגלל זה הטיפול בנפגעות אונס קשה כל כך. הן מתביישות שזה קרה להן. הרבה פעמים הן מעדיפות ליטול על עצמן אשמה כדי להימנע מהתמודדות עם הבושה. יש פה שני צדדים שהתביישו. הפוגע והנפגעות. הפוגע, בדרך כלל, לא יזכה לטיפול, אולי רק כשישתחרר. עד אז העונש שלו הוא לגווע בחייו. לעומתו, להן, בעזרת טיפול ראוי, תוענק הזדמנות לצאת מהנקודה שגוועו לחיים חדשים."

4

"מה התפקיד שלך בסיפור הזה?" ד"ר ראנד לא הקל על דיאנה. הוא רצה לעמת אותה עם השדים שרבצו עמוק בתוכה, והיו רבים כאלה: עצם היותה אישה, אשתו, חברתו לחיים, אם ילדיו, מטפלת, ובעיקר זו שלא הצליחה לטפל בו. המעשים שלו פגעו בדיאנה מכל היבט שהוא. עמוק בתוכה שכנה בושה עוצמתית, הרסנית אפילו. אולי בגללה לא העזה למנוע את האסון הנוראי, שהזדחל לחייהם ועשה בהם שמות.
לשאלה של ד"ר ראנד, דיאנה לא הייתה מוכנה.
שילה קמה בדיסקרטיות ממקומה, סוזנה אחריה.
הן השאירו את דיאנה לטיפולו.
הם ישבו שם שעות. ד"ר ראנד שינה את סדר היום שלו והקדיש את עצמו לדיאנה. ההעברה הרגשית שהיא ביצעה הייתה עוצמתית מכל טיפול שחווה בחייו. הוא טלטל אותו למחוזות שלא חשב שהיו בו. הם הדהדו את חייהם אחד לשני, נוגעים במקומות האפלים ביותר. החשיפה ההדדית הייתה קשה במיוחד. לאחר שעות ודמעות, של שני הצדדים, הם פסעו החוצה מחויכים. משהו חדש הפציע שם.
משהו ענק ומיוחד.

5

לביקור הבא בבית הסוהר, ד"ר ראנד הצטרף לדיאנה. האב ציפה לבתו. להפתעתו ישבו לפניו דיאנה וגבר זר. האיש הציג את עצמו כמדריך בקבוצת התמיכה של הבנות שנפגעו. לשנייה חש מאוים, אבל אחר כך הבין שזה מיותר; הוא שהה במקום הכי מוגן עבורו.
דיאנה סיפרה לו שהצטרפה לקבוצת התמיכה בבנות, שפועלת כבר תקופה ארוכה. היא רצתה לסייע לבנות להחלים. היא דיברה כמטפלת. לא היה שמץ של אשמה בדבריה: "מטרת הביקור שלנו היום היא לרתום אותך לסייע לבנות."
הוא הביט בה במבט שואל.
ד"ר ראנד הרחיב: "בתודעת הבנות אתה דמות מאיימת במיוחד. האדם שנטל מהן את היכולת לשלוט בעצמן. המעשה שלך הפשיט אותן מההגנות על הגוף כמו גם על הנפש. החשיפה הזו פוצעת את הנשמה לנצח ולא ניתן להחלים ממנה. אם נשנה את המיקוד שלך בתודעה שלהן, מדמות מאיימת לדמות פגועה, חלשה אפילו, הן יוכלו אולי להקל על עצמן. אולי להתבייש פחות במה שקרה להן."
הוא הבין. הרקע שלו בחינוך עמד לצידו: "מה אתם רוצים שאעשה?"
דיאנה התבוננה לראשונה עמוק בעיניו: "הייתי רוצה שתתנצל בפניהן. באמת, מעומק ליבך. הייתי מבקשת לקבוע איתך פגישה נוספת, שבה אקליט אותך, אולי אסריט, שבה אתה תדבר אליהן בכנות. אם תסכים, אגיע לכאן שוב במפגש הבא. בינתיים אבקש את רשות הנהלת הכלא למה שהצעתי לך. אולי יאפשרו לנו להיפגש במקום אחר בכלא."

6

המפגש נקבע לחודש לאחר מכן. שילה החליטה להמשיך בתמיכה בקבוצה כרגיל. היא שילבה בכל מפגש משחקי חברה, שהעמיקו את הקשר בין הבנות, מקרבים אותן יותר זו לזו. היא ידעה שאם תצליח להוביל אותן לכך שבעתיד ימשיכו להיפגש בקבוצה בלעדיה, הן תוכלנה להישען זו על זו ללא תמיכתה.
למפגש הבא בכלא דיאנה הגיעה לבדה. היא בישרה לו שההנהלה נעתרה לבקשתה ומיד יועברו לחדר אחר. הנהלת הכלא גם מעריכה מאוד את המעשה שלו ולכן תאפשר לו פגישה עם ג'סי שבועיים לאחר מכן.
המפגש בין דיאנה לבינו היה יוצא דופן מכל היבט שהוא. דיאנה הייתה משימתית. היא ביקשה להסריט אותו. אחר כך בחרה גם להקליט אותו. היא לא יודעת במה תשתמש בעתיד, הסבירה. היא תלויה בסיטואציה שתיווצר. הוא רגיל היה לדבר למיקרופון, אבל לא על עצמו. הוא שלף דף שכתב. בהתחלה הקריא מהכתוב, אחר כך דיבר מהמיית ליבו.

 

חלק עשרים ושלושה: הסליחה

1

הבנות התרגשו עד עומקי נשמתן כשדיאנה הקריאה להן את מה שכתב עבורן. היא העדיפה להתחיל את לממש את הרעיון שלה בהקראה בקולה, כדי למנוע מהבנות זעזוע בהקשבה לקולו. היא נתנה למכתב לשקוע בקרבן, ורק שני מפגשים לאחר מכן בדקה איתן בעדינות אם אפשר להשמיע להן הקלטה שבה יתנצל בפניהן. הוא דיבר מדם ליבו, את זה כולן הרגישו. אף אחת לא העזה להגיב. את האוויר ניתן היה לחתוך בסכין. זה היה עוצמתי במיוחד.
הדממה לאחר מכן הייתה קשה מנשוא. שילה רצתה לשבור אותה. היא ביקשה מהן להתחלק לשתי קבוצות. המשימה הייתה לשוחח על "מה עשו לי המכתב וההקלטה". המפגש היה מטלטל. הן הרגישו שנפל דבר.
המפגשים הבאים בקבוצה היו מפגשי הפוגה. כחודש לאחר מכן, ד"ר ראנד ביקש לשוחח איתן על סליחה: מה משמעותה, כיצד היא נוצרת, כיצד היא פועלת על הנסלח והסולח, וכיצד משמרים את תחושת הסליחה לאורך זמן. כשיעורי בית ביקש מהן לכתוב מכתב סליחה לדמות משמעותית בחייהן.
כשהבנות הקריאו את המכתבים, הדמעות זרמו כנחל. הן הרשו לעצמן לחשוף הכל, לכתוב מהמקומות העמוקים ביותר. דיאנה חתמה את המפגש. למכתב שלה קראה "הרגע שבו סלחתי לעצמי".

2

המפגשים בקבוצה הלכו ופחתו עם הזמן. הם פסקו לחלוטין כשנה לאחר שהחלו. הבנות שמרו על קשר קבוע. כשנה לאחר המפגש האחרון, הן החליטו להיפגש לפיקניק באחד הפארקים באזור. ההתרגשות הייתה בשיאה. כל אחת סיפרה מה עבר עליה במהלך השנה וכיצד התקדמה בחייה.
שילה הרגישה כמו "אמא אווזה". היא ממש הייתה גאה "בילדות שלה", כמו שקראה להן.
סוזנה הפתיעה אותן כשסיפרה להן על הספר שכתבה, "שלא יפורסם לעולם." היא הסבירה את התשוקה העצומה שהייתה בה להיטהר בעזרת הכתיבה: "בעיקר תיארתי את התפתחות הקשר שלי עם דיאנה וכיצד השפיע עלי. הסוויתי היטב את המקרה ואת הדמויות. אתן לא תמצאנה בספר את עצמכן." היא לא רצתה להסתיר מהן את הדרך שלה להתמודד עם מה שחוותה, ובעיקר היה חשוב לה שהן לא ירגישו מאוימות בגללה.
בספר עסקה בניצחון הרוח, וככותבת מיומנת הרגישה שהצליחה במיוחד: "אם היה מתפרסם, היה הופך מיד לרב מכר," עלתה בקרבה מחשבה רגעית, שנדחקה מיד הצידה.
אבל ההפתעה הגדולה ביותר ציפתה להן מכיוון שכלל לא חשבו עליו.
דיאנה המתינה שההתרגשות תחלוף, כדי לומר את דבריה. אף אחת מהן לא הייתה מוכנה למה שהגיע:  
"בשנה האחרונה החלמתי לאיטי. עזר לי בהחלמה מישהו יקר לי במיוחד, שיושב כרגע איתנו כאן." הן התבוננו בד"ר ראנד, מתחילות להבין שמשהו מיוחד עומד להתרחש: "במהלך המפגשים בקבוצה, התהדקו היחסים ביני לבין אילון," הן שמו לב שהיא קראה לו בשמו הפרטי. "כאנשי מקצוע, חשבנו שאנחנו פשוט עוברים תהליכים רגשיים שמאפיינים כל טיפול. היינו מודעים למתרחש והחלטנו להתעלם. המפגש שבו הבנו שיש בינינו משהו אחר, היה עם שילה וסוזנה, שבו דנו בסוגייה כיצד להמשיך את המפגשים ביניכן לאחר המסע. העלינו אפילו מחשבה להפסיק אותם, כי הייתה הרגשה שלאחר השיא במסע הם יהיו פחותי ערך. אלא שדווקא באותו מפגש, שבו סברתי שמשהו חסר בטיפול שלכן, והעליתי את יכולת הסליחה, נחשפתי לחוויה מטלטלת; ד"ר ראנד ביקש ממני לבחון את החלק שלי בסיפור. מצאנו את עצמנו אחד מול השנייה, בוחנים היטב את רגשותינו לעומק. הפגישה ההיא העלתה משהו עוצמתי במיוחד בקשר בינינו, שעד אז העדפנו, כל אחד מסיבותיו, להתעלם ממנו. מאז לא נפרדנו."
אחת, אחת, הבנות קמו ממקומן ונגשו לחבק אותה, אחר כך פנו לד"ר ראנד. את הסיום הזה אף אחת לא חזתה. סוזנה הייתה בסוד העניינים. לשילה הקשר החדש התגלה מאוחר יחסית.

חלק עשרים וארבעה: הסיפור של ג'סי

1

אמא החליטה לחזור לעבודה – בפרקטיקה פרטית. בהתחלה חזרה למטופליה והעניקה להם שיחות תמיכה בטלפון. שני הצדדים היו מרוצים. היא על שחזרה לעבודה, הם על שהיא חזרה לחייהם. כולם העריכו אותה כבעלת מקצוע מצוינת. לאחר מכן עברה לשיחות טיפוליות מרחוק, פנים מול פנים, דרך המחשב. עם הזמן, המטופלים שלה המליצו עליה לאחרים.
גם שילה וסוזנה סייעו לה. שילה המליצה עליה לבנות שבהן טיפלה בקבוצות תמיכה אחרות. חלקן פנו אליה לאחר שהקבוצה שלהן התפזרה. גם הן המליצו עליה לכל מי שמצאו לנכון.
סוזנה כתבה עליה כתבת פרופיל מחמיאה במיוחד, מספרת גם על "הטיפול מרחוק", שהצליח במיוחד. לאחר הכתבה כבר היו לה מטופלים רבים משיכלה להכיל.

2

ערב אחד אמא ביקשה לשוחח איתנו על משהו חשוב. היינו לאחר ארוחת ערב שהכינה, עם מאכלים שאהבנו במיוחד.
אמא דיברה בהרחבה על קבוצת התמיכה וכיצד השפיעה עליה לטובה. היא ציינה שבזכותה הגיעה להשלמה עצמית וליכולת לצאת לדרך חדשה. היא סיפרה לנו על היכולת שלה להשתמש במפגשים שחוותה ביחסה אלינו. היא מעריכה שהם היו אלו שסייעו לנו להשתקם, מבלי שהרגשנו בכך. היא צדקה. זווית הראייה שלי הייתה דומה וגם שונה; ברגע שהייתה מאושרת יותר, חשנו בכך, וגם הושפענו כמובן.  לא שהיינו מסוגלים לתרגם את תחושותינו למילים באותה עת, אבל אני, למשל, הרגשתי כמי שמשא כבד יורד אט אט מכתפיי.
הערב שבו שוחחה איתנו על קבוצת התמיכה, היה סמוך לתחילת שנת הלימודים. הבנתי שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, כך נראו בעיני חיי עד אז. ידעתי שבבית הספר נעורר סקרנות. בעיירות קטנות כולם מכירים את כולם. כשהגענו, סיפרנו לשכנים שהורינו גרושים, ואבא שלנו הקים משפחה אחרת. את מקום המגורים שלו תארנו אי שם בצפון. סיפרנו שעברנו לעיירה להתגורר ליד סבא וסבתא שלנו, לחיות לצידם בזקנתם. תיארתי לעצמי שאת הפרטים הללו כבר כל העיירה ידעה. במשך הקיץ הבנים הכירו כמה מילדי השכנים. אחד מהם הכיר לי את אחותו, שהייתה בת גילי, והכירה לי כמה מחברותיה.
הכניסה לבית הספר הייתה חלקה למדי. לאחר תקופה ארוכה בבית, שמחנו מאוד להשתלב בסביבה חברתית של צעירים בני גילנו. גם המורים סייעו לנו: הם בדקו מה כבר למדנו, איזה מקצועות אנחנו אוהבים ומה התחביבים שלנו.
בימים הראשונים הרגשנו התעניינות קלה סביבנו, שהלכה ודעכה עם הזמן. התחלתי ליצור קשרים חברתיים רבים יותר, ואפילו חשתי שאני עולה על דרך המלך. שעות המסך הרבות, שהבנים בילו במשחקי מחשב עם חבריהם, העידו שגם הם השתלבו חברתית.
התמיכה של סבא וסבתא שלנו חיזקה אותנו מאוד. כאילו הפכנו בחזרה למשפחה. הבנים, שלא ראו את אבא מאז שעזב, אהבו מאוד את השהייה בחברת סבא שלי. הוא היה פעיל במיוחד בתחומים שבנים אוהבים; הוא קנה להם אופניים חדשים, והם יצאו לרכיבות ממושכות באזור. למשחקי הבאולינג גם הבנות הצטרפו. סבתא שלי הפתיעה במיוחד ביכולת המשחק שלה.
לא מזמן סבא לקח את הבנים לסוף שבוע לגברים בלבד. הבנות בילו באותו זמן במסע קניות פרוע במיוחד.

3

נראה היה שחזרנו לחיים, לשגרה מבורכת. לאחר הטלטלה העצומה שחווינו, קיווינו שימים טובים לפנינו. כמה חודשים לאחר מכן, אמא ביקשה לשוחח איתנו על משהו חשוב במיוחד. על השולחן היו שוב המאכלים שאהבנו. הקינוח היה יוצא דופן, ובמקום הגלידה שנהגה להגיש, הונחו לפנינו כוסות גבוהות, עם מוס שוקולד וקצפת, פירות אדומים מעל וסירופ דובדבנים. חשנו שמשהו מיוחד עומד להתגלות. אמא סיפרה כיצד בקבוצת התמיכה הכירה מישהו. היא הציגה אותו בשמו וסיפרה על ידידות שהתהדקה. היא הייתה רוצה להכיר לנו אותו. התבוננתי בבנים. חשתי שמבין הילדים, הייתי היחידה שקלטה במה מדובר, שהבנים צעירים מדי. אלא שגם הבנים חשו משהו, אבל לא ידעו לתמלל אותו. לאחר שהתפזרנו לחדרים, שמעתי דפיקה מהוססת על הדלת. הבנים נכנסו אחד אחרי השני והתיישבו על מיטתי. הסברתי להם שלאמא יש חבר. הייתה דממה ארוכה. כל אחד מאיתנו חשב כיצד האירוע החדש עשוי להשפיע עליו.
הביקור שלו עבר בהצלחה. הגיע אדם מבוגר מאמא, חביב למדי. הוא ידע כיצד להציג את עצמו, מתי להתערב בשיחה, אפילו לנווט אותה. אחר כך הבנתי שהוא מומחה לניהול קבוצות. עוד לא הבנתי שיש סוגים שונים של קבוצות.
במשך הזמן הביקורים של אילון בביתנו הפכו לשגרה. לפעמים הגיע באמצע השבוע, לפעמים אמא נסעה אליו. בפעם ההיא, כשאמא הכינה אותנו שהוא עומד להגיע לסוף השבוע, הבנתי שאמא מתכננת לשלב אותו בחיינו. באותו סוף שבוע היא הכירה אותו לסבא וסבתא; הוזמנו לארוחת ערב אליהם. הערב היה מהנה למדי. סבא וסבתא בהחלט התרשמו ממנו. האמת שגם אנחנו התרגלנו אליו. הרגשנו שהאיום שחשנו בתחילת ההיכרות עמו הלך והתפוגג.

4

אמא הכירה לנו אותו כחצי שנה לאחר שהם התחילו לצאת. היא המתינה עד שנשתלב היטב באזור, תיווצר לנו סביבה חברתית תומכת ונסתגל לחיים החדשים. בכל אותו זמן נהגה להיפגש אתו מבלי שידענו. אחת לשבוע הם היו נפגשים באמצע הדרך. הוא היה נוהג דרומה, היא הייתה נוהגת צפונה. הם היו מבלים יום שלם ביחד. היא הייתה חוזרת הבייתה לפנות ערב, עמוסה בשקיות לקראת ארוחת הערב. כיוון שהפגישות נערכו בכל פעם ביום אחר בשבוע, לא שערנו שיש לה גם חיים אחרים. פעם אחת היא אפילו נסעה ליומיים, מספרת על כנס מקצועי.
באחד מסופי השבוע, כשכבר הרגשנו נוח במחיצתו, אילון הזמין אותי למרפסת לאחר ארוחת הערב. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחנו שנינו לבד. הרגשתי בחושיי שהוא רוצה לשתף אותי במשהו. זו הייתה באמת שיחה יוצאת דופן. ייתכן שבגלל החוויה העוצמתית, אזכור אותה כל חיי.

5

"את אשתי הכרתי בתיכון", הוא פתח את דבריו בהיסוס, כאילו אינו בטוח במה שהוא עומד לומר: "היא הייתה צעירה ממני בשנה. לא היינו אז חברים, רק ידידים. לימים, כשחזרתי מהאוניברסיטה הבייתה, לחופשת חג המולד, פגשתי אותה באקראי ברחוב. קבענו להיפגש באותו ערב. מאז הפכנו לזוג."
"כשסיימתי את לימודי, חזרתי הבייתה והתחתנו. גרנו לא רחוק מהורי. בתחילת דרכי המקצועית עבדתי כמטפל בשירות הציבורי, ובהמשך עסקתי גם בפרקטיקה פרטית. היום אני עוסק רק בטיפול פרטי. נולדו לנו שני בנים. אשתי עבדה כאדריכלית וכמעצבת פנים והחיים זרמו בנינוחות. רכשנו בית בפרברים, וניהלנו חיים שגרתיים, כמו רוב הזוגות הצעירים שהכרתי. בשלב מסוים, בגלל הרקע המקצועי שלי, הרגשתי שמשהו איתה לא בסדר. זה התחיל מדיכאון לאחר לידה, שחוותה עם הבן הבכור, ועבר למשבר דיכאוני נוסף, לאחר לידת הבן השני. בין לבין הצליחה לחזור לחיים רגילים. כשאחד הבנים עבר תאונת דרכים קלה, הרגשתי ששוב יצאה מאיזון. הבנתי שהיא רגישה במיוחד וקשה לה להתמודד עם שינויים גדולים בחייה. ככל שחלף הזמן והשינויים בחיים פקדו אותנו, כמו את כולם, הרגשתי שהיא זקוקה לטיפול. כל שינוי, כמו החלפת מקום עבודה, מחלות של ההורים, או בעיות סטנדרטיות של בנים בגיל ההתבגרות, הוציאו אותה מאיזון. התגובות שלה היו לא פרופורציונאליות. הפניתי אותה לקולגה לעבודה, שנראה היה שהצליח לסייע לה.
יום אחד קיבלתי ממנו טלפון בהול. הוא ביקש שאגיע אליו לשיחה. הוא ביקש שאגיע לבד. ייאמר לשבחו שהטיל עלי את "הפצצה של חיי" בצורה עדינה. הוא שאל אותי לגבי התרשמותי ממצבה הנפשי של אשתי. סיפרתי לו כל מה שאמרתי לך, ואז הוא שאל אם ידעתי על האירוע שעברה בילדותה. הייתי מופתע, כיוון שמעולם לא חשדתי שמשהו התרחש בילדותה. היא מעולם לא הזכירה משהו, ואני, כמו כל הסנדלרים שהולכים יחף, לא חשדתי. גם כאשר הכתובת התנוססה על הקיר."

6

אילון התרגש למדי. אני זוכרת שהיו על השולחן שתי כוסות מים, שהביא לפני שיחתנו. הוא כנראה ידע שכמו שהשיחה לא תהיה קלה לי, היא גם לא תהיה קלה לו.
"הסתבר שכשאשתי הייתה ילדה, היה לה שכן, מבוגר ממנה בכמה שנים, שנהג לבצע בה מעשים מגונים. זה התחיל כשהייתה בת תשע. בהתחלה לא הבינה מה הוא רוצה ממנה, אחר כך, כשכבר הייתה אתו עמוק בתוך המשחקים, הוא איים עליה שאם תגלה למישהו, הוא יספר עליה בבית הספר. היא כלאה בתוכה את היחסים ולא סיפרה. אמא שלה החלה לחשוד לאחר שהוזמנה למחנכת הכיתה לשיחה. הסתבר שהפכה מתלמידה חרוצה ושקדנית לתלמידה גרועה בתקופה קצרה יחסית.
"במקום להתעמת עם הבחור והוריו, כנראה בגלל החשש משערורייה שאליה ישורבב שמה של הבת, הוריה החליטו לעבור דירה. הם דאגו להעניק לה טיפול פסיכולוגי לאורך תקופה ארוכה, עד שהרגישו שהיא חוזרת לתפקד נורמטיבית. כך הם חשבו, כי כך זה נראה היה כלפי חוץ. היא כלאה את מה שעברה עמוק בפנים.
"כשהפכנו לזוג ונישאנו, הוריה היו מאושרים במיוחד. הם היו בטוחים שהגיעה להחלמה מלאה. המקרה ההוא מילדותה לא הוזכר מעולם. אלא שהשינויים שעברה במשך החיים, שזעזעו אותה מעל ומעבר, היו בעוכריה. היא לא יכלה להתמודד איתם. נזכרתי שאפילו נסיעה לאירופה, לטיול שתכננו במשך תקופה ארוכה, הייתה בשבילה סיוט. קיצרנו את הטיול לאחר שלא הרגישה טוב לכל אורכו.
"לאחר השיחה עם הפסיכולוג, היחסים ביננו כבר לא היו כמו קודם. הבנתי את גודל האסון שנפל על הזוגיות שלנו. החלטתי לא לוותר. בזמן המועט שהיה לי מהעבודה למדתי לתואר שלישי. עבודת הדוקטורט שלי עסקה בפיתוח מודל לתמיכה קבוצתית בנפגעות פגיעה מינית. כיוון שהעניין נגע לי אישית, המשכתי לעסוק בו גם לאחר קבלת התואר. הספר, שכתבתי בעקבות הדוקטורט, הפך לשם דבר בקהילת המטפלים בנפגעות מין. התחלתי להיות מוזמן לכנסים, הרציתי ברחבי הארץ והפכתי למומחה מוביל בנושא. בבית, בינתיים, ניסיתי ליישם את מה שלמדתי. ללא הצלחה. מצבה של אשתי הלך והידרדר. היא נזקקה לתרופות פסיכיאטריות, אותן נטלה בקצב הולך וגובר, עד שאושפזה. מאז היא במוסד שמטפל בה היטב.
הבנים, בינתיים, בגרו ועזבו את הבית. חייתי לבדי בשנים האחרונות, נע על מסלול שכלל את התמיכה בה, את עבודתי ואת השגרה שבניתי לעצמי.
אילון נטל הפסקה קצרה מרצף הדיבור, ואני חשבתי איך האירועים בחיים נשזרים זה בזה. מעגלים, מעגלים, עלתה תמונה של רוקדים במעגל לנגד עיני. לא ידעתי למה דווקא, אבל חשתי שיש דברים בגו.
"הפגישה עם אמא שלך הייתה לגבי הפתעה גדולה. ממש לא ציפיתי שיקרה דבר כזה בחיי. לא העליתי בדעתי שאזכה לזוגיות נוספת. בגלל המצב של אשתי, גם לא העליתי בדעתי שאהיה מוכן לפתח כזו. כשנפגשנו בקבוצת התמיכה, התרשמתי ממנה מאוד. כשנודע לי על תרומתה להבראת הבנות, כמו גם להחלמתה האישית, חשבתי לעצמי שהייתי בוחר באישה שכזו לחיות לצידה את חיי. היא הייתה, ועודנה, שונה לחלוטין מאשתי. היא נטלה את גורלה בידה, ובסיוע עוצמות אדירות שיש בה, הפכה את חייה "מלימון ללימונדה", כמו שאומר הפתגם."
ישבנו דמומים כמה דקות. גילוי הלב של אילון שבה את ליבי. היה מאחוריו סיפור חיים מטלטל. הודיתי לו ששיתף אותי, חולק פרטים אינטימיים מחייו.
מאוחר יותר, בחדרי, לא הפסקתי לחשוב עליו. הבנתי שהוא יידע את אמי שהוא עומד לדבר אתי. שמחתי כשנכנסה לחדר. כמעין טקס שסיגלנו לעצמנו, התיישבה על המיטה ונטלה את ידי. אמא תמיד הייתה אדם אופטימי. הייתי בטוחה שתשאל איך אני מרגישה, כדי לדעת איך השיחה השפיעה עלי. אלא שאמא, כמו תמיד, לקחה אותי למחוזות אחרים: "תמיד תזכרי שהחיים מלאי הפתעות. לפעמים טובות, לפעמים פחות. אבל תמיד תדעי, שגם ברגעים הקשים ביותר, גם מהמקום הנמוך ביותר, יכול לבוא השינוי המבורך ביותר."
אילון היה השינוי המבורך ביותר שיכול היה לקרות לה. כך גם היא לגביו.

7

לאחר השיחה אתו, אילון הצטייר בעיני כאדם אחר. הבנתי מדוע בחר לעסוק בתחום האלימות המינית. הבנתי שכאשר אדם מגיע לעסוק בתחום שבוער בעצמותיו, העשייה שלו תהיה שלמה יותר, מאשר אם הבחירה המקצועית שלו תהיה ממניעים חיצוניים, כמו שכר גבוה.
ככל שחלפו הימים, והקשר בין אמא לאילון התהדק, שיערנו שיגיע היום והם ירצו לחלוק את חייהם יחדיו. ידענו שזה יהיה מהלך מורכב למדי. אילון התגורר במרחק של כמה שעות נסיעה מאיתנו. הוא רצה להמשיך להחזיק בביתו; מדי פעם אשתו הייתה יוצאת לחופשות, והוא היה מזמין את הבנים למפגשים משפחתיים איתה. גירושין ממנה, במצבה, לא עלו כלל על דעתו. הוא לא היה מוכן לפגוע בה יותר ממה שכבר הייתה פגועה.
כשאמא ציינה שהיא רוצה לשוחח איתנו על משהו חשוב, הבנו שזה יהיה הנושא המדובר. בארוחת ערב שגרתית, על פיצה שהזמינה וגלידה שאהבנו, היא ביקשה את עצתנו. היא אמרה שאילון והיא רוצים לחיות יחדיו, ומבקשים לשמוע את חוות דעתנו בעניין.
כיוון שהייתי בשנה האחרונה בתיכון, חשתי שאין לי זכות להביע דעה; תכננתי לעזוב את הבית לאחר סיום הלימודים כדי ללמוד בקולג' נחשב, ולאחר מכן להמשיך ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה. הבנים היו צריכים לומר את דעתם. אריק, הבוגר מבין השניים, אמר שאינו רוצה לעזוב את בית הספר לאחר שהתערה בו. אחי הצעיר ג'ון, הידוע בכינויו ג'ונג'ון, תמך בו בניע ראש. אמא ציינה שלא הייתה רוצה לעזוב את הסביבה הקרובה בגלל סבא וסבתא. הבנו שהחיבור יהיה בלתי אפשרי, אלא אם אילון יעבור להתגורר איתנו. הבנו שנצטרך לעבור לבית מרווח יותר. היה ברור לנו שנצטרך להסתגל לבן בית חדש. לאחר הטראומה שעברנו, הבנו שזה לא יהיה פשוט כלל. אריק חייך אז ואמר "שלמזלנו הוא מטפל כמו אמא, כך שיוכל לסייע ש'העסק' יעבוד."
מסקנות הדיון הוצגו בפני אילון.
הוא קיבל עליו את דין הקבוצה, מבין שיצטרך לנדוד אלינו.
זה היה קל מששיערנו; כעבור חודש הוא מצא משרה באוניברסיטה קרובה למקום מגורינו.

8

שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי אם לבנות בוגרות משלי, באחד מביקוריי בכלא, אבא סיפר לי שהוא עומד לבקש קיצור מאסר בגין התנהגות טובה. הוא אכן היה אסיר מצטיין. הוא הקים בכלא בית ספר לאסירים חסרי השכלה. תחת שרביטו הצליחו רבים מהם לעשות תעודת בגרות ולרכוש מקצוע.
שירות בתי הסוהר שלח המלצה חמה לוועדת השחרורים. לאחר שנים רבות בכלא, הוא שוחרר בתנאים מגבילים. הוא התחייב שלא ליצור קשר עם אף אחת מהקורבנות, לעבור טיפול נפשי עמוק ולמצוא עבודה. במשך שלוש שנים היה במעקב הרשויות, עד ששוחרר לחלוטין מהשגחתם.
האיפול על הפרשה אף פעם לא הוסר.
סוזנה קיבלה אישור מהבנות לפרסם את הספר, מבלי שניתן יהיה לזהות את הפרשה והדמויות. הספר זכה בפרסים רבים, והפך אותה מעיתונאית אלמונית יחסית לכותבת מוכרת.
שילה המשיכה להנחות קבוצות של נערות ונערים שהחיים התאכזרו אליהם.
אף אחת מהקבוצות לא דמתה לזו שבה אמא שלי השתתפה.
אמא שלי ואילון היו מאושרים מאוד, מודים על המזל הגדול שנפל בחלקם. אלמלא המקרה ההוא, כנראה לא היו נפגשים מעולם.

מוזמנים להגיב, אשמח לקרוא מה חשבתם

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *