לכודים ברשת

  מאת: סיגל בן-ארצי 

חלק ראשון: עד כמה, עד מתי

1 
פאלו אלטו קליפורניה, 14 ביולי 

ג'יני הניחה את הכוס על השולחן בחבטה. בתיבת הדואר הנכנס הופיעה הודעה קצרה, שהכילה שתי שאלות: "עד כמה"? "עד מתי"?
כתובת השולח הצביעה על מישהו מארץ רחוקה. הוא מאוד התאמץ להסתיר את זהותו, חשבה.
היא הקלידה את כתובת השולח במאגרי החברה.
תא ריק, הגיחה התשובה מאי שם.
רק מישהו מבפנים יכול היה לשלוח אליה את ההודעה בדואר החברה.
רק מישהו מבפנים הבין עד כמה השאלות האלו יקפיצו אותה.
באותו ערב נכנסה כהרגלה לבר שבפאתי הקמפוס. "המפלט שלי", היה כינוי החיבה שהעניקה לו. בשנייה שהייתה חוצה את הסף, מצב רוחה היה משתנה. מוזיקת הרקע החרישית שחררה את המתח מהכתפיים. התאורה העמומה היטיבה עם העיניים העייפות, לאחר שעות רבות מול המסך. השתייה תמיד שיפרה את מצב הרוח.
היא אהבה את הרגעים האלה לאחר סיום העבודה, נהנית מכמה דקות של שקט, לפני הזחילה הבלתי נסבלת בפקקים הבייתה. במהלך הנסיעה נהגה לחזור על האירועים הבולטים באותו יום, מתכננת צעדיה להבא. כשהיום היה עמוס, אפילו דחוס, בחרה באירועים החשובים ביותר.
והיום האחרון היה דחוס במיוחד.
היא התיישבה על אחד הכיסאות האדומים לצד הדלפק, מסמנת לריק בתנועת ראש קלה, שהגיעה העת למשקה החביב עליה. ריק חייך, קרץ כהרגלו, ופנה למלא את מבוקשה. תוך דקה הייתה כוס הבירה שתאפשר לה לנהוג בבטחה, מונחת לפניה. היא העדיפה בירה על כל משקה אחר. בדרך כלל הייתה גומעת אותה בלגימות קטנות, מענגות. הבירה הצוננת הייתה גולשת בגרונה עם כל תלאות היום.
אלא שהיום האחרון היה קשה במיוחד.
עד אתמול הכל איכשהו עוד היה נסבל. אתמול חל המפנה והיא ידעה שיגיע.
הבוס דרש ממנה עוד ראשים.
היא לגמה את הנוזל הבהיר בגמיעות גדולות, מחליטה לשבור הבייתה. היא העבירה את תג העובד על המסך הקטן, הוסיפה תשר ראוי לריק, שחייך בתודה, והחלה לקום ממושבה.
באותו רגע הוא נכנס לבר והמשיך לכיוונה.

2

בשנים האחרונות הבנתי את כללי המשחק החדש. אולי הייתי הפרסומאי הראשון שהבין אותם – כשניסיתי לדבר עם חבריי למקצוע, נתקלתי בעיני עגל – הם באמת לא הבינו. אולי כי הייתי הטכנולוג הראשון בקרב חבורת בעלי אגו, שחשבו שהם מוליכים את העולם. אולי כי הגעתי למקצוע לאחר לימודי מחשבים. אולי כי הייתי יותר פילוסוף מאיש היי-טק, ובגלל זה עברתי לפרסום.
הבנתי את מה שכולם עדיין לא הבינו.
לא שיכולתי לעשות משהו בעניין. יכולתי לעקוב. לפעמים לשתף. אפילו שלחתי מייל עם שאלות נוקבות לבלוגר מוכר לענייני הרשת. שום דבר לא הניב יותר ממייל קצר בתשובה, שיחת טלפון הזויה או פוסט ברשת.
וזה לא הספיק.
הייתי צריך לזעזע את התעשייה.
הייתי צריך להזהיר את הציבור.
חיפשתי את הכתובת.
הבוס סיפק לי אותה.
היא הייתה שם על הקיר. 

3

ג'יני התרוממה מהכיסא, שלחה מבט מהיר לעברי והמשיכה לכיוון הדלת. ידעתי שתחלוף על פני. הייתי חייב לקשור שיחה. חייכתי אליה, היא שלחה חיוך מהיר לעברי. לא מספיק, חשבתי. אני חייב לעצור אותה. לשוחח איתה מבלי שיתעורר חשד. מבלי שמישהו יאזין. החלטתי לשלוף את תעלול הארנב הנבוך. נשים אוהבות ארנבים, כי הם מתרבים וזה מה שנשים אמורות לעשות. ארנבים מעודדים ללטף אותם, וזה מה שצריך לקרות. אוזניים קצת עומדות היו לי משחר היוולדי.
הייתי הארנב המושלם.
פניתי לעברה. היא עצרה. באותה מידה יכלה להשפיל מבט ולהמשיך בדרכה. היא ציפתה לי, חשבתי.
"אני זקוק לעזרתך," יריתי לעברה במהירות. היא הקשיבה.
סיפקתי לה את הסיבה: "בקשר לתאונה שלך. אין לי צל של מושג מה יכול היה להיות המניע."
התבוננתי למטה כדי שתראה את האוזניים.
ציפיתי לליטוף והוא הגיע.
"במה אוכל לעזור לך?"

4
וניס, לוס אנג'לס, 2 במרץ, ארבעה וחצי חודשים קודם לכן

אהבתי לטייל על המזח. הקשבתי לרעש הסירות המקרקשות-משקשקות עם הגלים, לתרנים שהגיבו לרוח, לדפיקות העמומות של דפנות הסירות על הגלגלים, שלצדי כבשי הגישה. הרוח נשבה בעוז. הידקתי את המעיל. עצרתי ועצמתי עיניים כדי לחוש את הרגע. הקפה האהוב עלי חיכה למעלה. רק מעטים ידעו שהמקום פתוח משעות הבוקר המוקדמות. הליכת הבוקר שלי הסתיימה תמיד בכוס קפה. כשעליתי במדרגות, הנייד רטט בכיס. "תתקשר בבקשה", הופיעה הודעה. חזרתי אל הבוס. "מה דעתך לארוז מזוודה ולטוס קצת לפאלו אלטו?" הוא שאל, יותר נכון קבע, שאני צריך לצאת למשימה חדשה.
הייתי עייף מהמשימה הקודמת – מסע פרסום של ספר על ידוענית רשת, שמישהו כתב עליה בשמה. רציתי קצת שקט. איחלתי לעצמי לפחות כמה ימים בלי יחצ"נים, עיתונאים, בלוגרים, צלמים. כשפתחתי את דלת בית הקפה, הזמנתי אספרסו כפול. המוזג כמעט הכין את הרגיל כשראה אותי, ושינה כששמע את קולי. הוא הבין מיד. 
כשהבוס החל את התדריך, הייתי בטוח שאעשה הכל כדי שהמשימה תעבור למישהו אחר. האמת שלא יכולתי. שכר הדירה החודשי נשף בעורפי, התשלומים על האופנוע יתחילו בסוף החודש. שקעתי בכורסה והחלטתי לצמצם מגע. להקשיב לא להקשיב. שלא כהרגלי, להישאר אדיש.
הבוס דיבר ללא הפסקה. הוא תאר משימה שמתאימה לארגון מודיעיני, הסביר את השלבים שהצריכו כוח משימה מיוחד, דיבר על תקציב שלא היה, ובעיקר ניסה לרתום אותי למשימה מוסרית. למרות ששמרתי על ריחוק מנטלי, שמתי לב שהזדקפתי בכורסה. משהו גרם לי להקשיב. אבל באמת, במלוא חושיי. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין. אחר כך הייתי בטוח שלא הבנתי היטב את הנאמר. הרמתי זוג עיניים לתקרה, אולי משם יבוא עזרי. שממית מפוחדת התכווצה באחת הפינות, מסמנת את העתיד להתרחש. כשהבוס סיים, הייתי מכווץ לא פחות ממנה.
תיק המשימה כבר היה מונח על הדלפק בכניסה כשעזבתי את המשרד באותו ערב. כרטיס הטיסה לסאן פרנציסקו, שם הייתי צריך לנחות למחרת, כבר היה בהודעה נכנסת. בזמן הקצר שנותר עד לטיסה, הייתי אמור להתארגן למשימה החדשה, לשרטט דרכי פעולה ראשוניות ולהכין את הדירה לשהות ארוכה בלעדי. המשימה הייתה פתוחה – ללא תאריך חזרה. קיבלתי מידע על אלה שיעבדו אתי, ובהמשך הבנתי שהם רק ילוו אותי.
את המשימה אצטרך לבצע בעצמי. 

5
סאן פרנציסקו, 3 במרץ

המטוס שגלש לעבר המסלול ממש נפל עליו. ברור שהיה צריך לנחות אחרת, אבל הרוח החזקה כמעט הסיטה אותו ממסלולו. הטייס חייב היה לבצע נחיתה כבדה כדי להישאר על האספלט. לאחר שהגלגלים נגעו, רעדו, כמעט נדחסו, הנוסעים פלטו אנחת רווחה.
הערפל הסמיך בחוץ אפשר ראות מוגבלת למדי. מד המעלות, שעל המסך מולי, הזכיר לי לקחת את המעיל מהתא שמעלי.
אוויר חם קיבל את פניי בשרוול. לא לזמן רב, ידעתי. כשיצאתי מהטרמינל והנפתי יד למונית הקרבה לקראתי, הרגשתי את הקור שכיוון לבאות.
באותו יום נקבעה לי פגישה עם ראש ועדת האתיקה של האוניברסיטה. הייתי אמור לפגוש אותה בפאלו אלטו, אבל כנס חשוב שאב אותה לסאן פרנציסקו. בחרתי להתחיל את המסע בעיר היפה בעולם לטעמי, בתקווה שתשפיע על העתיד להתרחש.
אולם הכנס המה אדם. הרוב הכירו אחד את השני. אתיקה ואקדמיה צעדו יד ביד, מוסר זה כבר עסק אחר. חיפשתי את פרופ' רות, כך הציגה את עצמה בשיחת הטלפון. ניגשתי למקום שקבענו. היא זיהתה אותי כמעט ברגע שזיהיתי אותה. שנינו הסתמכנו על תמונות מהאינטרנט. למזלנו, הן די דמו למציאות.
פרופ' רות הייתה בלונדינית גבוהה, עם שיער אסוף לבננה מאחור, שרשרת פנינים על סריג בגוון קרם, וחליפה בצבע תכלת. הרהרתי אם יש קשר בין המראה לאתיקה והחלטתי שכן. רוב הנוכחים היו לבושים על פי אותו קוד. הנשים מטופחות למראה, בחליפות עסקים בהירות. הגברים, ברובם, בגוונים שונים של אפור, חולצות בהירות ועניבות בצבעים שונים, שהיו הפריט היחיד שהעיד על טעם אישי.
פרופ' רות הובילה אותי לשורה הראשונה, התיישבה באחד הכיסאות וסימנה לי לשבת לצידה, על כיסא שעליו היה השלט שמור. התרשמתי שאני אורח נחשב.
רק לימים הבנתי למה נתנה לי תחושה טובה. אתיקה, כמו כל מטבע עובר לסוחר, נסמכה על יסודות כלכליים איתנים. הייתי אמור להשיב לה כגמולה.
זה לא קרה.
באותו יום הייתי צריך לרכוש השכלה בסיסית באתיקה ומדיה, שהיו נושא הכנס. בסיום היום הבנתי שאתיקה מושתתת על יסודות מוצקים של פילוסופיה יוונית עתיקה, על יושרה בערבון מוגבל ועל להטוטים מקצועיים. הבחנתי גם שאתיקה יכולה להיות מושפעת מגורמים עוינים, להישען על יחסי הון שלטון, להפוך כלי משחק בידי גורמים כלכליים, שהכסף חשוב להם מכל, ובעיקר להיות סרח עודף מטריד למדי.
באותו יום גם הפנמתי, שכשעוסקים באתיקה, מפתחים התנהגות של כלב ציד. קודם מריחים את השטח, אחר כך מרימים רגל ומסמנים את הבעיות, ולבסוף מחליטים אם לכופף את החלק האחורי ולעשות משהו אחר, אם לאו.
בבוקר עוד הייתי בטוח שאתחיל את דרכי בשבילים בהם בחרתי לצעוד. בהמשך הבנתי שלא התחלתי נכון. כדי להתמודד עם בעיות אתיות, צריך להתחיל מהשטח – לפגוש את הבעיות ולהתעמת איתן.
בסיום היום הודיתי לפרופ' רות, שהפצירה בי "להיעזר בה בכל מצב", הפניתי לה עורף, ופניתי לדרך חדשה. המכונית השכורה לקחה אותי למלון שליד האוניברסיטה.
לכל אורך הדרך, גיבשתי במוחי את יום המחרת.

6
פאלו אלטו, 4 במרץ

במשרד, ביום שקדם לנסיעה, הבוס המליץ לצפות בסרט נחשב, "הדילמה החברתית" שמו. בכירים לשעבר, בכל מיני חברות גדולות, הצביעו על הכיוון שאליו מוליכה אותנו הרשת. אנחנו כלי משחק, היה המסר. לא עוד בני אדם חופשיים, לא עוד בעלי דעה עצמאית. ענקי הרשת משתמשים בנו לצרכיהם. אין לנו כל דרך להימלט אלא אם נשליך את הנייד, נסגור לנצח את המחשב, נתעלם מהטלוויזיה, בקיצור: נעבור לאי בודד בירכתי העולם, שהמילה אינטרנט אינה שגורה שם. חיפשתי במפה אי אחד שיענה על הדרישה. בקושי מצאתי כמה שוניות אלמוגים. 

הבנתי את גודל הדילמה. אי אפשר היום ללמוד או לעבוד, לנסוע או ליצור, ללא הרשת. מצד אחד זה הכיוון של העולם. מה שלא תעשה אתה שם. מצד שני, אתה לא אתה יותר. אתה סתם מישהו, שבעלי השררה לופתים בעורפו ומנווטים כרצונם. אתה בובה על חוט.
כדי לשנות את המצב, לא מספיק להתנתק מהרשת.
צריך להשתלט על הרוח, לגרום לה לשנות כיוון.
רק אלוהים יכול לעשות זאת.
ואני אפילו לא התיימרתי. 

7
לפרסומאים יש זוויות ראיה חריגות. בעזרתן הם משכנעים את העולם להתמכר למוצר שמוטל עליהם לפרסם.
למחרת הכנס ההוא, על הבוקר, בחדר במלון, הבנתי שאני צריך לחדד את חושיי. דבקתי במוטיב הכלב. החלטתי שאני כלב ציד אימתני. כלבים אינם תלויי רשת. ירדתי לרצפה. הלכתי קצת על ארבע, מתבונן מה הכלב רואה מהזווית שלו. ראיתי את שולי המיטה, רחרחתי את הפרקט, נתתי לידיים להתיידד עם המשטח. חיפשתי נקודות אסטרטגיות, שעליהן אוכל להרים את הרגל. פינת השידה השמאלית התאימה. ביצעתי את התנועה והפנמתי את משמעותה. הסתובבתי לכיוון שולחן העבודה, לשחרר שם מטען עודף אחר. כאילו. עוד לא השתגעתי. זה אמור להגיע בשלב מאוחר יותר. התקרבתי לכורסה היחידה בחדר. התכופפתי כדי לרחרח. משהו צד את מבטי. דיסק און קי היה מונח מתחתיה. הכנסתי את היד והרגשתי שיש שכר לעמלי.
כלב ציד תמיד מוצא מציאות במקומות שאיש לא חיפש.
תמונת אישה, עם שיער מתנופף ברוח, לכדה את מבטי. משהו בחיוך, בשיער החלק, הארוך, קרא לי להמשיך להתבונן. מישהי שהייתי רוצה לבלות איתה את שארית היום, חשבתי. ראיתי המון תמונות: ילדים מחייכים רוב הזמן, בית שיכולתי רק לדמיין, אישה יפה שהייתי רוצה. השוויתי עם הדירה הקטנה שלי, עם המשרה תלוית התוצאות, שהייתה לחם קיומי. הכיוון לא היה לרוחי. הושטתי את היד על מנת לסגור את המסך, אלא שמשהו בצידו לכד את תשומת לבי. היא דומה לפרופ' רות, חשבתי. יצרתי תמונת תקריב. הצדודית החמורה של פרופ' רות הזדקרה מולי. המקריות הבלתי נתפסת התייצבה באחת לנגדי. סירבתי לקבלה כמו שהיא: אולי אחותה התאומה? אולי התארחה כאן קודם?
כלב הציד החל לרייר. בפעם הראשונה מזה שנים ויתרתי על הקפה של הבוקר והתחלתי לחפור. כריית נתונים הוא מושג מקצועי. תמיד הייתי טוב בזה.
את מה שמצאתי שם, אפילו הדמיון הפרוע ביותר לא יכול היה להעלות בדעתו.