"אתה מי שאתה בעיקר בגלל שני דברים חשובים: תורשה וסביבה," אני קובעת נחרצות, ובעלי מרים אלי מבט שואל. השעה שבע בערב, שנינו לאחר יום עבודה ארוך. מאזור הכיריים נשמעים פכפוכי טיגון, כשהחביתה הופכת לאיטה מחלבון עוברי לחומר מוצק. הריח שממלא את החלל מעניק השראה לדיון שטחי במחשבה עמוקה, ושולח אותנו שנים אחורנית. 
הכל התחיל כשהגדול הוגדר כלא בשל לעלות לכיתה אלף. הגננת קוראת לנו כדי לשוחח על "בעיה", אבל, בפועל, משתפת בהחלטתה: "אנחנו ממליצים להשאיר אותו שנה נוספת בגן," היא מכריזה נחרצות, ומוסיפה לצורך הריכוך: "כמובן, שרק ההורים מחליטים, אבל לצוות החינוכי יש זכות להביע את דעתו."
לאחר מספר ימים של דיונים לכאן ולכאן, נופל הפור: משאירים. לימים הילד התגלה כתלמיד טוב, והשנה שהתבזבזה הייתה תקועה בגרון. בכל פעם ששאלו אותו איך ייתכן שבגיל כזה הוא רק בכיתה הזאת וזאת, היה נאלץ לחזור אחורנית, לתקופת הגן, ולגננת שאולי הייתה חסרת ראיית עתיד.
שלוש שנים לאחר מכן, הסיפור חוזר על עצמו, והשני מועמד לעלות לבית הספר. "לא משאירים," החלטנו, כי למי יש עוד פעם כוח לעבור אינספור הסברים מיותרים לאורך שנים? השני, מאידך, דשדש לאורך כל הלימודים ובקושי סיים את התיכון. 
לימים חשבנו שההבדל בין השניים היה ההישארות, או אי ההישארות בגן. עובדה: זה שנשאר היה תלמיד טוב, וההסבר שלנו היה שהגננת אולי צדקה, והוא היה זקוק לשנת לימודים נוספת בחממה. השני, מאידך, לא נהנה ממנה, נכנס לא בשל לבית הספר, ולכן היה תלמיד גרוע.
אלא שברבות הימים, כשהילדים בגרו והלכו לדרכם, הלא בשל הראשון, התלמיד הטוב, הפך לפקיד ממשלתי אפרורי, והלא בשל השני, המדשדש הכרוני – לאיש עסקים מצליח. הבנו שמשהו לא תקין בממלכת המיון. אבל מה?
באחד מערבי החביתה, הדיון, אחד מני רבים בעניין, צף ועלה, ואיתו הטעם המר שנותר בנו על מערכת החינוך. הבנו שיש גורמים נוספים שלא נלקחים בחשבון בתהליך ההתבגרות.
בעידן שקדם לאינטרנט, לקבוצות הווטסאפ ולרשתות החברתיות, התקשורת הייתה שייכת רק לאנשי הממלכה השביעית. אבל בימינו, כשכל זב חוטם יכול להפוך לעיתונאי צמרת, אפשר, אולי, להגיע להישגים. הרחנו את ההזדמנות והתחלנו בקטן: בעמוד הפייסבוק הפרטי סיפרנו את הסיפור, לא בטוח שצפינו את מה שקרה. בהתחלה היו כמה תגובות, אפילו מעליבות, כמו "את מי זה מעניין בכלל?" אבל לאחר מכן החל המבול. בשבוע הראשון היו שמונה תגובות תומכות, בשני עשרים, בשלישי חמישים, ולאחר חודש חגגנו מאה. 
הבנו שעלינו על משהו חשוב. פנינו למשרד החינוך. הועברנו מפקיד לפקיד, שהעביר הלאה, ועד לדובר השר הגענו, אבל לאיש לא היה איכפת. מה זה משנה אם ילדים נשארו כיתה בגן או לא? ילד פה, ילד שם, זו לא מכת מדינה. אבל כשהסתבר שכן, שבכל גן יש אחד שנותר מאחור, החישוב הצביע על בזבוז של מיליונים; לשנת הוראה נוספת למאות תלמידים יש עלות, ויש להוסיף אותה לתקציב החינוך.
צמרת המשרד נקראה לישיבה מיוחדת, והודעה לעיתונות פורסמה לאחריה; מעתה יהיה מבדק בשלות ארצי, מי מתאים לעלות ומי לא.
לקח שלוש שנים להוציא לפועל את הגזירה שנכפתה על המערכת – לפתח את המבדק ולהטמיע אותו בה. אבל בהמשך התברר שלא חשבו במשרד על החולייה החסרה: הגננת! היא הייתה זו שהעבירה אותו; היא הפכה לבוחנת, לבודקת ולקובעת החלטות הרות גורל לגבי אלו שכבר קבעה לגביהם מראש את עמדתה. וכך, בפועל, המבדקים הוכנסו למגירה, ולא מעט גננות עשו מה שחשבו גם בלעדיהם.
כשראינו שתוצאות אין, הבנו שההודעה הייתה רק מס שפתיים. בכירה במשרד אף לחשה על אוזננו, שהחלפנו עוולה בעוולה – יצרנו עוד מיון, שעלותו יותר מעלות ההשארה. "אבל מה עם הנשמות הרכות שאלנו? הרי כל המציל נפש כאילו הציל עולם ומלואו?" תשובה לא קיבלנו, והתייאשנו. 
חמש שנים חלפו, והמדינה כדרכה: הוצאה מיותרת אחת פה, שתיים שם, בכל משרד יש כמה כאלו, זה חלק מהמנגנון. חישובים מהירים הוחלפו ליד החביתה, מעידים שאנחנו היחידים שלהם באמת איכפת.
יום אחד קיבלתי הצעה להיות החוקרת הראשית במשרד מבקר המדינה. התנפלתי עליה בשקיקה, כי מי יותר ממני היה מוכן למשימה? אלא שבמקום לטפל באתגרים אליהם נקראתי, סטיתי קצת מהדרך, ובדקתי בכל משרד את הפעילות המיותרת. כמובן שמה שגיליתי חסך למדינה מיליונים רבים, ושינה לחלוטין את התנהלות המשרדים. המדינה נאלצה להיערך מחדש.
ביום העצמאות האחרון הדלקתי משואה על תרומה ייחודית לשירות המדינה. מי היה מאמין שהכל התחיל מגננת אחת חסרת ראיית עתיד?