"שיט," נשמעת קללה בינלאומית מוכרת מעבר לקו, כשמתבצע ניסיון הזמנת רכב ביוון, לשישה מבוגרים, לתשעה ימים. המגדפת משתדלת להשאיר את הלקוחות איתה, אבל קולה נשמע צורם קמעה: "נעשה את כל המאמצים." נראה כי טיול שמתחיל במילה ההיא, ובסימן שאלה לגבי קיומו המיטבי, עתידו בעייתי.
הם נמלטים מליל סדר משפחתי מורחב ומעיק; מנהל בכיר בשלטון הציבורי ורעייתו – מפקחת במשרד החינוך, בעלת ראייה מפוקחת, איש עסקים שמשקיע בנדל"ן ויש לו עניין אישי ב"סיור", כך הוא מכנה את הטיול, ואשתו, דוברת לשעבר של בית חולים, שנוהגת לדברר הכל, כל הזמן, ואיש צבא לשעבר וציני ידוע בהווה, וזוגתו – סופרת עם ראיית עתיד, שבראשה ים של כותרות ופתגמים. המטרה: למצוא לתושבי ישראל נקודת אחיזה נוספת, לא רחוק מהמכורה, אבל לא מספיק קרוב אליה – על מנת לשמור על לחץ דם תקין בלבד, הס מלהזכיר שאיפות אימפריאליסטיות. כשהם כובשים את המכונית הנחשקת, מלבן מתכת שחור ונאה, עם מספר מקומות עודף – שלא ייאלצו, חלילה, להצטופף – מצב הרוח משתפר.
למחרת, ליד שולחן ארוחת הבוקר, המחשב הנייד נשלף, וטבלת הגיליון האלקטרוני, שהוכנה מראש, נפרסת על כל המסך.
שיטת העבודה ברורה: היעד הוא חצי אי, בעל מספר אצבעות, מחולק למחוזות. מדי ערב נערך סיכום נקודות יומי לשטח, שנסרק על פי קריטריונים ברורים. על הניקוד אחראי אשף הנדל"ן, שמחשב את ממוצע הציונים של החבורה. לפניהם שמונה ימים נטו, בסיומם יתבצע הסיכום הכללי.
יוצאים למשימה: המכונית גומעת מרחקים. ההרים המיוערים מרחיבים את הלב. התיבה השחורה מיטלטלת על הכבישים הצרים. שלושת הנהגים זכרים – הם לא יפקידו את חייהם בידי נשים, חלילה וחס. השלטון הציבורי הוא הנהג הראשון, שעושה את המלאכה בזהירות, כמו פקיד בכיר שיש לו נהג. המכונית הופכת תחת ידיו הסבלניות לשעשוע איטי. אשף הנדל"ן, השני בתור, מוסיף לנהיגה הערות עסקיות, והסיבובים בכבישים הצרים לא מקבלים את מלוא תשומת ליבו. הצבאי, האחרון, עושה רושם ראשוני שמשתלט על הנהיגה בבטחה, אבל כשמוסיף תוך כדי נהיגה מה העיניים רואות, ושולח אצבעות ומבטים לעבר תהומות ומכשולים, הנשים, שצופות על הדרך מאחור, מבינות שגם ממנו לא תגיע הישועה. בינן לבינן קבעו להעיר לנהגים רק כשמסתמנת סכנת חיים; המילה תיזהר מהדהדת בחלל לעיתים קרובות מדי.
בערב, במלון, המפקחת מציעה לבחור בבעלה לנהג הקבוע: "הוא נהג זהיר," היא משכנעת את המשוכנעות, והבכיר נכנע בניע ראש מאשר אל מול פניה.
בארוחה בפונדק שבמורד הכביש, על שישה כיסאות שהיו פעם כחולים, נערך הסיכום. השלטון הציבורי פורט את הבעד והנגד. מעניקים ציון ראשון: הממוצע חמש מתוך עשר – לא בדיוק מרנין את הלב, אבל גם לא פוסל; השטח הנסרק בעייתי – העיקולים הרבים בכבישים מסוכנים, וההרים הגבוהים קשים להתיישבות.
נערכים לשנת לילה. קולות עמומים נשמעים מעבר לקירות הדקים, קולטים ופולטים מחשבות ורכילות מצטברת. כשהם נכנעים לעייפות הגורפת, משתררת דממה.
אפשר לישון בשלווה בארץ אחרת.
למחרת יוצאים מוקדם. "יום ארוך," הדוברת מדבררת. ערפילים כבדים נחים על הכביש, וחשש מהתופעה הלא מוכרת משקיט את הקשקשת. הבכיר שמאט לעשרים קמ"ש, מצביע לפתע לעבר האופק. פס כחול מוכר מעורר שמחה מדבקת. עוצרים היכן שמתאפשר, ונועצים עיניים בפלא האהוב. כמה טוב; זיכרון ראשון מהבית מעורר זיכרונות רדומים.
הבנות לוחצות לרדת לכפר. הבנים אומרים שחבל על הזמן. "גבר חכם עושה מה שאשתו אומרת," פולט הבכיר, ולשאר זה כבר נהיה ברור. כמה כוסיות אוזו בבית הקפה, שהוא גם מסעדה וגם בר על החוף, משאירים אותם שם לכמה שעות. הציון בסוף היום חמש. הים נהדר, אבל האזור שומם. לאן יוצאים לבלות בלילות?
בעל המקום, שנקרא לתת הסבר, מרחיב: הטלביזיה רק ביוונית, הגברים רוב היום נחים. הנשים עובדות בשדות ואחראיות על הבית. את עבודות הניקיון הן עושות בסיוע מטאטא זרדים. הבנות מחליפות מבטי עלבון; אין בנמצא שואב אבק אוטומטי? האישה שלצידו, שהיא גם השפית המקומית לעת מצוא, שולחת לעברן מבט תוהה.
הציון בסוף היום חמש. לא פוסל, אבל גם לא מעודד.
האם לילד הזה פיללו
"אחד השרידים הגדולים בעולם," אומר המצביא למחרת, ומתאר קרבות שנערכו באזור. הוא נדרש לקצר – הפנים לעתיד, מה פתאום עבר? "שעתיים של בזבוז," מצליפים החברים לעברו, אבל הוא לא מתייאש. "עם שלא מכיר את עברו, לא יודע את עתידו" – והפתגם המעוות משהו חותם את העניין.
שוב יוצאים לדרך בציפייה. "מעיינות חמים," אומרת המפקחת, ומתארת את היעד הבא. מה לזה ולמטרה שלשמה התכנסו? "אולי אפשר יהיה להתפרנס מתיירות," המדבררת מצחקקת, ומבטים נבוכים נשלחים לשממה שסביב. "אולי העצים יבואו לטבול," אומר המצביא הציני, ואשתו נועצת בצידו מרפק כדי שיירגע.
מבנה רעוע מתגלה לא הרחק. עליו שלט גדול באותיות קיריליות, עם ציור של בריכה וילדים ברקע. בפועל מסתבר שהכניסה לילדים אסורה, כי חום המים מסוכן. כשהם שואלים את המשועממת בקופה לפשר השלט, בחוצפה האופיינית רק לבני עמם, היא מצליחה לתאר סיטואציה מוכרת באנגלית עילגת: "לצייר נאמר שהוא צריך לצייר שלט כניסה לבריכה, ומה יותר מילדים או כלבים, שגם להם אסור להיכנס, עושה את העבודה?"
הם לבד בקופה, והשקט מסביב מעיד שגם במתחם. "איפה כולם?" שואל הנדלניסט שאלה רטורית. "דמי הכניסה הגבוהים כנראה מרתיעים," אומר הבכיר שיודע לקרוא את האותיות הקטנות. כאחראי על תקציב ציבורי, ברור לו שחשוב לחסוך.
דרכון של מדינה שחברה באיחוד האירופאי מתגלה תחת ידו: "עליתי לארץ בגיל חמש," הוא פולט מידע סודי מעברו, ומבקש הנחה, עבור כולם. ניד ראש, כמעט בלתי נראה, של הסכמה בלית ברירה, נשלח לעברם. אבל למי איכפת; הניצחון הכלכלי הראשון על אדמת ניכר מעורר שמחה קולקטיבית.
יום של עתיקות ובריכה קטנה, חמה במיוחד, מעיקים על המטרה. הציון חמש, לא יותר. העם מציון אוהב חברים מהצבא, מהלימודים ומהשכונה, וכאן הם כמעט לא בנמצא. הערה פסימית מטרידה את כולם: "כבר שלושה ימים הם בדרך. חמש זה הציון הממוצע. יש עוד אטרקציות בסביבה?" הדממה מעידה שצריך לשנות כיוון. אולי לצאת מההרים לעיר הגדולה.
המפה נפרשת והפור נופל. למחרת נוסעים לתל-אביב של חצי האי.
"זו עיר?" מגחכת אוהבת הכותרות למראה כמה רחובות, שבהם חנויות המציעות ברובן גלגלים לים וכפכפים משנות החמישים של המאה הקודמת. האכזבה ניכרת על הפנים: "הנה בית קפה נורמלי," היא משתחררת מהמבוכה המשתררת, ומורה לזהיר לעצור מיד. הם נשלפים במהירות החוצה, למרות שעדיין לא נס לחו של קפה ארוחת הבוקר.
"נחלץ עצמות," מורה המצביא, והם יוצאים לחלץ בסביבה. "אולי נמצא משהו," אומרת חוזת העתיד האופטימית ומגבירה צעדים. חצי שעה של שיטוט מבוזבז, והם בחזרה בתיבה השחורה. "איזה מזל שעדיין לא חם," היא ממשיכה את הלך רוחה החיובי, והם מסכימים בשתיקה, מבינים שהעיר הגדולה כאן, לא דומה למה שהם מכירים משם.
חוזרים לטבע, ובהיעדר אלטרנטיבה, מתחילים להרגיש בו נוח. מנזר ידוע הוא האטרקציה הבאה, במרחק שעתיים נסיעה. אם אין בנמצא בית כנסת עתיק, אולי יתנחמו במוסד דומה, גם אם הוא של אחרים.
נזירה כפופת גב, עם מבט מושפל, פותחת את השער, מבקשת מהנשים לכסות את הראש ומהגברים להסיר כובעים, כי מזהה אפילו עם עיניים בקרקע, שהם לא מקומיים. "ברומא התנהג כרומאי," אומר המצביא, ומתקן ל"ביוון התנהג כרומאי," והמפקחת מחרה אחריו ל"ביוון התנהג כיווני." הם עושים סיבוב קצר מדי בכנסיה, נפרדים מהמבט לא מבט ההוא ומכמה שטרות, ויוצאים לעבר השמש השוקעת, בתקווה להגיע טרם חשיכה למלון. כשנמאס להם לשוטט בדרכים, שלט טברנה ללא נגנים קורץ להם ממרחקים. שם הם מסכמים את היום החמישי: הציון ארבע – אפילו ערים כמו שצריך אין בנמצא. מה עושים?
בבוקר המחרת מחליטים לפנות לעזרת פקיד הקבלה במלון. "אל תשאלו אותו מה לעשות כאן," יועצת המפקחת, שמכירה כבר את המנטליות המקומית: "תשאלו לאן נוסעים כל התיירים."
הפקיד מציין כמה נקודות נוף לאורך דרך נהדרת. "יש תיירים?" הם שואלים, והוא מטלטל את ראשו לשלילה, ומסביר שטעו בעונת השנה. "באוגוסט כאן עמוס. שאר השנה ככה," הוא פורש את ידו הצידה, לעבר החלל המשמים. המצביא הציני פולט בשפת אימם: "אז למה צריך כאן כל כך הרבה מלונות?" והמקומי מבין ועונה: "המדינה מממנת, אז למה שלא נקנה?"
הנדלניסט מצחקק: "למדו מאיתנו, כמו שאר העולם."
בהמשך הדרך נשמעת שאלה נוספת מפיו: "כיוון שהם לא יזמים, אולי נקים כאן כפרי היי-טק?" בעוד הם מעכלים, הוא ממשיך: "הנופים נהדרים, השקט מספק השראה, ובעידן הנוכחי האונליין שולט בכיפה." למצביא יש מה להשיב: "יש רק שתי בעיות: להגיע לשדה התעופה הבינלאומי צריך יומיים בדרכים, והאונליין חייב להיות יותר מהיר!"
חצי שעה מהבית לשדה הבינלאומי בארץ המקור, מעוררים אצל כולם הזדהות מלאה עם צדקת דבריו.
"עוד יום של בזבוז," אומרת המפוקחת בערב, והפעם הציון בקושי ארבע. אולי מחר יהיה יותר טוב?
"צריך להתחיל לחזור," אומר הזהיר בתדריך הבוקר. "אנחנו כבר שבעה ימים בסיור והדרך חזרה תיקח יומיים, אבל יש מסעדה נהדרת ליד השדה," הוא מתאר פיתיון בלתי מושג עד כה. למרות זאת המיצים מתחילים לעבוד, והם מסכימים פה אחד: "לחזור!"
לפתע צצה משום מקום מילה מוכרת בעברית: "אין אוטוסטרדות?" שואלת המדבררת, ועיניים מפלבלות מוסטות לעברה. "כאן?" גרונה של חובבת הכותרת פולט חצי נחירה.
תוכנת הדרך אומרת שיש, אלא שבכיוון אחר. כמו בארץ, מקבלים מספר אפשרויות. בוחרים בקצרה מכולן.
באותו ערב מגיעים לעיר הגדולה והיחידה. בדרך מדלגים על מקומות נחשבים: אתר אונסקו, עמק ענק, תעלה מרשימה, מוזיאון עתיקות ידוע, ומכשפה שאומרת במדויק מה יהיה, שהייתה שם אחורנית שנים הרבה.
הדרך אצה רצה. הזהיר, מסתבר, יודע גם לשים רגל על הגז כשרוצה, והמצביא שלצידו לנווט כנדרש, ומצב הרוח מתרונן. כמה בדיחות מפלחות את החלל. "הצחוקים", שכבר נשכחו בתחילת הדרך, מסייעים להרמת המורל. "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה?" שואל לפתע הנדלניסט, וכולם פורצים בצחוק משחרר. משום מקום נשלף בקבוק שמועבר מפה לפה, ואפילו שוטר שמאותת לתיבה לעצור, ומבקש ניירות, לא מפחיד כלל. משום מה נשכחו היעד והמטרה, נשכחה ארץ הגזירה, שאליה גלו מרצון, ואפילו השאיפות האימפריאליסטיות נעלמו כלא היו. איזה כיף, הביתה!
למחרת, בשדה התעופה מתגלה האכזבה הגדולה מכולן. הרצון להקדים את הטיסה ביום בעייתי, כיוון שהמחיר מרקיע שחקים. רק הבכיר והמפקחת יכולים להרשות לעצמם – כיוון שטסים על חשבון המדינה. הם נפרדים מהשאר בחיבוק יהיר ומצטנע בו זמנית, ולנותרים מאחור נשארת תחושת חמיצות, שדורשת ללכת לדרכה: "לא אלמן ישראל," אומרת חובבת הפתגמים, ותוך מספר דקות המכונית עושה את דרכה למסע קניות במרכז העיר.
למחרת, כשהם סוף סוף בשדה, אנחת רווחה נמלטת מפיותיהם. כמה שעות בלבד, והם במדינה האהובה. ושאיפות אחרות? הם פותחים את מגירת הסודות ומשליכים אליה לנצח את המסע הנוכחי.
"פלא וגם נס," תופסת חובבת הכותרות את מקומו של הבכיר: "הפלא הוא שאנחנו חיים בארץ שהיא בבלגן תמידי, והנס הוא, שעליה לעולם לא נוותר."