"הגעתי," הבן מחייך לעברם: "הבאתי לכם מתנה." החיוך טומן בחובו הבטחה.
ארבע עיניים, שראו כבר כמעט הכל, מופנות לעברו: "לנו? מתנה? התרגלנו שאנחנו נותנים מתנות," האם אומרת, והאב חושד: מה העניין? הבן רומז? אולי רוצה משהו מיוחד?
הבן מעניק את המתנה לאביו: "שיהיה לכם במה לשחק," נשמעת הצעה נחרצת. 
"לשחק?" האם שואלת בגרון ניחר, ושולחת מבט בוחן לעבר השקית, בה נחה ברגעי השלווה האחרונים שלה, קופסה עלומה. האב, מחויב לשליליותה, מחרה אחריה ופוסק: "עברנו את הגיל!"
אלא שדבריו נופלים על אוזניים ערלות; הוא טרח ורכש, ואינו מוותר: "שיהיה לכם מה לעשות כשישעמם," הבן שולח לעברם מבט משדל.
שניות דמומות אחרונות מטיילות בחלל, כשהשניים מתרגלים לרעיון, שוקלים את חסרונותיו ויתרונותיו. הבן, כבעל ניסיון עם הזוג העיקש, מבין שעליו להמתין להכרעה, שנשמעת לפתע: "לא רע בכלל," אומר האב. העיניים מוסטות לעבר האם, שמהנהנת לאישור, והבן פולט אנחת רווחה.
הנייר מוסר במהירות, והפליאה מתפרצת: "מונופול???" האם אומרת עם שלושה סימני שאלה: "הרי היה לנו כזה שנים רבות!"
"ואיפה הוא עכשיו?" הבן שואל. האם מושכת כתפיים שמוטות לאחור, והאב שולח לעברה מבט מאתגר, של מי שחייב לשמור על כספם: "בטח בפח כבר מזמן, כנראה מאז שעברנו לכאן." הוא מצרף ניע ראש נרגן, ולאחריו תנועת יד רחבה לעבר החלל הקטן, בדיור המוגן.
הנייר החבוט נמעך לכדור ונזרק לפח, מלווה במבט של האב שמהרהר; עוד בזבוז, הרי היה אפשר לעשות בו שימוש חוזר.
הקופסה נפתחת, מונחת על השולחן הקטן. תה ועוגיות חמאה, מאפה בית כמובן, משמשים צידה לדרך. השלושה מרחיקים כסאות חורקים, מתיישבים בנפילה על הריפוד הנסוג, ורוכנים לעבר המשימה. עולם חדש נגלה לעברם; הקוביות משקשקות, סמלי המשחק מפלסטיק, שעדיין מונחים במקומם, ממתינים לצאת לדרך, ו"מזל וברכה," הברכה המשפחתית, מלווה את היציאה למסע.
שלוש שעות לאחר מכן, הם חוזרים למציאות עם ברק חדש בעיניים. הצלחה? הבן שואל את עצמו – היא הייתה קצת מהוססת, הוא הסתער כאריה. סימן לבאות? – או שכן או שלא, אחכה להמשך, הוא קובע בינו לבינו, וממהר לחיים האמיתיים.
שבוע לאחר מכן, הבן מגיע לביקור. מוזר הוא חושב בדרך, כל השבוע הם לא התקשרו: "נו?" הוא פותח בשאלה מתבקשת. "מה נו," האב משיב בטרוניה: "היא קנתה את כל ניו-יורק, אני הסתפקתי ברמת-גן."
הבן מבליע חיוך קטן, מבין שקלע בול.
הכיסאות חורקים שוב, הקופסה נפתחת, ובלהיטות האיטית של שניהם, הבן קולט שמשהו השתנה. שנייה חולפת עד לזיהוי האמיתי; התלהבות – הוא מבחין לפתע, מזהה את התכונה ההיא, שמזמן הלכה ונעלמה מסביבתם. השניים חוככים ידיים, וכאילו יורקים לעבר הקוביות שביניהן, פולטים מזל וברכה ומתחילים לשחק.
שלושה חודשים הם פורסים את המשחק בבוקר, עושים הפסקה בצהריים, מנמנמים לעיכול הארוחה הקלה – שלא תפריע לריכוז אחר כך, ומסיימים בערב. האב מפעיל שיקולים מסחריים, האם צמודה לעליית ערך הנכסים. היא כובשת את העולם, הוא נשאר בארץ. המשחק הופך להיות כל עולמם.
כשהבן מגיע, רק הישגים לא אמיתיים נשמעים בחלל. מה קרה לזוג הזקנים שהיו פעם? מהיכן החמדנות הזו הגיחה? אבל גם לאן נעלמה הנרגנות ההיא, שהוא כל כך לא אהב?
שבוע לאחר מכן, ממש בתחילת היום, לפני שהאב יהיה בלהט המשחק, האם מגששת לעברו "רעיון קטן": "תראה איך החיים שלנו השתנו. אולי נפתח מועדון?" הוא מרים ראש תחרותי מעל השולחן, לא מבין למה ההפרעה הזו הצטרפה למשחק: "מועדון? איזה מועדון?" היא מרחיבה לקראת שכנוע אפשרי: "אולי נזמין חברים ונשחק ביחד?" הוא יורד לסוף דעתה, השליליות נדחקת הצידה, והפסיקה "רעיון לא רק בכלל," נשמעת בקול ענות חלושה.
למחרת יואל וירדנה מתייצבים בעשר. הם מגיעים עם הלוח שלהם, ומתיישבים ליד שולחן האוכל, שנפתח בסיוע הרחבות משני צדדיו.
שבוע לאחר מכן מאשה ואורי מצטרפים גם, ולאחריהם שמעון ואהובה – הפעם לשולחן בסלון. "אין יותר מקום בבית," האם מכריזה כדי שיפיצו, מה עוד שימיה עמוסים גם בייצור עוגיות חמאה.
הם מחליטים לפנות להנהלה, שנכנעת במהירות. פתק חדש נתלה על לוח המודעות, ומי שרוצה לשחק מוזמן. המועדון נפתח באולם הקטן שמאחורי הספרייה, בשעה עשר מדי בוקר. החברים מתיישבים, חוככים ידיים בהנאה, וקריאה של מזל וברכה, היא האות לתחילת המרוץ.
מספר שבועות לאחר מכן, מדי יום, לאורך שעות הבוקר, ההמולה בשיאה וברקע קולות צהלה וכעס, קללות ותיקות ושמחת מנצחים – מי היה מאמין שכמה לוחות משחק יכולים להכניס חיים חדשים?
הבן מוזמן לקפוץ למועדון. כשהדלת נפתחת לקראתו, הוא משפשף עיניים בפליאה; מספר שולחנות לפניו, וחבורה של להוטים, שמברכים מזל וברכה על ההתחלה, רוכנים בעיניים בורקות מעל הלוחות.
כשהדקות חולפות והמשחק מתגלה לפניו במלוא עוצמתו, חיוך רחב כובש את פניו: "השטותניק הצעיר", כך נהגו השניים לכנותו מאחורי הגב, הצליח הפעם בגדול!!! עם שלושה סימני קריאה; גם מזל, גם ברכה, וגם זוג הורים שיזכו לחיים ארוכים ומהנים.