המדינה לקחה אותו למילואים. שלושה חודשים, להוציא שבת אחת, הוא לא היה בבית. אני בהריון, בחודש החמישי. כשישוחרר, אולי כבר אהיה בהריון מתקדם. אני ממלאת את ימיי בעבודתי, כמורה בבית ספר יסודי. משכורת של מתחילה, לא מי יודע מה. הוא עצמאי – מסגריית בוטיק. המסגרייה סגורה. בימים אני עסוקה, אבל הלילות זוועה. אני מתהפכת על משכבי. באופיי אני פחדנית, ואין כמו הלילות להפוך בפחדים כל הזמן: אני לא סובלת להיות לבדי בבית, מקשיבה לרעשים לא שגרתיים ומתחפרת מתחת לשמיכה. אני פוחדת מהחושך ומהפסקות חשמל, שלא לדבר על דברים מסוכנים – מלחמה, למשל. בשבתות כשאני הולכת לבדי לים, אני לא נכנסת למים מחשש למערבולות, ומגל גדול שייקח את הכל. אני פוחדת ממצב כלכלי קשה, ומהבנק, שלא יתחשב, ויעצור את החשבון. אני פוחדת מטלפונים רעים ומדפיקות בדלת. אני פוחדת מתאונת דרכים, ונוהגת בזהירות יתר. אני פוחדת להיתקע במעלית, ומתפללת לבורא עולם שיעבירני את המסע בשלום, בכל פעם שנכנסת אליה. ובעיקר אני פוחדת מעוד שלושה: מעין הרע, שייתקע לי גלעין בגרון, וממחבלים בכל פינה. בקיצור, אני פוחדת כמעט מכל דבר.
השכנה, מטפלת משפחתית במקצועה, הציעה שאקח כלב עד שרוני יחזור. ואחר כך? אני נזכרת שרוני אלרגי לפרוות. תסתדרו, היא אומרת ומחזקת את דבריה בסיפור משפחתי על חבר של בתה, שהצהיר שהוא אלרגי לחתולים. החתול שלהם כבר היה בן עשר, כשהקשר עם החבר נהיה רציני. הוא היה נכנס לביתם, אומר שלום בחטף, וממהר לחדר של הבת, פן החתול יהיה ידידותי וירצה ליטוף. לימים, כשכבר היה בן בית, היה עובר ליד החתול בעיניים מושפלות, כדי שלא יצור אתו קשר עין. היום יש לבתה ולו חתול בביתם, רק בחורף, רק בלילות הקרים. החתול עובר לידו בעיניים מושפלות, יודע היטב מי הוא בעל הבית.
הבנתי; רוני יצטרך להתרגל. במקרה שלא יצליח, נשכן את הכלב בפינה מרופדת ונעימה, במרפסת הסגורה. שקלתי את עוצמת הפחד, מול האלרגיה המדוברת, שרק שמעתי עליה, אבל במציאות עדיין לא התגלתה, וקיבלתי החלטה אמיצה: כלב ודי.
באותו שבוע, לאחר שוטטות אינסופית ברשת, הבנתי שלקנות כלב גזעי, עם תעודות, יעלה כמו משכורתי החודשית. חברה לעבודה המליצה על "כלב יד שנייה" – ממקלט לכלבים אסופים. בבטן חשתי שזה הפתרון. נסעתי לפאתי העיר, למקום שלא נראה מי יודע מה. התקבלתי לראיון והתבקשתי לאפיין את מטרתי: כלב בגודל סביר, שעיר במידה, שאינו סובל מנשירה, חביב ושקט, לא נבחן ולא נשכן. בקיצור; כלב ידידותי, שאוהב בני אדם. המראיין הנהנן בראשו, אמר שאין לו סחורה כזו כלל, וביקש שנעשה ביחד סיבוב ליד הכלובים, אולי בכל זאת יהיה כלב שיקלע לטעמי. לאחר סיבוב של חצי שעה, הבנתי שאולי הגזמתי, כיוון שאת מבוקשי לא מצאתי. בדרך ליציאה, בכלוב האחרון, ממש ליד השער, הבחנתי בכלב נחמד. כששאלתי על הבידוד שבו היה נתון, פסק המראיין; "הוא לא למסירה." חשבתי לתומי ששייך למישהו אחר, או חלילה וחס חולני. "תבואי עוד כמה ימים, אולי תגיע סחורה חדשה," השיב.
לאחר כמה ימים של פחדים שרק התעצמו, החלטתי לחזור אליו שוב. הפעם התקבלתי בחיוך, ויכולתי לשוטט בהכוונתו. אכן הגיעו כלבים חדשים, אבל גם הם לא היו לטעמי. שוב הלכתי לכיוון השער וראיתי את ההוא בכלוב האחרון מתבונן לעברי. רחמי נכמרו; למה הוא כאן? למה לבדו? אולי הוא בפנסיון זמני? החלטתי לחזור בעוד שבוע, הפעם אתעקש על מבוקשי.
בחורה מהצוות קיבלה את פני, וליוותה אותי בדרכי. לאחר שהאזינה ברוב קשב לדרישותיי, הסבירה בעדינות שקשה למצוא אל כל התכונות הטובות בדבוקה אחת. "תצטרכי להתפשר," היא קבעה, ואני הבנתי, שבחיים, כמו בחיים, מתפשרים. בדרך לשער ביקשתי שתודיע לי אם יגיע כלב כלבבי. שנייה לפני ששמתי את ידי על הידית, הבטתי לכלוב ההוא בצד. הכלב הנחמד ישן שנת ישרים. "תגידי, למה הוא לבד, כמו בבידוד?" שאלתי. "כי הוא נכה, והכלבים האחרים, כמו ילדים, קצת מתאכזרים."
פניתי מהשער לעבר הכלוב, ואפילו לא שאלתי לפשר הנכות. הכלב הרגיש בנוכחותי, הרים את הראש וכשכש בזנב. רק כשקם ראיתי את גודל הבעיה – היו לו שלוש רגליים בריאות ואחת תלויה באוויר. ליבי החסיר פעימה: "מה עושים במצב כזה?" שאלתי את המלווה. "שום דבר, הוא יהיה כאן כל חייו." הבנתי שאין סיכוי שאסכים לגורלו המר. "אקח אותו אתי," קבעתי, והיא הסתכלה עלי בפליאה. "איך קוראים לו?" שאלתי. "תקראי לו איך שאת רוצה, הוא הגיע אלינו ללא ליווי, ולא היה עליו שבב." באותו ערב "שלוש", כך בחרתי לקרוא לו, התקבל בברכה בביתי. ההסתגלות שלו הייתה מהירה, כמו לעבור מאשפתות לארמון.
לימים שלוש ואני הפכנו לצמד בלתי נפרד. הוא היה חכם במיוחד, והבין כמעט הכל. דיברתי אתו ללא הפסקה, כי הפגין התעניינות רצינית. בערבים, כשהייתי מתיישבת בסלון, הוא היה מתכרבל לצידי.
הימים חלפו מהר יותר, כשהאור הקטן על שלוש נכנס לחיי. כשרוני היה מתקשר הייתי עליזה ושמחה. הוא לא הבין מה קרה, הרי דיברתי רק על כלב קטן. לימים היצור החביב כל כך שבה את ליבי, עד שהכנסתי אותו למיטתי. הפחדים בלילות נעלמו, כשהגוף החם התכרבל לצידי. אם כלב על שלוש רגליים מקבל את נכותו בהבנה, גם אני צריכה ללמוד להתרגל ולגרש כל רע, הפנמתי.
כשרוני חזר מהמילואים, הוא התבונן בפליאה בכלב הלא יפה במיוחד, שחולל פלאים. לשמחתי הם הסתגלו במהירות אחד לשני. את המילה אלרגיה רוני לא העלה על דל שפתיו. בשל הנסיבות המיוחדות בהן היינו, גם היא הלכה לדרכה, כמו רגל אחת, שמתברר שאפשר להסתדר גם בלעדיה.